אחד הדברים הנהדרים והנוראים בשמאל האינטלקטואלי הוא היכולת להפוך מחלוקות אישיות – עקרוניות ואיזוטריות לקווי שבר פרדיגמטיים.
אדוארד סעיד הושפע עמוקות מעבודתו של מישל פוקו כאשר כתב את אוריינטליזם, המתאר את האופן השיטתי שבו המערב בונה את הזהות שלו עצמו דרך הנגדתו למזרח. פוקו הניח את היסודות הכי רציניים ביחס לאופן שבו כח מעצב תודעה קולקטיבית ובתיאור המהלכים ההיסטוריים של התופעה הזו. ממשיך, לכאורה, את הגישה של פוקו, סעיד תיאר כיצד נוצרת התפיסה במערב של המזרח: דרך התיאור של המזרח כפראי, אמוציונאלי, ייצרי, ומבולגן, המערב בנה למעשה את תפיסתו אודות עצמו. בניגוד למזרח, המערב הוא מתורבת, מושכל, מהוגן ומאורגן. פוקו, בתמורה, גמל לסעיד בטענה שהוא לא הבין כלום על הדינמיקה של כח וכח-נגד. שגם כאשר יחסי הכוחות אינם שווים לעולם יש שני צדדים, שזו דינמיקה ולא מצב סטטי. סעיד אכן העדיף לא להבין, כי גישה זו היתה מציבה סימני שאלה רבים מדי על המבנה הדיכוטומי שהוא כונן ועל ההיבטים האתיים שנובעים ממנו.
הסיבה שאני חוזר לכך היא הטקסט שבחר דניס סיטרינוביץ לשים בראש הפוסט המתגונן שלו, שעוסק כולו בשאלה כיצד הוא מייצר מחקר מודיעיני נטול הטיות:
כשעברתי לעולם הניתוח המודיעיני, קראתי את ספרו של אדוארד סעיד, “אוריינטליזם”. הגם שהספר ומחברו לא חפים מטעויות, הלקח המרכזי שלקחתי ממנו הוא שתפקידו של כל חוקר, הוא לנסות ולהציג כיצד העולם נראה מנקודת המבט של מושא המחקר שלו, ולא להשליך עליו את תפיסותיו האישיות. לא “מה אתה רוצה שיקרה” אלא “מה באמת קורה”.
דני סיטרינוביץ, רשת X
אני לא יודע איך אפשר להגיע למסקנה הזו מסעיד. כלומר, אני כן יודע, זו פשוט מסקנה נטועה מראש שהולבשה על סעיד. היא דומה לתגובה של רוב אנשי המודיעין כאשר הם נתקלים בספרות הענפה של ההטיות הקוגנטיביות שהתבססה בפסיכולוגיה החל מראשית השנות ה-70 של המאה ה-20. הם בדרך כלל יגידו ״איזה יופי, עכשיו נדע איך להתמודד/להמלט מההטיות הללו״ כאילו הן אינן באמת נוגעות להן, כאילו ניתן להיות מחוסנים מפניהן. באותו אופן גופי המודיעין בישראל דחו בפועל את מרבית ההבנות של צבי לניר (ואחרים) בדבר ההשפעה המכרעת של התפיסות שלנו על הניתוח המודיעיני שאנחנו עורכים. החשיבה שאפשר לשמר אובייקטיביות בניתוח של מערכות מורכבות-כל-כך אחרי כל מה שנכתב בנושא, היא בעיני הזיה מוחלטת, בדיה מהעולם הדתי-אמוני ובוודאי לא תוצר של חשיבה מחקרית, מדעית.
הנה מה שמגלה מחקר כזה: המאה האחרונה היתה מאה של מאות הפתעות מודיעיניות דרמטיות. אף ארגון או חברה לא מחוסנים מפניהם. אין שום מתודולוגיה שיכולה להן. רבות מן המתודולוגיות אפילו מעמיקות את הבעיה כי הן עוצבו למול ההפתעה הקודמת, שהיא לא ההפתעה הבאה. ההפתעות הללו תמיד יושבות על לקות עמוקה מאוד בהבנת המציאות, האחר, תרבותו ותפיסתו שמבוססת תמיד על תפיסתנו את עצמנו. אין שום דרך בעולם ״להציג כיצד העולם נראה מנקודת המבט של מושא המחקר״ ואין שום דרך רצינית להבחין בין ״מה אתה רוצה שיקרה״ ו״מה שבאמת קורה״ כמו שטען למעלה סיטרינוביץ׳.
הפילוסוף של המדע ברטרנד ראסל מבקר את הפיזיקאים של ימיו, ובייחוד את ריצ׳ארד פיינמן בכך שהם ״חבורה של פראים״ ולמרות שהם חכמים ומבריקים הרבה יותר מהדור שקדם להם (איינשטיין ונילס בוהר) הם לעולם לא יגיעו להישגים שלהם כי אין להם את הבסיס הפילוסופי של קודמיהם. פיינמן שהיה חד לשון סנט בו ש׳פילוסופים של המדע מועילים למדע כמו שחוקרי ציפורים מועילים לציפורים׳. אנשי המודיעין של ימינו לא פעם מצויים באותה הבעיה – הם חכמים וחדים הרבה יותר מהדורות הקודמים. זה נגלה בהצלחות הפנומנליות של המודיעין הטקטי בישראל. אבל כמו שאר הישראלים הם נוטים להיות פראים מוחלטים בכל מה שנוגע ליסודות הרעועים כל כך של מה שמכונה ״מודיעין אסטרטגי״. אבל להדביק את סעיד לפוסט שעוסק באובייקטיביות של מעשה הניתוח זו באמת רמה חדשה.
המקרה של ברברוסה
במקרה יצא שעיינתי בימים האחרונים בספר של ברטון וויילי ״מילת הקוד ברברוסה״ על ההפתעה הגרמנית מול הרוסים במלחמת העולם השניה. הספר מתאר באופן מבריק את העובדה שכמעט כל פרטי המידע המשמעותיים שהיו בעלי אופי ׳התרעתי׳ היו יכולים להיות מנותחים באופן המשתמע ליותר מדרך פירוש אחת (למשל – האם הגרמנים מתכוונים להציב לרוסיה אולטימטום, לתקוף בהפתעה, להפגין כח, או שבכלל כל העניין הוא פרובוקציה בריטית שנועדה להסית את האש מהמערב למזרח?). וויילי מתאר את מקורות התפיסה הרוסית שגרמו לרוסים להקל ראש בפרשנות לחומרא של המידע (אגב גם הביטוי ״לחומרא״ הוא תמיד בדיעבד). אחרי שהוא מתאר את המורכבות, הוא נותן, לטעמי, משקל יתר להונאה הגרמנית בצמצום היכולת הרוסית לראות את הצדדים השונים המידע ולהחזיק בהן כהיפותזות שלא ניתן להפריך. אבל מבין השיטין עולה גם שרוב העולם טעה בהערכת הכוונות של סטאלין למרות כמויות המידע שהיו על ההתקפה הממשמשת ובאה.
אחד ההיבטים המוכרים מהפרשיה הזו הן ההתראות המפוספסות של צ׳רצ׳יל לסטאלין. צ׳רצ׳יל היה כל כך סמוך על ההערכה שלו ואפילו על המועד המדוייק עד שהוא ישב בליל פרוץ המתקפה לכתוב את הנאום שלו לאומה, זה שינשא לאחר שהוורמאכט יחצה את הגבול. במוסקבה לעומת זאת יצאו לפיקניק באותו הבוקר. הספר אמנם לא עורך דיון בשאלה מה סייע לצ׳רצ׳יל להבין טוב מסטאלין, אבל אני חושב שיש סיבה פשוטה לכך: המתקפה הממשמשת שירתה את צ׳רצ׳יל ותפיסת עולמו והיא איימה על סטאלין ותפיסת עולמו. השיפוט הקוגנטיבי שלנו שונה לגמרי כאשר אנחנו חלק מהמערכה, וכאשר אנחנו צופים בה. קל לנו מאוד להבין את מה שמתיישב עם תפיסת העולם והמאוויים שלנו, קשה לנו הרבה יותר לראות את ההפך.
השאלה הזו היא קצה קרחון מתוך נושא הרבה יותר רחב. הרוסים נדרשו להבין מערכת גיאופוליטית עם מרכיבים רבים מאוד, לא רק את השאלה האם ומתי גרמניה תפרוץ במלחמה (אפילו השאלה איזה סוג של מלחמה זו תהיה מוצנעת כמעט תמיד בדיון). כמו שאמרנו, אין באמת דרך אובייקטיבית לכך. וגם אנחנו, מול ההתהוות העולמית כרגע, צריכים להבין מערכת גיאופוליטית עם מרכיבים רבים מאוד. ואין לנו שום דרך אובייקטיבית לעשות זאת, ותמיד התפיסות שלנו משפיעות על צורת הניתוח שלנו. ולכן, אם אנשי מודיעין יכולים וצריכים ללמוד משהו מסעיד הוא עד כמה התפיסות שלנו מעוותות לחלוטין את תפיסת עולמנו, עד כמה הן מתווכות את כל מה שאנחנו רואים ושומעים, עד כמה לא ניתן להמלט מן הדבר הזה.
האתיקה החסרה
האתיקה של איש המודיעין שלאחר פוקו וסעיד היא לא להמשיך ולהחזיק חזק יותר במוט השבור של האובייקטיביות, אלא להיות במסע עצמי של חשיפת התפיסות שלנו ולהיות מוכן להכניס את הקהל אל תוך מערכת התפיסות הזו. ההעמדה שלנו, אנשי המודיעין, כיצורים אובייקטיביים שאינם נגועים בכל האמור לעיל לא הופכת אותנו לאובייקטיביים, היא רק הופכת אותנו לחסרי ערך, הן בהבנות שאנחנו מנסים להנחיל והן בהבנות שאנחנו מנסים לפתח.
וזה מביא לנקודה האחרונה שבה סעיד ממש עוזר לנו. ממש כמו התיאור באוריינטליזם, אנשי מודיעין בכל העולם מכוננים מערכת דיכוטומית שבה מקבל ההחלטות (בשני הצדדים) מתואר כגחמתי, אמוציונאלי, מושחת, רודף בדיות ונגוע בשיקולים פוליטיים לא ענייניים. לעומתם, אנשי המודיעין הם שקולים, רציונליים, נקיי כפיים, רודפי אמת ונקיים מכל שיקול פוליטי. אף כי התיאור הנ״ל איננו מופרך לגמרי, הוא הרסני ומזיק מאוד. הוא הופך את גופי המודיעין לחסרי ערך בדיון האסטרטגי ולשותפים לא רצויים (מי רוצה לדבר עם הדבר המתנשא הזה?). בכך הוא גם מעמיק את הדינמיקה האמורה שהיא הרסנית לשני הצדדים מאוד.
בתגובה, ארגוני מודיעין בוחרים להעמיק את התהום הזו במקום לנסות לגשר עליה. זה כנראה טוב לזהות ולמחנה, זה ממש רע עבור כל השאר
כתיבת תגובה