ניתן למתוח את צבא המילואים אל מעבר ליכולת, ניתן גם להסדיר ולקבע את המצב הרע הקיים בתחום גיוס החרדים. אבל לא ניתן לעשות את שני המהלכים הללו יחד.

הפיקוד הבכיר בצה״ל מפספס את הערך הייחודי של צבא המילואים במלחמה. הבנת הערך הזה חיונית ליכולת להשיב את האמון של החברה הישראלית בצה״ל ולנצח במלחמה.

כדי להתחיל להתמודד עם התופעות שקשורות לטראומה הקולקטיבית שלנו אנחנו חייבים קודם כל להכיר בה

אנשים רבים רוצים ללמוד מהמדע כיצד לעשות מודיעין. הם טועים לגמרי.

האופן שבו היריבים שלנו מנסים להבין אותנו חושף בפנינו את הסמוי שלא יכולנו לראות בעצמנו.

העליונות האסטרטגית של חמאס נובעת מחוסר האחריות שלו. כדי לנצח אותו אנחנו צריכים לפתח מחדש תרבות של אחריות.

השפה הצבאית היא ניסיון לייצר היגיון בעולם של אי וודאות. אבל כשמתקבעים בהיגיון הזה מאבדים קשר עם המציאות ועלולים להתנפץ עליה.

תפיסת האמל״ח האסטרטגי שהשתלטה על ישראל עלולה לרושש אותה, ויש לה מחירים כבדים על עצם ניהול המערכה

הויכוח התיאולוגי שפרץ בעקבות ליל היירוטים יושב על תשתית הערעור שחווינו ב-7.10, אבל לא יצליח לחלץ אותנו מהבעיות שהובילו אותנו לכאן.

מדוע ההבחנה המתודולוגית של המודיעין בין כוונות ויכולות נשענת על למידה טראומטית ומה זה אומר לגבינו?

האם ניתן להחזיר את המילים לחשיבה האסטרטגית הישראלית אחרי ה-7.10?