אנחנו חושבים שועדת חקירה תביא מענה לשאלות הקיומיות שלנו, אבל זו פנטזיה שעלולה ליצור כאב ושבר גדול יותר.

האם ניתן להחזיר את המילים לחשיבה האסטרטגית הישראלית אחרי ה-7.10?

מתי הפסקנו להאמין במשאלות והתחלנו לפחד מהן?

כמעט בכל מעמד יימצא ״טרחן ערכי״ שממלא פונקציה מנותקת שמונעת מהישראליות לחבר רוח ומעשים.

הניסוי הכי גדול של דן אריאלי הוא השאלה האם נאמין לו או לא. הניסוי הצליח, האנושות פחות.

הסוכה הנוודית וכן היא מתנגשת עם החיים האורבניים באופן ישיר. השאלה היא האם ניתן להמלט מההתנגשות שנראית כבלתי נמנעת.

העומס המילולי והריק התפיסתי שאופף את ריבוי השימוש בציטוטים מחרב כל יכולת לבנות מרחב חינוכי בריא

לפני רגע היסטורי קט דיברנו על קץ ההיסטוריה והנה ההיסטוריה חוזרת. מה פספסנו ומה אפשר לעשות?