מתי איבדנו את היכולת לדבר?

האם ניתן להחזיר את המילים לחשיבה האסטרטגית הישראלית אחרי ה-7.10?

אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת-מִי יָבִין שְׁמוּעָה, גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם.  כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם. כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל-הָעָם הַזֶּה. 

ישעיה כח 9-11

בטח חסרות לי מילים

בשבועות האחרונים הייתי בשלושה אירועים שונים ולא קשורים שניסו להביא שפה חדשה לעם היושב בציון. כשאנשים אומרים שפה חדשה הם מתכוונים בעצם לכך שהם רוצים לחדש כמה מושגים או להסכים על משמעויות של מושגים קיימים. הם מרגישים שהמושגים הישנים הפסיקו לסייע והם צריכים את הרעננות של האפשרויות החדשות הגלומות במושגים ראשוניים. והם רוצים להסתמך על מושגים כאבני בניין שיהפכו לגשר על התהום שאנחנו מצויים בו, כדי שנוכל לחצות לצד השני. הקשר לכן בין מושגים ואסטרטגיה הוא הדוק מאוד – בעוד שטקטיקה היא האופן שבו ניגשים אל הנראה בעין, אל הכאן ועכשיו, אל הממשי, אסטרטגיה היא המנגנון לדלג מעבר לממשי, אל המקום-שיכול-להתקיים. אסטרטגיה משתמשת במושגים כבסולם.

הוציאו להם את המילים מהפה

בשלוש הפעמים האלו מצאתי את עצמי בעמדה מתנגדת למרות אהדתי למילים ומה שעושים איתן. כשאתם אומרים שחסרה שפה אתם בדרך כלל מתכוונים שאנחנו צריכים עוד מילים, או שהמילים שלנו לא מוסכמות ולכן קשה לדבר זה עם זה. אבל האמת היא שאין לנו שפה בכלל. כמו עוללים שאך נגמלו מחלב אמם, שאולי אוחזים בכמה מילים של קיום בסיסי (אבא, אמא, אוכל) אבל לא יודעים להרכיב משפט. חלקנו מחזיקים בשפה רחוקה, גלותית, שמשתמשת במושגים משם. אנחנו מתרפקים עליה וחושבים שהיא יכולה לעזור לעם נטול השפה שחי כאן. אבל העם הזה בכווונה לא רוצה שפה. כל פעם שהוא נתלה בשפה היא קרסה לו ולכן עכשיו הוא רוצה רק ממשות בלי מילים ורעיונות. כמו שאחד האלופים אמר לנו באירוע מהזמן האחרון: רק בלי פילוסופיה.

צבי לניר דייק פעם את ההבדל בין מושגים ומונחים. המונח, כשמו, נח. הוא סטטי. הוא מתייחס למציאות שאין צורך לחזור ולפרש כל הזמן. המושג לעומת זאת הוא דינמי במהותו. יש לרדוף אחר משמעותו ו׳להשיג׳ אותו כל הזמן. דוגמה פשוטה שתתאר את ההבדל – אם אדם נכנס לחנות רהיטים ואומר למוכר – ״כשאתה אומר שולחן למה אתה מתכוון בדיוק״ המוכר יגלגל אותנו מכל המדרגות. מצד שני אם נלך לחברת ייעוץ ונשאל ״כשאתם אומרים תרבות ארגונית למה אתם בדיוק מתכוונים״ נקבל הרצאה של שעה. טקטיקה עושים עם מונחים. אם צריך לפרש אותם אנחנו עושים משהו לא נכון (תחשבו: נהלים, תרגולות, פקודות). אם לא הבנת את המונח זה כי לא הוכשרת. אבל אסטרטגיה עושים עם מושגים.

במסע שלנו בצבא בחודשים האחרונים אני חש שהשפה המושגית שלנו נגדעה ב-7.10. היא היתה רעועה עוד קודם לכן. נסו להסתכל על ה׳שירה׳ המסתובבת ברשתות מאז – אין בה שום סאבטקסט. הרגשות ממשיים לגמרי, התמונה ברורה וכואבת. אין לנו צורך לעורר את השדים כי הם כבר כאן. נועם חורב ניצח בענק. ומסתבר שהמוזות בכלל לא שותקות במלחמה, פשוט רועש מדי מכדי לשמוע אותן.

כדי לנצח במלחמה צריך אסטרטגיה. מלחמה היא אירוע של שינוי דרמטי במציאות, וכדי לצלוח את השינוי הזה צריך לייצר הבנה מופשטת של האופן שבו אנחנו מתכוונים לדלג מעל התהומות של מה שאנחנו לא יודעים בין כאן לשם. אבל אסטרטגיה חייבת מושגים ואנחנו נכווינו, שוב, בחשיבה האסטרטגית שלנו. סיפרנו לעצמנו ש׳חמאס חלש ומורתע׳, שהוא ׳מרוכז בחיים עצמם׳. אלו היו אבני בניין נהדרות על התהום. הן אפשרו לנו ללכת בבטחה ואפילו לפרוש אוהל ולישון בו, ממש על לועו של הר הגעש. אבל האבנים האלו קרסו כולן (נסו את המושגים האלו: הרתעה, התרעה, הכרעה, מלחמה קצרה, ׳היום שאחרי׳, שלא לדבר על ׳הכלה׳).

וכשהן קרסו נשארו לנו רק המעשים והמילים המלוות אותן, כלומר המונחים בלבד. העברית היא שפה (רב) פעלית, ולכן היא זורמת איתנו עם הפעלתנות שלנו. אם ראית בימים אלו אדם מאושש הוא בוודאי נמצא בעשיה שהיא משמעותית עבורו, ולא בצורך לספק פרשנות. פעם קראתי מאמר על ההטייה הצבאית ׳לתפעל׳ (שבראשה הפועל – לתפעל, אבל גם לתעדף, לתחמש, לתספק, לתשאל, וכד׳). כשאנחנו מתפעלים איננו מפעילים את הנשק, אנחנו כופים עליו להיות פעיל. כשאנו מתשאלים איננו שואלים, אנחנו עוסקים בכפיה של מערך של שאלות. וכשהשפה המושגית קורסת נשארת לנו רק השפה הצבאית, כלומר השפה המונחית, הממשית, ושום דבר מעבר.

כמו פראים

כאשר אנו מתפלספים אנו בחזקת בני אדם פראיים, פרימיטיביים, השומעים את אופני הביטוי של בני-אדם מתורבתים, מפרשים אותם שלא כהלכה, ואז מסיקים מהפשר הזה את המסקנות המוזרות ביותר.

ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, 194

וחלק מהסיבה שהשפה קורסת לנו כל הזמן זה כי אנחנו מניחים שיש רק מונחים. אנחנו בוטחים ברעיונות המושגיים שלנו כאילו היו מונחים. אנחנו חושבים שיש דבר כזה בעולם ׳הרתעה׳. אנחנו חושבים שאם אמרנו ׳תהיה התרעה׳ אז תהיה התרעה. אנחנו חושבים שאם הרגנו אותם באלפיהם אז יש ׳הכרעה׳. כלומר הביטחון שלנו שקורס פעם אחר פעם באסטרטגיות הוא לא בגלל המושגים, אלא בגלל שאנחנו עושים עם מילים את מה שלא אמורים לעשות איתם.

זאת לא הפעם הראשונה שהשפה קורסת לנו. למעשה הציונות במהותה היא הקרסה של שפה קיימת לטובת הממשות והעשיה. הטראומה הקמאית של נטישת שפת האם עבור השפה החדשה, זו שאינה קיימת עדיין כל צורכה, עדיין נותנת את אותותיה בקרבנו. ההעמדה של הציוני נגד הגלותי, שהיא גם העמדה של האדם הפעיל (ללא מילים) מול היהודי הסביל (מרובה המילים) נותנת בכורה מוחלטת לעשיה ולשפת העשיה המונחית על פני החשיבה ושפת החשיבה המושגית. 

והטראומה הזו שבה ומתכוננת כל אימת שאנחנו סומכים יתר על המידה על המילים עד שהן קורסות לנו. כך קרה לנו במלחמת יום כיפור, כך חלקים נרחבים מהציבור בישראל חוו את כשלון התהליך המדיני עם הפלסטינים, וכך אנחנו עומדים שוב היום – צו לצו, קו לקו ובלעגי שפה. שום אסטרטגיה לא יכולה לצמוח במקום שבו לועגים לשפה.

למעשה העמדה הפוסט-טראומתית הזו נמצאת בלב האין-אסטרטגיה הישראלית, שהיא בעיקרה חיבור מרהיב בין תעוזה טקטית יוצאת דופן והססנות-בואכה-פחדנות אסטרטגית מרהיבה. אנחנו מפחדים להגות באפשרות שאפשר לחשוב אחרת. אנחנו מהססים להגיד ולהמשיג. אין בנו את התעוזה לפרוץ הלאה ומעבר. אבל יש נדבכים במעשה האסטרטגי שנערכים במילים בלבד, הם לרוב מכונים ׳מדיניות׳. אלא שלישראל אין מדיניות פנים ואין מדיניות חוץ. כשגלנט מדקלם ש"סופה של המערכה הצבאית חייב להיות מעוגן במעשה מדיני" בביקורת, את מי הוא מבקר בדיוק? האם אינו נמצא בדרג המדיני? ואין זה דבר מפתיע שהמדינאי היחיד באירוע הנוכחי מהצד הישראלי הוא ביידן. בשפה עשירה, במילים נכוחות, הוא הצליח לספר סיפור שיש בו את מה שנדרש לסיפור טוב. אבל כשהקול עבר הלוך ושוב מעבר לצידי  האוקיינוס ספק אם הצליח ההד העמום לחזור.

דיבור של מהפכה נשמע כמו לחישה

6.54 הפסוקים שלי משמשים כהבהרות באופן זה: כל מי שמבין אותי מזהה אותם בסופו של דבר כחסרי שחר, כשהוא נוטלם, כשלבי סולם, כאשר – באמצעות – טיפס ועבר מעבר להם. (צריך הוא, נאמר, לעבור ולצאת ולהשליך את הסולם לאחר שעלה בו.) חייב הוא לגבור על פסוקים אלה, כי אז יראה את העולם נכוחה

7. מה שלא ניתן לדבר אודותיו, יש לעבור עליו בשתיקה

עלי לקפוץ אל תוך ים הספק פעם אחר פעם.

ויטגנשטיין

על סיפו של התהום, על סף הקפיצה, נחשפת ההכרה הדיאלקטית של התנ"ך בשאלת קדימות המעשים על המילים. עם העבדים מוכה הרעב והצער עונה בלי לחשוב – נעשה ונשמע. המצב הפוסט-טראומטי מחייב קדימות של העשיה והממשות לכל אפשרות של שמיעה והבנה. דור המדבר חייב לראות בעיניו את ההצלחה לפני שהוא כשיר להקשבה. עורפו קשה כי המילים חסרות ערך עבורו. הבחירה להעצים בגלות דווקא את ממדי ההלכה קשורים גם הם בהלך הרוח הטראומטי המדובר. ההלכה מנסה לשלוט בעולם באמצעות מונחים. היא נבדלת מעולם ההגות החז״לי (ה׳אגדה׳) שמנסה לגשש במושגים וסיפורים את דרכו בעולם. האחרון הלך ודעך במעלה הגלות.

למרות כל הקשיים, אפשר להגדיר את הפרוייקט של ׳ללמד את בני יהודה קשת׳ בהצלחה. המחיר הוא שבני יהודה איבדו את הקשב ואת יכולת הדיבור. האם עדיין אפשר ללמד אותם גם לדבר? אין לנו ברירה. אבל כדי לעשות את זה נהיה חייבים קודם לבנות מחדש את האמון במילים. כדי שזה יקרה נצטרך להכפיף את המילים, ככל הניתן, לממשות, למעשים, ורק משם, בצעדים קטנים, לבנות גשרים עדינים ורעועים בין אתמול היום ומחר.

זה לא רק עניין של תיאור המציאות הקוגניטיבית שלנו, אלא בייחוד הצד המעשי של ההתייחסות שלנו אליה. לא ניתן לבסס שפה חדשה מבלי להניע מעשים חדשים. כמו הילד שרוכש את השפה כי הוא מתחיל להבין את הערך שבה עבורו. אם לא נדע להראות שיש ערך ממשי בסולם שהנחנו על הקיר על סף התהום איש לא יסכין לעלות בו. אנחנו צריכים לפרוץ דרך בדממה מוחלטת, אולי רק בלחישה בין מי שיודעים את כוחן של מילים, ורק בסופה של הדרך, כשהצלחנו לטפס על הסולם ולעבור את התהום, לספר על כך לעולם. לא נשכנע אחרים לבוא אחרינו בכל דרך אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.