אחת המסקנות השגורות ממחדל ההתרעה במלחמת יום הכיפורים היתה להבחין בין יכולות וכוונות. לפי גישה זו, שהדובר הכי בולט שלה בשיח המודיעיני הישראלי היה האלוף בדימוס יעקב עמידרור, ההתרעה צריכה להתמקד רק בשאלה האם הצד שכנגד יכול לצאת לפעולה ולא האם הוא מתכוון לפעול. לפי גישה זו, היכולת שלנו להבין את ההיגיון של הצד השני וכוונותיו מוגבלת מאוד, אבל אנחנו יכולים להבין היטב את יכולותיו ולכן המודיעין נדרש להתמקד ברובד זה.

מסתבר שדווקא הבנו את הכוונות באופן סביר

באופן פרדוקסלי, בחינה ביקורתית של משבר ההערכה סביב מלחמת יום הכיפורים מגלה דווקא מסקנות הפוכות ביחס לאמור. ישראל הבינה באופן לא רע את ההנחות האסטרטגיות של המצרים, אך כשלה דווקא בהבנת היכולות. ניתן לראות זאת בדברים שנכתבו בהערכת המודיעין השנתית בחורף 1973:

אין ספק, כי המצרים בחנו אפשרות הפעלתם של לחצים צבאיים, כדי ליצור לעצמם עמדת-כוח לטיפול מדיני; זאת במגמה להשיג מרבית יעדיהם ב-מו"מ מדיני.

המצרים יוצאים למלחמת יום הכיפורים כדי לעשות בדיוק את מה שמתואר בפסקה הזו – להפעיל לחצים צבאיים כדי לייצר עמדת כוח לטיפול במדיני. הם אכן השיגו את מרבית יעדיהם במו״מ. למרות זאת, באותה הערכה ובדיונים אודותיה מסביר אמ״ן, מדוע למרות הכוונה הבסיסית של המצרים הם לא יפתחו במלחמה בעת הזו:

מצד שני מודעים המצרים לחולשתם הצבאית היחסית, הממוקדת בתחום האויר. הבעיה העיקרית, כפי שהם רואים אותה, היא היעדר סיכוי להתמודד עם חיל האויר הישראלי. לכן, מפקפקים הם ביכולת ההגנה האוירית שלהם למנוע פגיעות ישראליות חמורות ובלתי נסבלות בעומק מצרים. ברור למצרים כי אין ביכולתם לתקוף בצורה משמעותית יעדים בעומק ישראל או אף ליצור איום כזה. על רקע הערכה זו דורשים המצרים מברה"מ, מזה זמן, מטוס בעל כושר מחץ התקפי (כגון : פנטום) וכן טילי קרקע-קרקע.

הבעיה של המצרים לא היתה היעדר כוונה אלא היעדר יכולת – הם אינם יכולים להכנס למלחמה מבלי שישראל תפגע באופן חמור בעורף המצרי בעזרת חיל האוויר הישראלי, ואין להם יכולת מספקת לייצר משוואת הרתעה שתמנע מישראל לעשות זאת. ברגע שהיכולת הזו תגיע סביר כי המצרים כן יצאו למלחמה לפי אותה הערכה:

היום הסיבה העיקרית, מבחינה צבאית, לכך שאין מלחמה היא ההרגשה וההערכה הערבית, שכוחות האויר שלהם אינם מספיקים למלחמה עם איזה סיכוי להצלחה. כאשר הסיבה העיקרית לכך, כפי שנראה לערבים, היא העובדה שמטוסי הקרב הערבים אינם מסוגלים מבחינה טכנית להגיע, בפרט ממצרים, לשדות התעופה של חיל האויר הישראלי בפרופיל נמוך עם מטען משמעותי של פצצות. מאחר ואני מדבר על השנים הקרובות, עומדות מדינות ערב לקבל מספר ניכר של מטוסים שיוכלו לבצע את המשימות האלה. 

דווקא ב-2023 לא הבנו בכלל את הכוונות

התבוננות על משבר ההתרעה ב-2023 מגלה מציאות הפוכה לגמרי (לפחות על פני השטח). בעוד שגורמי המודיעין הצליחו לתאר באופן שלם למדי את היכולות שחמאס בנה (כפי שנגלה למשל במסמך שנחשף בעובדה על ׳חומת יריחו׳) ההבנה הבסיסית במערכת היתה שחמאס מורתע ואינו מעוניין בפתיחת סבב נוסף, לא כל שכן מלחמה שתאיים על עצם קיומו. בהיעדר גישה להערכת המודיעין השנתית מחורף 2023, אפשר לשכתב את הפסקה ההיסטורית מ-1973, באופן הזה:

ספק אם חמאס בחן ברצינות את אפשרות הפעלתם של לחצים צבאיים בעת הנוכחית. חמאס עודו מורתע לאור מיעוט הישגיו בסבבים האחרונים, ומרוכז בעת הנוכחית בביסוס ריבונותו ושיפור המצב הכלכלי ברצועת עזה. התדרדרות להסלמה אפשרית בתהליך של מיסקלקולציה אך לא כמהלך יזום.

האם למדנו משהו

בחיל המודיעין קיים עיסוק אובססיבי בלמידת לקחי מלחמת יום הכיפורים (כאן יש מחקר מקיף על האופן שבו הטראומה מועברת מדור לדור). גם אני הייתי בין הגורמים שלקחו חלק בטקס הזה גם כשניסיתי בכל כוחי להכניס איזשהו טוויסט ביקורתי. כל קציני המודיעין ב-7.10 הכירו היטב את הגישה המבקשת להפריד בין כוונות ויכולות. אף שחיל המודיעין לא באמת פועל באופן הזה, זו לא גישה שיש עליה מחלוקת ערה. באופן כללי יש פער עמוק בין העיסוק המתודולוגי באמ״ן לבין האופן שבו באמת פועלים. כך או כך, ברגע האמת ההבחנה בין יכולות לכוונות לא עמדה במבחן המציאות (כאן יש הסבר לא רע למה). יש משהו מפתה מאוד באמירה – היינו צריכים לשים בצד את כל ההבנות השגויות שהיו לנו ביחס לכוונות חמאס ולהתעסק רק ביכולותיו וביצירת מענה ליכולות אלו. 50 שנים לתוך הניסיון ליפול בפיתוי הזה, נראה שזה לא באמת עוזר ומגיעה לנו הבנה טובה יותר למה זו לא הבחנה שמשרתת אותנו.

אבל יש כאן רמה נוספת ומאתגרת הרבה יותר שחייבים להתייחס אליה. מאוד קשה לדבר בצה״ל ובישראל של אחרי ה-7.10 על אסטרטגיה. צה״ל ומפקדיו ממוקדים מאוד במשימות המבצעיות, אבל לא מעוניינים או לא יכולים לקיים דיון בסיסי בשאלות האסטרטגיות. ב-7.10 לא קרסה רק הקונספציה, אלא התחושה שבכלל יש ערך לקונספציה באשר היא. אם הקונספציה הוליכה אותנו שולל אנחנו צריכים לנתק מגע מכל מה שיש לו ריח של קונספציה, כלומר מכל צורה של דיבור מופשט וכוללני על מציאות, מכל צורת פעולה שעוסקת במה שהוא מעבר לקונקרטי, מכל חיבור מערכתי של המרכיבים השונים ומכל מטאפיזיקה שהיא מעט מעל המציאות הנגלית לעין.

הטראומה כמותו של העצמי המחבר בין האובייקטים

הייתי רוצה ללכת למקורות הפסיכולוגיים של הטראומה כדי להבין את הטראומה התפיסתית שאנחנו חווים. פיליפ ברומברג, מגדולי ההוגים של הדורות האחרונים בתחום הפסיכולוגיה של הטראומה תיאר את המנגנון הנפשי שיוצר את המציאות הפוסט טראומטית כך:

זוהי הגנה למול הטראומה, שבניגוד להגנות מפני קונפליקט פנימי, אינה פשוט מונעת את הגישה של העצמי לרגשות, מחשבות וזיכרונות שעלולים להיות מאיימים; היא מוחקת למעשה, לפחות זמנית, את קיומו של אותו עצמי שהטראומה עלולה להתרחש לו, ובמובן זה הוא יש כאן "מעין-מוות".

Bromberg, P. M. 1993. “Shadow and Substance: A Relational Perspective on Clinical Process.” Psychoanalytic Psychology 10: 147–168.

התהליך הטראומטי לפי ברומברג אינו מניעת התמודדות עם הרגשות הקשים, אלא מעין מוות של חלקי העצמי עצמם. הזהות של האדם מצטמצמת למה שניתן לחוות לאחר חוויית אובדן השליטה הקיצונית שנחוותה באירוע הטראומטי. כלומר הסובייקטיביות עצמה נמצאת במתקפה.

תהליך ההתמודדות עם הטראומה כאוב כל כך כי הוא מגלה את המוות של העצמי – לא מוות רק של האובייקטים החיצוניים (גורמים, אנשים מחוץ לעצמי) אלא של האדם את עצמו. העצמי הוא מה שיוצר רציפות בין התופעות השונות שאנחנו חווים במציאות, ושבירת העצמי שוברת למעשה את הרציפות לקיטועים לא מחוברים. הטיפול בטראומה מחייב חיבור מחודש של המרכיבים אבל זו כואבת מאוד ולכן אנחנו נמנעים מללכת בדרך הזו:

הבנייה מחדש של הקשרים, הכניסה המחודשת לחיים, כרוכה בכאב שאינו שונה מאבל. החזרה לחיים פירושה הכרה והתמודדות מול המוות; לא רק מוות של האובייקטים הראשוניים כאנשים אמיתיים, אלא המוות של אותם היבטים של העצמי שאיתם האובייקטים הללו אוחדו והתחברו.

שם

הטראומה מייצרת דיסוציאציה (המכונה לרוב בשיח הפופולרי ״פיצול אישיות״) – פירוק של מרכיבי העצמי, של חוויית המציאות. הדיסוציאציה היא תוצר של הטראומה כי היא מאפשרת לחוות את המציאות המיידית כממשית מבלי לחבר את המרכיבים השונים באופן שהופך אותה שוב למורכבת מדי. הטיפול בדיסוציאציה מכיל אבל כפול – על העצמי וחלקיו ש׳מתו׳, וגם על ההכרח לחבר מחדש את המציאות המיידית המוחלטת:

בנקודה שבה המטופל מתחיל לנטוש את ה"אמת" המיידית והמוחלטת של המציאות הדיסוציאטיבית לטובת קונפליקט פנימי וקשר אנושי, המטופל מגלה שאין דרך ללא כאב.

שם

המושגים של ברומברג אמנם קשים להבנה אבל המבנה הבסיסי מובן – הטראומה גורמת לחוויית מציאות מקוטעת כי העצמי שמחבר את צדדי המציאות יחד מת. האדם בוחר בחוויית המציאות המיידית והלא מחוברת כי כל חיבור כואב מדי בכך שהוא מגלה את העצמי שלו שמת. הריפוי של הטראומה מחייב מעבר באבל על מותו של העצמי, הסובייקט, כדי לחבר מחדש את מרכיבי החיים המקוטעים.

יכולות-כוונות כהתמודדות טראומטית עם חוסר היכולת לשלוט במציאות

על רק זה, הלמידה הטראומטית של ארגוני המודיעין מובנת לגמרי. הניסיון לדבוק רק בממשות, כלומר רק ביכולות, או בשפתו של ברומברג – רק באובייקטים, ללא כל הקשר שמחבר אותם, היא מוות של הסובייקט המודיעיני שמנסה להבין את ההקשר. הקריאה החוזרת ונשנית כאשר המציאות מתגלה בהפכפכות הבסיסית שלה להניח לעיסוק ב׳כוונות׳ החמקמקות ולעסוק רק ביכולות היא ניסיון להתגונן בפני הכאב שנחשף מחוסר היכולת שלנו להבין את המציאות ולשלוט בה. אנחנו מנתקים מגע מהעצב החשוף, ומנסים לייצר תחושת שליטה מדומה במה שלהבנתנו כן ניתן לשלוט בו – המציאות העובדתית. ומאחר והטראומה היא קודם כל ביחס לכשלון שלנו (ההבנה שלא ניתן לשלוט בהטיות ובקונספציות שלנו) יש כאן בהכרח אבל על מותו של הסובייקט המודיעיני.

הבעיה היא שלא ברור האם ניתן לנצח במלחמה בלי אסטרטגיה. לכן אין לנו ברירה אלא לעבור באוקיינוס הכאב של העיבוד ולקדם תהליך של עיבוד קולקטיבי של הטראומה הזו. אנחנו חייבים לחבר את המציאות על כלל מרכיבי מחדש, והחיבור הזה כואב לנו מאוד. אנחנו רוצים לעסוק בהכרעת מחבלי החמאס מבלי לתת את הדעת על מצב הלגיטימציה הבינ״ל. אנחנו רוצים להחזיר את השבויים מבלי לתת את הדעת על הכרעת חמאס. אנחנו רוצים לשוב הביתה מהמלחמה מבלי לתת את הדעת על מצב השבויים.

והאסטרטגיה היא ההכרח לחבר את כל המרכיבים האלו יחד. בלי העיבוד הזה אנחנו נידונים לאותו מעין-מוות של הסובייקט האסטרטגי שלנו שאחריתו מי ישורנו. השיח הפסיכולוגי מגלה לנו שאפשר גם לצמוח מתוך הטראומה, ולייצר מתוך העיבוד חיבורים חדשים. ואכן, כל אסטרטגיה פורצת דרך מתחילה ביכולת לחבר את מה שאינו נראה קשור באופן שפותח בפנינו אפשרויות חדשות ואופקים חדשים.