בשנים האחרונות עסקנו לא מעט בגנאולוגיה של תפישת הביטחון הישראלית, כלומר בנקודות ההיסטוריות שהובילו אותה להתפתח ולהיות מה שהיא כיום. בדרך כלל מסכימים על קום המדינה, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור כתחנות מכריעות בעיצוב הזהות ותפישת הביטחון הישראלית. אנחנו נוטים לפספס את העוצמה של החוויה של מלחמת לבנון הראשונה שההשפעה שלה היתה מכרעת על הגיבוש הסופי של קונספט הליבה של תפיסת הביטחון של ישראל בין 82׳ ל-2012 בערך. הרעיון המרכזי בשנים אלו ניתן לניסוח בהמשגה הבריטית של "הבדידות המזהרת", או כפי שכינה זאת אהוד ברק: ישראל כ״ווילה בג'ונגל״.
הרתעה, התרעה, הכרעה… וגועל
החוויה הלבנונית, או ליתר דיוק "הבוץ", היא בראש ובראשונה תחושה של גועל. חלק משמעותי מהגועל הזה נעוץ בכך שלראשונה ישראל לא לא פעלה לבד, אלא ביחד עם בני ברית מהאיזור. כך זה נשמע בעיתונים:
רב סרן צעיר בחטיבת המחקר של אמ"ן כתב מזכר חמור למפקדיו. הנוצרים בזחלה, הוא קבע, כלל לא עמדו בפני טבח או השמדה. הדיווחים שלהם היו שקריים, טען… שמו של הקצין הוא עמוס גלעד. אלוף (מיל') עמוס גלעד, המכהן כיום [אז] כראש אגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון. בשיחות שקיימתי עם גלעד בחודשים האחרונים הוא טען שהתריע מראש כי הפלנגות הם שותפים מפוקפקים ושאסור לסמוך עליהם. "הם השחיתו את כל מי שבא במגע איתם", אמר.
ידיעות אחרונות, שמעון שיפרף 2012
ההשחתה היא מוטיב מוביל בתיאור של הקשר עם הפלנגות. השחתה וריקבון:
״כבר אז, כרב סרן בחטיבת המחקר, הזהיר עמוס גלעד מהשותפות עם הפלנגות. אחרי עשרות ביקורים בלבנון ופגישות עם כל רמות הפיקוד של הפלנגות הגיע גלעד למסקנה שמדובר בשותף לא אמין, בוגדני וכפוי טובה. …גלעד טוען כי בכירים במודיעין הטעו את מקבלי ההחלטות ולא התריעו על הבסיס הרקוב שעליו הושתתה הברית בין ישראל לנוצרים.״
שם
השינוי העמוק שהמלחמה הזו יוצרת, אם נרצה – התודעה שהיא צורבת זו תחושת המיאוס מהאזור. מלחמת לבנון הראשונה הייתה ניסיון ישראלי להיות חלק מהמרחב, לפעול לא רק במונחים בטחוניים אלא גם לעצב השאלות הפוליטיות של המרחב. היא דרשה התערות ומעורבות ברמה שלא הייתה קודם מצד ישראל. תחושת הגועל שהתערבות זו יצרה אצל ה"ישראלי היפה", ייצרה את מה שעלה וצמח להיות הרעיון המרכזי של תפישת הביטחון הלאומית של ישראל בשלושת העשורים מאז המלחמה.
האוריינטליזם תמיד מתפוצץ בפנים
כדאי להתעכב על המבנה הזה. יש מבנה שחוזר בצורה קבועה בחשיבה הרומנטית ובא לידי ביטוי גם בביטוי האוריינטליסטי של הרומנטיות. השתוקקות אל האוריינט, כאל עולם פראי, אותנטי וקסום מתהפכת לאחר המפגש הממשי איתו. עשרות סופרים ומשוררים אירופיים כתבו פואמות על המזרח, ואז כשהם פגשו אותו באמת, עם כל עליבותו, הם חווים חווית שבר המולידה גועל ומיאוס. ישראל יוצאת אל הרי הלבנון מתוך חוויית התעלות של מעורבות עם הפרא האציל – סאדאת. זו חוויה שנערכת במרחב סטרילי, חלקה אפילו ביתי. ואז היא פוגשת את מלוא הזוועה של מלחמת אזרחים מזרח תיכונית מדממת ונרתעת.
עמוס גלעד, אותו קצין צעיר ממלחמת לבנון, הפך לאחד מעמודי התווך של מערכת הביטחון, ואולי האדם שמסמל יותר מכל את שאלת היחסים הבטחוניים של ישראל עם המרחב. הוא היה ונותר איש שניצב בין עולם הצללים לעולם המדיניות הגלוי. הרתיעה שלו מפני הברית עם "המושחתים" ההם, חלחלה למערכת כולה. נחום ברנע, שהיה חייל בלבנון 1, והפך לאחד מבכירי הפרשנים בישראל סיכם את הדברים באותו אופן:
לבנון לימדה אותנו את גבולות הכוח: ישראל יכולה להפעיל סוכנים, אבל היא נכשלת כשהיא שוכרת מיליציות.
הפעלת הסוכנים, קרי – מערכת המודיעין הישראלית – החליפה במידה רבה בשלושת העשורים האחרונים את האנשים שהסתובבו בפועל מעבר לקווים ורקמו את מלחמת לבנון הראשונה. היכולת הטכנולוגית לדעת מה קורה שם ייתרה, לכאורה, את הצורך להיות שם. כשישראל עמדה בפני השאלה – האם לעצב את המרחב הסורי הקרוב לטובת האינטרס הישראלי, היא בחרה להעדיף את הפעולה מנגד, ללא התערבות, על הפוטנציאל להשפיע על הפוליטי והאנושי.
ובאותו אופן, אי אפשר שלא לראות את פרוייקט אוסלו, שהוא הפרוייקט הכי משמעותי של הביטחון הלאומי בישראל מאז 92׳ ועד היום (ובכללותו פרוייקט ההתנתקות) כחלק מאותה צריבה. ״מה אנחנו צריכים לנהל מיליון פלסטינים״ אמרו לעצמם בערך הישראלים כולם. או במילים של רבין – למה שאנחנו נהיה הרעים אם הם יכולים להיות פי אלף יותר רעים ״בלי בג״צ ובלי בצלם״. רק שהגועל הזה לא יקרה אצלינו. רבין וישעיהו לייבוביץ׳ לא יכלו להסכים יותר.
האם האביב הערבי מחייב שינוי?
נדמה שהתהפוכות בעולם הערבי, שבמידה רבה מתרחשות באופן דומה בלבנון כבר למעלה משלושה עשורים, קוראות לישראל לשנות פוזיציה ביחס למרחב. השינוי צריך להיערך במרחב הביניים שאיננו קיים. צריך לשבור את הדיכוטומיה בין "לשכור מיליציות" או "להפעיל סוכנים". צריך לחתור לנוכחות דיאלוגית כי ישראל היא כבר מעצמה איזורית ולא רק מקלט בטוח ושברירי. אלו לא יכולים להיות רק יחסים של "תעשו בשבילינו את העבודה המלוכלכת", הם צריכים מידה רבה של הדדיות. השינוי קורא לנו לפרוץ את צריבת 82׳, ולחתור מחדש למעורבות איזורית, בראש ובראשונה אזרחית, לנוכח השינויים וההתהוות המחודשת של המרחב.
אפילוג (בחזרה ל-2022)
הטלטלה שהאזור חווה שינתה את הפוזיציה של ישראל כמעט בלי שישראל יזמה את השינוי. המפץ הגדול של 1940-1950 נמחה למול הזוועות של 2011-2021. מליונים נמלטו מהאזור, מאות אלפים נהרגו. משטרים קרסו, אחרים הזדקרו והתבססו מתוך ההפיכה. קו פרשת המים עוצב מחדש על ידי רעידת האדמה הקבועה על השבר הסורי אפריקאי. לא עוד מזרח מול מערב, לא עוד מתונים מול קיצונים. התבססותה האיזורית של איראן בד בבד עם נסיגתה ההדרגתית של ארה״ב הפכה את ישראל לשחקן רצוי. ודווקא ביחס לפלסטינים לא הצלחנו לשנות את התפיסה המארגנת ואנחנו עדיין לכודים בדיכוטמיית שרון את שרון – לכבוש או לפלוט. עד מתי יוני 1982 עד מתי.
תמונת הנושא מתוך הסרט ואלס עם בשיר. משותף ברישיון מתוך ויקי-שיתוף: David Polonsky, CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons
כתיבת תגובה