אודיסאה בחלל הפנוי

האסטרטגיה של מדרכי כמו של ישראל בעת הנוכחית איננה תוכנית אלא הצהרה ערכית עם נטילת סיכון. זה בסדר, אולי כך היה מאז ומעולם.

לפני שאנחנו דנים בצורך בכתיבת תפיסת ביטחון ראוי לשאול איך ישראלים עושים דברים עם מילים

טראמפ ונתניהו, כל אחד בשיטתו שלו, מביאים לידי ביטוי חשיבה אסטרטגית שאיננה הולמת את הגישה המערבית של תכנון וביצוע. הרעיונות של הדאו יכולים לעזור לנו להבין את הגישה הזו.

אובדן הממלכתיות לא מאפשר לקיים ועדת חקירה ממלכתית. אבל גם לו היתה קמה, לב העיוורון איננו שפיט במהותו.

הסערה לכאורה חלפי אבל רשמי הסערה נשארים בעינינו.

המערכה בחמאס לא מסתיימת עם עסקת החטופים אלא רק משתנה. מחשבות לקראת המערכה באה.

יהדות ארצות הברית נקרעת בעמדתה ביחס לאיזראל, אבל ישראל היא רק תפאורה לדיבור הפנימי שלהם.

השבר הגדול שהמלחמה חשפה ביחסי הציבור החרדי והציבור המשרת נעוצה לא בברית הייעוד החסרה אלא בבגידה בברית הגורל שנראתה לנו מובנת ושרירה

הדיון על הסוגיה העזתית ממוסגר גם כדיון של עמדה מוסרית מול עמדה ריאליסטית. זה מסגור נוראי, כי יש תשתית מוסרית משני הצדדים של הדיון, ויש גם חוסר ריאליזם בשני הצדדים כדרכן של מלחמות ואסטרטגיות. אבל הדיון גם בישראל וגם בעולם חסר מאוד עמדה שאני חושב שהיא העמדה המוסרית והאסטרטגית הראויה, וגם היא, כמובן, נשענת על…

כיצד צורת החשיבה הכלכלית השתלטה על הפיקוד הבכיר של צה״ל והובילה להכרעתו בשדה המערכה.

התחקיר הוא לא כלי ללמידה אלא מנגנון מונע למידה. עלינו להתקדם מעבר אליו אם נרצה להפנים את לקחי המלחמה.

אנחנו מחפשים לתלות את האשמה באסונות שלנו בכשלון בשיקול הדעת של מעטים, אבל בפועל האסון קשור בתפיסת עולם ציבורית רחבה שקרסה – שכחנו איך מתנהלים עם סיכונים, וחשבנו שנוכל לפתור את כל הבעיות אם נעבוד באופן מחושב ומקצועי.