פרק א׳ – המפעיל
הכוכב הראשון היה קטן מאוד, ועליו ישב איש רציני עם מחברת קטנה ועט אבל הוא לא רשם דבר.
“הנה נגישות!” קרא האיש למראה הנסיך הקטן מתקרב, ושפשף את ידיו בהנאה גלויה.
“שלום,” אמר הנסיך הקטן, קצת נבוך מההתלהבות. “מה אתה עושה?”
“אני מפעיל,” אמר האיש בלי להרים את הראש. “ואתה, מעכשיו, אתה המקור שלי.”
“מה זה מקור?” שאל הנסיך הקטן.
“מישהו שיש לו מידע, ואני אוסף ממנו את המידע הזה.”
הנסיך הקטן חשב על זה רגע. “יש לי כוכב,” הוא אמר בגאווה. “ועליו שלושה הרי געש, שניים פעילים ואחד כבוי. ויש לי פרח, שהוא היחיד מסוגו ביקום כולו. ויודע אני בדיוק היכן צומחים עצי הבאובב, ואיפה יש לעקור אותם לפני שיבקעו את הכוכב לגזרים.”
עיניו של הרכז נדלקו. “זה בדיוק סוג המידע שאני מחפש. הנה מפה, תאר לי בדיוק היכן נמצאים העצים שאמרת. ותביא לי גם רשימת שמות – מי עוד יודע על עצי הבאובב האלה?”
“אבל למה?” שאל הנסיך הקטן, נדהם. “עצי הבאובב הם שלי. והפרח שלי הוא שלי. אני לא מוכר אותם.”
“אני לא רוצה לקנות אותם,” אמר הרכז בסבלנות, כמו מסביר לילד. “אני רוצה לשלם לך כדי שתספר לי עליהם”. ״ומה אעשה עם הכסף שלך״, שאל הנסיך?
הרכז לא הבין. הוא כתב במחברת: מקור מסרב תגמול, ייתכן ומניעים אידיאולוגיים.
הנסיך הקטן הביט בו עוד רגע ואז המשיך בדרכו, בעוד הרכז נשאר מאחור, מתאמץ נואשות למלא טופס הוצאות על מקור שסירב לקחת ממנו אפילו שקל אחד.
אנשים גדולים אוהבים מספרים, חשב לעצמו. כשמספרים להם על חבר חדש, הם לעולם לא שואלים: “איך נשמע קולו? באילו משחקים הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?” הם שואלים: “בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שווה?” ורק אז הם חושבים שהם מכירים אותו.
פרק ב׳ – המאזין
בכוכב השני ישב איש עם אוזניות גדולות ואנטנה ארוכה שהתנשאה מעל ראשו כמו שדרה של פרח מוזר.
“שלום—” התחיל הנסיך הקטן.
“שששש!” סינן המאזין בלי לפתוח את עיניו. “אני באמצע שיחה חשובה.”
הנסיך הקטן חיכה בסבלנות, למרות שלא שמע שום דבר מלבד הרוח. לבסוף הוריד האיש את האוזניות ורשם משהו קטן במחברתו.
“מה אתה עושה?” שאל הנסיך הקטן.
“מקשיב,” אמר המאזין. “אני שומע הכול. כל שיחה, בכל כוכב, בכל רגע.”
“וואו,” אמר הנסיך הקטן, מתרשם. “אתה בטח מכיר את כולם היטב, אם כך.”
“אני לא מכיר אף אחד,” אמר המאזין, ובקולו הייתה עצבות קטנה שהנסיך הקטן שם לב אליה מיד, כי לב של ילד תמיד שם לב לעצבות. “אני רק שומע אותם. אני מחפש את המידע האינטימי – את מה שאנשים אומרים כשהם בטוחים שאף אחד לא מקשיב.”
הנסיך הקטן ישב על אבן קטנה וחשב זמן רב.
“אבל,” הוא אמר לבסוף, “אם משהו הוא אינטימי, זה בדיוק בגלל שהוא נאמר רק לאדם אחד, בסוד. ברגע שאתה מקשיב לו, הוא כבר לא אינטימי! אתה לא מקבל את הדבר שאתה מחפש – אתה הורס אותו ברגע שאתה נוגע בו, כמו שנוגעים בכנף של פרפר.”
המאזין הוריד לרגע את האוזניות. הוא לא ידע מה לענות. ניסה למלמל דבר מה על הזבוב על הקיר, ואז עצר.
“אתה שומע אלפי אנשים,” המשיך הנסיך הקטן בעדינות, “אבל איש מהם לא מדבר איתך. אתה בטח הכי בודד מכל מי שפגשתי עד עכשיו.”
המאזין לא ענה. הוא החזיר את האוזניות לראשו ושוב הקשיב, כי זה היה קל יותר מלשתוק.
אנשים גדולים מוזרים מאוד, חשב הנסיך הקטן כשהמשיך בדרכו. הם רוצים לדעת סודות של אחרים, אבל אף פעם לא חושבים לספר את הסוד שלהם. אולי בגלל זה הם כל כך בודדים.
פרק ג׳ – איש הוויזינט
בכוכב השלישי הבחין הנסיך הקטן במשהו מרשים באמת: טלסקופ ענק, מבריק, מכוון בדיוק אל השמיים.
“כמה יפה!” קרא הנסיך הקטן. “אתה בטח רואה דברים נפלאים. שקיעות על כוכבים רחוקים, וספינות חלל, ואולי אפילו את הפרח שלי! בכוכב שלי, אם מזיזים את הכיסא רק קצת, אפשר לראות ארבעים וארבע שקיעות ביום.”
איש הוויזינט חייך בעצבות מסוימת. “שקיעות אינן רלוונטיות לתמונת המצב,” הוא אמר. “אני רואה הרבה, אבל בעיקר אני רואה שינויים.”
“איזה מין שינויים?”
האיש הצביע על מחברת עבה מלאה טבלאות. “אתמול, מכונית אחת עברה מנקודה א׳ לנקודה ב׳ בכוכב ה-12. שלשום, מישהו הזיז ערמת אבנים בכוכב ה-341. יש לי גם תצלום של גג שצבעו אותו מחדש. ותיעוד מלא, יום־יום, של איך צל של עץ אחד זז לאורך שבועיים.”
“ומה זה אומר?” שאל הנסיך הקטן בעיניים נוצצות, בטוח שעומדת לבוא תגלית גדולה.
“אני לא יודע,” הודה איש הוויזינט. “אני רק מצלם ורושם. מישהו אחר, בכוכב אחר, אמור להבין מה זה אומר.”
הנסיך הקטן הביט בטלסקופ הענק, ואז במחברת מלאה השינויים חסרי המשמעות, ומשהו בתוכו התכווץ קלות.
“זה עצוב,” הוא אמר בשקט, “שיש לך את הכלי הכי יפה שראיתי, ואתה משתמש בו כדי לספור מכוניות שזזות, בלי לדעת בשביל מה.”
“כן,” אמר איש הוויזינט. “אבל את הרגע שבו הצל של העץ נעלם לגמרי מתחת לגדר – את הרגע הזה, אני היחיד ביקום שראה.”
בזה היה לו נחמה קטנה, וזה הספיק לו.
אנשים גדולים אוהבים לספור דברים, חשב הנסיך הקטן. הם חושבים שאם ספרו הרבה מאוד דברים קטנים, בהכרח הבינו משהו גדול. אבל אף פעם לא שאלו את הצל של העץ למה הוא זז.
פרק ד׳ – איש האוסינט
הכוכב הרביעי היה קבור תחת הררי ניירות, עיתונים, מגזינים וגזרי רשתות חברתיות שהודפסו. בתוך ההר ישב אדם עם מספריים גדולים ודבק.
“סליחה,” אמר הנסיך הקטן, מתקשה לפלס את דרכו בתוך ערימות הנייר. “אין לי זמן!” קרא איש האוסינט כשהוא גוזר ידיעה מהעמוד האחורי של עיתון מקומט ומדביק אותה בקלסר אפור. “אני אוסף מודיעין גלוי! אני קורא כל עיתון, כל ציוץ, כל פוסט ביקום!” “ומה אתה עושה עם זה?” “אני גוזר, מתייג ושומר בקלסרים. הכל מקוטלג להפליא.” “ומי קורא את הקלסרים האלה?” שאל הנסיך הקטן. איש האוסינט עצר לרגע והביט בנסיך, כאילו נשאל את השאלה המטופשת ביותר בעולם. “אף אחד, כמובן! אין לאף אחד זמן לקרוא את כל זה. אבל זה נאסף, וזה מה שחשוב. הכל מתועד!”
הנסיך הקטן נזכר בשושנה שלו, שמעולם לא הופיעה בשום עיתון. היא הייתה הדבר החשוב ביותר בעולמו, אבל איש לא יגזור אותה וישים אותה בקלסר. “המבוגרים,” אמר הנסיך הקטן, “מעדיפים לאסוף מילים שאיש לא קורא במקום לדבר עם הדברים שבאמת חשובים.”
הוא עזב את הכוכב הרביעי, מהרהר במוזרותם של אנשי המודיעין.
פרק ה׳ – איש ההערכה
בכוכב החמישי היה משרד קטן, בלי חלונות, ובתוכו איש חיוור שלא יצא ממנו כנראה שנים. סביבו נערמו ניירות עד לתקרה, וידיו היו מלוכלכות בדיו.
“שלום,” אמר הנסיך הקטן. “אתה לא יוצא אף פעם החוצה לראות את הכוכבים?”
“אין לי זמן,” אמר איש ההערכה, בלי להרים את עיניו מהדף. “אני קורא כל היום, ובלילה אני כותב. אני כותב על מה שעומד לקרות.”
“איך אתה יודע מה עומד לקרות?”
“אני לא יודע,” אמר האיש, וכתב עוד משפט. “אני מעריך.”
הנסיך הקטן התיישב על ערימת ניירות, בזהירות, כדי לא לקלקל את הסדר.
“ומי קורא את מה שאתה כותב?”
“מקבלי החלטות,” אמר איש ההערכה בגאווה מסוימת. “אנשים גדולים ומאוד עסוקים. המסמכים שלי חשובים ביותר. הם קובעים איך יראה העתיד. יש לי אפילו שיטה מיוחדת: אני ממנה מישהו להיות ‘פרקליט השטן’, שתפקידו לחלוק על כל מה שכתבתי, כדי שלא ניפול בהפתעה.”
“וזה עוזר?” שאל הנסיך הקטן. “הצפי שלך, הוא נכון?”
איש ההערכה עצר לרגע את העט שלו. “לא תמיד,” הוא הודה בשקט.
“אז למה שמישהו יקרא את זה?”
“כי כשלא כותבים כלום, וקורה משהו נורא, שואלים: ‘איך לא ראיתם את זה מגיע?’ וכשכותבים, וקורה משהו נורא בכל זאת, שואלים: ‘איך טעיתם?’ הרי בשביל זה בדיוק המצאתי את שיטת פרקליט השטן – לא סתם כדי להתווכח בנעימות, אלא כדי למנוע הפתעות. אבל ההפתעה תמיד מגיעה בסוף בכל זאת. אז אני חייב לכתוב. רק שאני לומד לכתוב כך שאף אחד לא יוכל להצביע על משפט אחד ולומר: ‘כאן טעית’.”
הנסיך הקטן קרא משפט אחד מתוך הדפים: ‘קיימת סבירות הולכת וגוברת להסלמה, אך עם זאת לא מן הנמנע שהסטטוס קוו יישמר, ככל שלא תתרחש התפתחות בלתי צפויה או דינמיקה של מיסקלקולציה’.
“אני לא מבין כלום ממה שכתוב כאן,” אמר הנסיך הקטן בכנות.
“זה בדיוק העניין,” אמר איש ההערכה, וכמעט חייך. “אם אומר בבירור ‘יקרה’, ולא יקרה – נכשלתי. ואם אני אומר ‘זה בהחלט לא יקרה’, וזה כן יקרה – נכשלתי עוד יותר. אבל אם אני אומר שזה ‘לא בלתי סביר בנסיבות מסוימות’… אז מה שלא יקרה, אני תמיד צדקתי קצת.”
הנסיך הקטן חשב על זה זמן רב, וזה הצטער אותו יותר מכל מה שראה עד כה בכוכבים. הוא שאל – ״האם מקבלי ההחלטות אוהבים את מה המחשבות שאתה כותב״?
״אילו אינן מחשבותי – זוהי ההערכה הרציונלית של המציאות. מודיעין הוא מדע! מוסד לבירור המציאות!״ הנסיך הסתכל ימינה ושמאל ולא ראה איש מלבד החוקר. הוא שאל – ״האם מקבלי ההחלטות פועלים לפי ההמלצות שלך?״. איש המחקר קפץ בחרדה – ״איני ממליץ לעולם! זה עלול להפוך אותי ללא אובייקטיבי!״
“אם כן,” אמר לבסוף הנסיך, “אתה כותב כל היום, כדי שאף אחד לא יוכל להאשים אותך – ולא כדי שמישהו באמת ידע מה לעשות. זה עצוב מאוד. זה כמו לצייר לי כבשה, אבל לצייר אותה כל כך מטושטשת עד שאי אפשר לדעת אם היא ישנה או ערה, אם היא אוכלת פרח או לא.”
איש ההערכה לא ענה. הוא רק הוסיף עוד מילה מעורפלת למשפט שכבר היה מעורפל דיו.
אנשים גדולים, חשב הנסיך הקטן כשיצא סוף סוף מהמשרד האפל אל האור, מפחדים כל כך לטעות, עד שהם מעדיפים לא לומר כלום באופן ברור. הם קוראים לזה “הערכה”. אני הייתי קורא לזה: לפחד להביט בכוכבים ולומר בקול את מה שרואים.
פרק ו׳ – איש הסייבר
הכוכב השביעי היה חשוך כמעט לגמרי, מלבד האור הכחלחל שבקע ממסך יחיד. מול המסך ישב איש רזה, אצבעותיו רצות על המקלדת מהר יותר משיוכל הנסיך הקטן לעקוב אחריהן.
“שלום,” אמר הנסיך הקטן. “מה אתה עושה?”
“ששש, רגע,” אמר האיש, בלי להרים את עיניו. “אני בדיוק נכנס.”
“נכנס לאן?”
“לכוכב 9-Delta. תראה.” הוא הצביע על המסך, ושורות ירוקות רצו עליו במהירות. “יש שם ארמון גדול, עם שבע חומות מסביבו. אבל אני לא צריך לטפס על אף חומה. אני רק צריך למצוא דלת אחת קטנה ששכחו לנעול, בקצה השני של הארמון, ואף אחד לא ישים לב שנכנסתי.”
הנסיך הקטן התפעל. “וואו! אתה בקוסם! אתה יכול להיכנס לכל מקום ביקום, בלי לזוז מהכיסא שלך?”
“כל מקום,” אישר האיש בגאווה שקטה. “עכשיו אני בתוך המחשב של המלך של 9-Delta. אני קורא את כל המסמכים שלו. אני יכול, אם ארצה, לשנות אפילו מילה אחת בצו שהוא עומד לחתום עליו מחר.”
“והוא יודע שאתה שם?”
“ממש לא,” חייך האיש. “זו כל האמנות. להיכנס לכל מקום, ולצאת, בלי שאף אחד ידע בכלל שהיית שם. אני מוחק את העקבות שלי אחריי. אין רישום, אין תיעוד, אין עד.”
הנסיך הקטן ישב על הרצפה החשוכה וחשב זמן רב.
“אז אתה היחיד ביקום שיודע שביקרת שם,” הוא אמר לבסוף.
“כן.”
“וכשתמחק את העקבות – יישאר משהו, בכלל, שמעיד שהיית שם? אפילו אצלך, בזיכרון שלך?”
האיש עצר לרגע את אצבעותיו. “אני… אני לא בטוח שכן. אני לא כותב יומן על הביקורים שלי. זה מסוכן מדי.”
“זה עצוב,” אמר הנסיך הקטן בשקט. “השועל שפגשתי בכוכב אחר סיפר לי שכשמאלפים מישהו – כשמבקרים במקום אמיתי, ומשאירים בו סימן – הוא נשאר טעון עבורך לתמיד, ואתה נשאר טעון עבורו. אבל אתה ביקרת באלף עולמות, ואף אחד מהם לא זוכר אותך, ואפילו אתה בעצמך, מחר, כבר לא תזכור בדיוק איך זה היה להיות שם. נשאר לך רק שאתה יודע להיכנס. לא שהיית במקום.”
האיש הביט במסך הכחול, ואז, לראשונה, הביט בנסיך הקטן, כאילו ניסה לזכור איך זה מרגיש שמישהו רואה אותו בחזרה.
“אף אחד לא שאל אותי את זה קודם,” הוא אמר.
אנשים גדולים, חשב הנסיך הקטן כשהמשיך בדרכו, חושבים שאם הם נכנסו למקום מסויים הם חשובים, אפילו אם לא השאירו בו דבר למזכרת.
פרק ז׳ – איש המבצעים
בכוכב השישי לא היה כלום מיוחד לעין – בדיוק כמו שצריך להיות, חשב הנסיך הקטן, כי איש שם לב אליו בכלל. מאחורי סלע קטן ישב גבר בבגדים אפורים, שהשתלב כל כך טוב בנוף עד שהנסיך הקטן כמעט המשיך הלאה בלי לראות אותו.
“פסססט,” לחש האיש. “בוא הנה, בשקט.”
“מי אתה?” לחש הנסיך הקטן בחזרה, כי משהו בקול של האיש גרם גם לו ללחוש.
“סוכן חשאי” אמר האיש. “אני צריך עזרה. יש לי מכשיר קטן” – הוא פתח את כף ידו והראה עצם קטנטן, כמעט בלתי נראה – “וצריך להניח אותו במקום מסוים.”
“איזה מין מכשיר?”
“מכשיר שמקשיב,” אמר האיש. “כמו זה שיש לחברי, המאזין, בכוכב השני. רק שהמכשיר הזה – אני צריך להניח אותו איפשהו.”
הנסיך הקטן הביט במכשיר הקטן בהתעניינות. “ואיפה צריך להניח אותו? במקום שבו יושב מלך חשוב? או אולי ליד השולחן של איש עסקים שסופר כוכבים כל היום?”
“לא, לא,” אמר איש המבצעים, וחיוך קטן וסודי עלה על שפתיו. “שם עלולים לחפש אותו. נניח אותו במקום הכי לא חשוב שיש. מתחת לאבן, ליד מנורת רחוב ישנה בכוכב שאף אחד כבר לא מבקר בו. איש לא יחשוד באבן.”
הנסיך הקטן חשב על זה ברצינות רבה, כי הוא אהב תעלומות. “אבל אם המקום לא חשוב, ואף אחד לא נמצא שם, מה בדיוק נקליט?”
“זה בדיוק החוכמה,” אמר איש המבצעים בעיניים נוצצות. “אנחנו לא מחפשים במקום החשוב. אנחנו רק צריכים מקום בטוח. עם הזמן, בלי ששמים לב, אנשים חשובים עוברים ליד אבנים לא חשובות. הם אומרים דברים חשובים בדיוק במקומות שבהם הם בטוחים שאף אחד לא מקשיב.”
הם עבדו יחד שעה ארוכה, הנסיך הקטן ואיש המבצעים, מחפשים את האבן המושלמת – לא יפה מדי, לא מכוערת מדי, בדיוק כמו כל האבנים האחרות סביבה, כדי שאיש לעולם לא יבחין בה.
כשסיימו, התיישבו רגע לנוח.
“זה כיף,” אמר הנסיך הקטן. “כמו משחק מחבואים. אבל עצוב לי קצת בשביל האבן. היא תישא סוד שלם, ואף אחד לא יידע שהיא מיוחדת. היא תיראה תמיד בדיוק כמו כל האבנים האחרות.”
איש המבצעים הביט באבן, ואז בנסיך הקטן, ומשהו רך עבר בפניו הקשוחים בדרך כלל.
“אולי,” הוא אמר לאט, “זה הגורל של רוב הדברים החשובים ביותר. הם נראים בדיוק כמו כל השאר. אתה חייב לדעת איפה להסתכל.”
אנשים גדולים, חשב הנסיך הקטן כשהמשיך בדרכו, לפעמים מסתירים את הדברים החשובים ביותר בתוך הדברים הכי פשוטים ורגילים שיש. זה מזכיר לי את הפרח שלי – מבחוץ, הוא נראה בדיוק כמו כל הפרחים. רק אני יודע שהוא היחיד מסוגו ביקום כולו.
כתיבת תגובה