אנחנו חושבים שועדת חקירה תביא מענה לשאלות הקיומיות שלנו, אבל זו פנטזיה שעלולה ליצור כאב ושבר גדול יותר.

הראיון של עופר וינטר חושף דינמיקה בעייתי בפיקוד הבכיר ששווה להתמקד בה למען הדורות הבאים של המפקדים בצה״ל

תפיסת הנס הפשוטה של הגננת בנשר, שאיננה מנוגדת למאמץ ולעירנות שגילתה, מנוגדת לגמרי לתפיסת הנס שמקדמים רבנים בציבור החרדי.

ניתן למתוח את צבא המילואים אל מעבר ליכולת, ניתן גם להסדיר ולקבע את המצב הרע הקיים בתחום גיוס החרדים. אבל לא ניתן לעשות את שני המהלכים הללו יחד.

השפה הצבאית היא ניסיון לייצר היגיון בעולם של אי וודאות. אבל כשמתקבעים בהיגיון הזה מאבדים קשר עם המציאות ועלולים להתנפץ עליה.

הויכוח התיאולוגי שפרץ בעקבות ליל היירוטים יושב על תשתית הערעור שחווינו ב-7.10, אבל לא יצליח לחלץ אותנו מהבעיות שהובילו אותנו לכאן.

פרסום שמו של מפקד 8200 כמחבר הספר הוא לא הבעיה אלא אולי תחילת הפתרון

מדוע ההבחנה המתודולוגית של המודיעין בין כוונות ויכולות נשענת על למידה טראומטית ומה זה אומר לגבינו?