האסטרטגיה של מדרכי כמו של ישראל בעת הנוכחית איננה תוכנית אלא הצהרה ערכית עם נטילת סיכון. זה בסדר, אולי כך היה מאז ומעולם.

טראמפ ונתניהו, כל אחד בשיטתו שלו, מביאים לידי ביטוי חשיבה אסטרטגית שאיננה הולמת את הגישה המערבית של תכנון וביצוע. הרעיונות של הדאו יכולים לעזור לנו להבין את הגישה הזו.

אובדן הממלכתיות לא מאפשר לקיים ועדת חקירה ממלכתית. אבל גם לו היתה קמה, לב העיוורון איננו שפיט במהותו.

יהדות ארצות הברית נקרעת בעמדתה ביחס לאיזראל, אבל ישראל היא רק תפאורה לדיבור הפנימי שלהם.

הדיון על הסוגיה העזתית ממוסגר גם כדיון של עמדה מוסרית מול עמדה ריאליסטית. זה מסגור נוראי, כי יש תשתית מוסרית משני הצדדים של הדיון, ויש גם חוסר ריאליזם בשני הצדדים כדרכן של מלחמות ואסטרטגיות. אבל הדיון גם בישראל וגם בעולם חסר מאוד עמדה שאני חושב שהיא העמדה המוסרית והאסטרטגית הראויה, וגם היא, כמובן, נשענת על…

התחקיר הוא לא כלי ללמידה אלא מנגנון מונע למידה. עלינו להתקדם מעבר אליו אם נרצה להפנים את לקחי המלחמה.

מדוע תפיסת הרציונליות של היריבים של אמ״ן פוגעת בשיקול הדעת האסטרטגי שלנו

השפה הצבאית היא ניסיון לייצר היגיון בעולם של אי וודאות. אבל כשמתקבעים בהיגיון הזה מאבדים קשר עם המציאות ועלולים להתנפץ עליה.

מדוע ההבחנה המתודולוגית של המודיעין בין כוונות ויכולות נשענת על למידה טראומטית ומה זה אומר לגבינו?

האם ניתן להחזיר את המילים לחשיבה האסטרטגית הישראלית אחרי ה-7.10?

לפני רגע היסטורי קט דיברנו על קץ ההיסטוריה והנה ההיסטוריה חוזרת. מה פספסנו ומה אפשר לעשות?