כשהייתי בגיל של הילדים שלי אבא שלי קנה לי את סיפורי פוגי. אני זוכר שהקשבתי לקסטה הזו הלוך ושוב, וניסיתי להבין איך הם עשו את הצלילים בין הבתים בשיר ״יו-יה״. זה נשמע לי אז כאילו מישהו חיבר רובה צעצוע למיקרופון. לימים גיליתי שהגיטרה היא זו שמנסרת את הלילה, וגם אני עשיתי צעדי הראשונים בעולמות הסולו בעקבות קלפטר.

זה היה עץ גבוה להיתלות בו ואף פעם לא הגעתי לרמה שרציתי. את ״למרות הכל״ ניגנתי אולי אלף פעמים בקרב הגיטרות שקלפטר נותן בו את הטון הכי ברור. השילוב הבכלל לא מופרע בין הטרלול של הפרוגרסיב רוק לבין השמרנות הממסדית של הלהקה הצבאית הגיע בשבע הדקות של ׳למרות הכל׳ לשיאו. בועט אבל בצחוק, כואב אבל בכאילו, הכי ארוך בתולדות הרוק הישראלי אבל לא מתחיל לדגדג מהלכים ארוכים דומים מאותן השנים.

הגיטרה של קלפטר מספרת משהו על הישראליות – נאהב אותה או לא. קחו למשל את הסולו ב״העץ הוא גבוה״ של אחרית הימים, שיש המחשיבים אותו לסולו הישראלי הכי גדול בכל הזמנים. יש פער ענק בין מילות השיר הקיומיות של חנוך לוין לבין הסולו. הסולו ווירטואוזי ומרהיב, כאילו מכנס לתוכו השראה מתוך הגיטרה הספרדית והבוסה נובה הברזילאית, מנגני הג׳אז הגדולים אבל גם מהמנדולינה המזרח אירופאית. אבל הוא סולו פתוח, מז׳ורי ברובו, העץ הוא גבוה, אדם שר שירים, החלק הקיומי האפל כמו לא היה.

הסולו היחיד לדעתי של כוורת שיש לו מיכולותיה של הגיטרה לקרוע את הלב הוא של אפרים שמיר ב״ילד מזדקן״ (וצריך להעיר שאולארצ׳יק ושמיר, שני הלא צברים בחבורה, התלבשו על השיר והפכו אותו מ״פוגי מתחשמל״ ל״ילד מזדקן״, אולי הרגע היחיד שכוורת היו רציניים לגבי משהו). ובנתיים קלפטר עסוק בלהכין את עצמו ללהטוטי אצבעות שיכולים להוציא מטבח מכליו.

אפילו בביצוע של קלפטר ל-little wing קורע הלב של הנדריקס, שקלפטר מבצע כמעט ללא שינוי, הוא מכניס את הנופך הישראלי – הוא נהדר אבל מאבד כמעט לגמרי את הממד המטלטל שלו. קחו כדוגמה הפוכה את הביצוע של אריק קלפטון לאותו השיר – הממד הדרמטי שלו מועצם מאוד.

אי אפשר שלא לראות את המהלך של גדול הגיטריסטים בישראל בראי הגבריות הישראלית הצברית. הגיטרה לא יכולה לבכות כי גברים לא בוכים. כוורת היא להקה צבאית שהחליטה לעשות רוק כי זה מה שכולם עושים. פלמחניקים עם גיטרה וקצת דיסטורשן. מופע בידור שבא להעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן, העיקר שלא ניגע במה שכואב, העיקר שלא נבכה. המוזיקה שנחשבה שנים לבכיינית היתה המוזיקה המזרחית או היהודית גלותית. אם היא כן מתייחסת לדברים קשים במילים שבה היא תחליק אותן עם הומור, אפילו עם מערכונים, רק שלא ניגע באמת בדברים הכואבים. ההשוואה לרצינות התהומית של פינק פלוייד באותן השנים עם ה-״hanging on in quiet desperation is the english way״ שלהם, או ״Yes, I fear tomorrow I'll be crying״ של קינג קרימזון לעומת ״העיקר שיהיה נחמד״ של כוורת אומרת הכל.

ומה שעצוב הוא שרצינו שהגיטרה של קלפטר תבכה, והיה לה על מה לבכות. החיים לא האירו תמיד פנים לקלפטר. הן גם לא ריחמו תמיד על ילדי הגן הישראליים. ולפעמים, בין השורות, זה כמעט נפלט לו. להטוטי האצבעות החליפו את עצמם לפעיות ארוכות. אולי הרגע הבולט ביותר הוא כשאריק איינשטיין מוצא לו את המלים ב״החיים עוד לא חזרו למסלולם״. הלחן נפלא, מביא את יכולות הסטוריטלינג של המלודיה של קלפטר לשיאה, השירה של איינשטיין, ביכולת יוצאת הדופן שלו נוגעת במלים ולא בורחת מהן, והסולו – הסולו לייד, כמעט, מתקרב מתקרב ואז בורח שוב להדחקה. הצליל מכוון מדי. הכל שוב נחמד. ממש נחמד.

סנדרסון מתאר ב"סוף עונת התפוזים" איך קלפטר מצורף כמעט במקרה לחבורת החיילים המשוחררים שהם היו. הילדים הטובים של המוזיקה הישראלית הרחיקו אותו מההשפעה הרעה של ילדי השוליים של להקות הקצב. אבל קשה שלא לחשוב בדיעבד על השפעתם הרעה של הבדרנים בכוורת. קלפטר הוא שכיר חרב שלהם – הם מתחילים עם החלום להעלות אופרת רוק ישראלית ומסיימים עם שברו: מופע בידור. מגיע? לא מגיע. החיבור עם איינשטיין – אחד היחידים שעבר את המסלול הצברי והצליח לפרוץ אותו – מוציא מקלפטר את הכמעט שלו. והסולו הישראל הגדול של כל הזמנים? הגבר הישראלי יצטרך לחכות לפחות עשור. לא יכולתי לעשות כלום.

ברקע: כנף קטנה – המקור, והטייק של קלפטון