הויכוח התיאולוגי שפרץ בעקבות ליל היירוטים יושב על תשתית הערעור שחווינו ב-7.10, אבל לא יצליח לחלץ אותנו מהבעיות שהובילו אותנו לכאן.

מדוע ההבחנה המתודולוגית של המודיעין בין כוונות ויכולות נשענת על למידה טראומטית ומה זה אומר לגבינו?

האם ניתן להחזיר את המילים לחשיבה האסטרטגית הישראלית אחרי ה-7.10?

ההסתגרות מאחורי גדרות יכולות ׳מנגד׳ הובילה את ישראל למבוי סתום. נדרש לנו וינגייט שיסייע לנו לצאת מחדש מהגדר.

הנכונות האוקריאינית להודות בכך שהופתעו ואף על פי כן נערכו לאי הוודאות מחייבת אותנו כישראלים לגיבוש תרבות דומה.

מלחמת לבנון הראשונה נמצאת בראשית הצירים של תפיסת הביטחון הסמויה של ישראל בארבעים השנים האחרונות.

המשטרה מכחישה את עומק המשבר ועל כן מונעת ביטחון מאזרחי ישראל. אפשר לשנות את זה.

למה כדאי לנו לאמץ את הרוח היזמית כחלק ממהלך הזיכרון שלנו.

באופן פרדוקסלי דווקא התרעות אסטרטגיות מונעות מאיתנו לראות את הפכפכות המציאות שאנו חיים בה

דווקא המונח אסטרטגיית יציאה מונע מאיתנו להבין את המציאות המשתנה ולפעול באופן שימנע נזקים הרסניים לאורך זמן.