במעשיות אלף לילה ולילה יש סיפור על אדם שהולך לקנות עבד ומוצא בשוק העבדים אדם צעיר, נמרץ וחרוץ שנמכר בזול. המוכר אומר – העבד הזה הוא כליל השלמות, הבעיה היחידה שלו היא שפעם אחת בשנה הוא משקר. הקונה אומר לעצמו – מי לא רוצה עבד שמשקר רק פעם אחת בשנה וחוזר שמח וטוב לב הביתה עם העבד. בבית האדון, העבד מוצא חן בעיני כל רואיו והופך במעלה החודשים לאיש אמונו של בעל הבית. ואז, עם שקר אחד מזעזע (הוא מספר לאשת האדון שבעלה נהרג בקריסת חומה) העבד מצליח להעלות באש את כל האימפריה שבעל הבית בנה לעצמו במשך שנים. כאשר בעל הבית בזעמו רוצה להעניש את העבד, העבד אומר לו – אבל ידעת שאני משקר פעם בשנה.

במשך למעלה מעשור אנחנו בונים לעצמנו תמונה כאילו חמא״ס הוא שחקן רציונלי. רחוק מאוד מאסטרטגיית הרצחנות העיוורת של דאע״ש ושל אלקעדה הורתו. כמובן שהביטוי שחקן רציונלי כמו לא מעט ביטויים אחרים צריכים לעוף מהשפה שלנו, אבל ככה דיברנו. ככה אנחנו עדיין מדברים כשאנחנו שוכחים. כשחקן רציונלי אפשר להרתיע אותו (עוד מילה מתה) מלעשות דברים שיפגעו בו, באופן שבו אנחנו מבינים פגיעה.

הפתרון של העולם המערבי לשחקנים רציונליים זה להרתיע אותם. הפתרון של העולם לשחקנים לא רציונליים (נניח) כמו דאע״ש זה לרדוף אותם עד חורמה. אבל מה עושים עם שחקן חכם מאוד שמתהפך, עד הסוף ולגמרי, פעם בעשור?

וחמאס לא התהפך סתם משום מקום. כל הכוכבים הסתדרו לו – המשבר הפנימי בישראל, ההכרח לפגוע באסטרטגיה האמריקאית-סעודית, האתגרים של חמא״ס ביהודה ושומרון, הגיבוי שהוא זוכה לו מאיראן וחזבאללה. ואז פורץ מתוכו הדאע״ש – עם כל הרצחנות שהיא אמצעי ומטרה כאחד, זוועה שמטרתה להפוך את העולם למקום אחר מזה שהכרנו (ונראה שחמא״ס הצליח בכך לעת עתה). מה עושים עם שחקן שהתיאולוגיה האסטרטגית שלו היא שאם יש שעת כושר כזו, אם יש סדק של גאולה, אז יש הכרח להכנס בסדק הזה ואולי לפרוץ לעולם חדש, גם אם הסיכון הברור הוא להתקע בסדק ולהמחץ?