השנה האחרונה השליכה אותנו כלאום וכפרטים אל מסעות חדשים. ברמה האישית הושלכתי שוב אל מסעות שהתחלתי עוד קודם – אירועי השנה השיבו אותם לחיי והעצימו אותם. חלקם קשורים במסע לעיצוב תפיסת ביטחון רלוונטית לישראל או לפיתוח תרבות אסטרטגית בקרב ההנהגה בארץ הזו. עד כה המאמצים שלי בנושא עלו בתוהו. חלקם עסוקים בזיהוי של תופעת ההפתעה הבסיסית ושאלות הטראומה הארגונית השלובות בה. מי שהובילה את החשיבה בנושא הזה היתה Yaara Aharony שהצטרפתי אליה במסע. מכל עבר – במודיעין, בגופי הממשלה, בגורמי הפיקוד הבכירים, ניבטה אלינו ההתנהלות הפוסט טראומטית של אלו שתפקידם היה לשלוט במציאות אך השליטה ניטלה מהם באחת.
לב ליבה של הטראומה היא הפקעת השליטה שלנו על החיים שלנו. לכן אנחנו נדרכים ומנסים בכל כח לשלוט בהם חזרה. לברוח מהסכנה (flee) הוא סוג אחד של שליטה. גם להתעמת איתה (fight). בכל טראומה עצב חשוף שיש בו משלושת אלו גם יחד – גם מלחמה וגם בריחה וגם קפאון (freeze). חלקים מן הנפש יקפאו לעד, חלקים נצליח להניס, וחלקים בעירור יתר ישארו לעד בעמדת זינוק למלחמה.
הבעיה הגדולה עם פוסט טראומה זה שהיא איננה. היא הדבר שאי אפשר לדבר עליו אבל מעצב את כל קיומנו. הגוף הפגוע אך החי סולל נתיבים מסביב לחלק הגוף המת, כלומר מסביב לפצע המדמם, כדי שנוכל להמשיך לחיות. ובתוך הריק הזה הפצע עדיין מדמם אבל אי אפשר לגשת אליו ואי אפשר להגות בשמו. אבל טלטלות מאפשרות לו להתחבר לעתים אל מחזור הדם ולערער מחדש את החיים.
פסיכואנליטיקאים תיארו את הטראומה לא כהדחקה אלא כמוות של חלקי נפש. המחקר המודרני בטראומה יודע לתאר את השינוי הפיזיולוגי במוח. חלקים כואבים מדי שאי אפשר יותר להרגיש אותם – הגוף מתנתק מהם, מחווט את העצבים סביבם, סולל נתיבים מהירים, רבי מסלולים, ללא שום פניה שמובילה אל האין. לבסוף הגוף אפילו מצמצם את זרימת הדם אל החלקים הללו.
התוצר הוא כינון של תפיסת עולם רזה מאוד, סגורה מאוד, עם סיבה ומסובב מאוד ברורים. מאחר והטראומה איננה, אי אפשר יותר לנקוב בשמן של הסיבות – איננו פועלים כך או אחרת בגלל האירוע ההוא, אין לנו דרך לדון באופן שבו עיצבנו אחרת את התנהלותנו בעקבות האירוע, הדברים הם פשוט כך. ומאחר והם פשוט כך אין יותר מקום לשיחה, לדיון, יש דרך אחת, סלולה
המענה לאובדן השליטה היא ההתעשתות. ראו כמה היא חוזרת בדברי המפקדים, כמו בדברים של הרצי הלוי עם פרוץ השנה החדשה:
״התחלנו את השנה הזאת בנקודה קשה וכואבת, התעשתנו, יצאנו קדימה להילחם והתחזקנו״.
הם ניסו לקחת מאיתנו את השליטה בגורלנו אך אנו נטלנו את השליטה חזרה. השבת השליטה היא רגע דרמטי וחיוני לעיבוד הטראומה, אך אנו נוטים להתקע בשלב הזה ולא להשלים את הדרך לעולם.
עשינו כברת דרך אדירה ביכולת לדבר על פוסט טראומה של הפרטים, בייחוד אלו שעמדו פנים אל פנים מול האימה. אנחנו עדיין לוקים ביכולת שלנו לעסוק בטראומה של הפרטים שלא היו שם פיזית אך תחושת השליטה ניטלה מהם – כל מי שרצו לעזור ולא היה לאל ידם, כלומר כולנו כקולקטיב לאומי ובייחוד מי שאוחזים בתפקיד רשמי. ואנחנו חסרי כל יכולת לדון בטראומה הארגונית והלאומית שלנו.
אמ״ן שגדלתי בו היה ארגון פוסט טראומטי על מלא: עוררות יתר, פלישה, התנהגות חזרתית-כפייתית. זה כמובן לא עזר לו להבין טוב יותר את המציאות המשתנה. מדינת ישראל שגדלתי בה היתה פוסט טראומטית – מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה עיצבו את התודעה האסטרטגית שלנו באופן שלא ניתן שוב לדון ביסודותיה. היהדות שגדלתי בה היא פוסט טראומטית – לשואה, לחורבן הארץ ולגלות, לשעבוד, אולי אפילו עד המבול.
לא נשכח. אין לנו דרך לשכוח. אבל יש לנו דרך לעבד. אולי בדור שלנו, אולי בדורות הבאים. העיבוד כואב כל כך כי הוא מחייב לגעת בחלק המת, להיות מסוגלים לראות את מה שאיבדנו בתוכנו. מאז ה-7.10 לא רק התעשתנו – משהו ממנו מת. ומאחר שהוא מת אין לנו אפילו דרך לדעת מהו הדבר הזה. משהו ממנו נשאר שם. רק מתוך האבלות יכול לצמוח אדם חדש.
במסע האופרטיבי-אסטרטגי שלנו השנה השותפים שלי חזרו שוב ושוב על הסיסמה: נפלנו על הדור הלא נכון. בכל מפגש עם לוחמים עולה האמירה – אין לנו אמון במפקדים הבכירים, אבל אנחנו, הדור שלנו, ננצח את המלחמה. זה כמובן חלק מהפגיעה הפוסט-טראומטית. ועם זאת, דור ההנהגה שלנו היום הוא לא הדור שיכול להצעיד אותנו אל הדבר החדש. לראשונה אני חש שאני מבין את המשמעות של דור מדבר שצריך לחכות שיעבור מן העולם כדי להכנס לארץ חדשה. הדור הלא נכון הזה עסוק בלכונן את ההעברה הבין-דורית של הטראומה הקודמת. והדור החדש חייב לפרוץ, אי אפשר לרפא את הטראומה, אבל אפשר לצמוח מתוכה. אנחנו נצמח. אנחנו חייבים לצמוח מתוכה.
כתיבת תגובה