לפני מספר חודשים נכחתי באירוע הענקת דרגה לקצין מילואים באחת מיחידות המטה בקריה. בלי להתבלבל הקצין הבכיר שדיבר באירוע תיאר את מערכת היחסים בין הצבא הסדיר שהוא ״חוד החנית״ וצבא המילואים שנדרש כדי ״לאפשר לצה״ל את אורך הנשימה״. בדברים שפרסם הרמטכ״ל לכבוד השנה החדשה הוא התנסח באופן דומה:
״מתוך הלחימה צמח כאן דור של לוחמים ומפקדים – עתיר ניסיון קרבי, שאין שני לו, עז נפש, המוביל את צה"ל במלחמה מהמורכבות שידענו. האנשים הם המפתח לעמוד במשימות הקשות. לצידנו אנשי המילואים הנלחמים במסירות שאינה מובנת מאליה ולמשך זמן ארוך ומאתגר.״
כלומר – חיילי ומפקדי הצבא הסדיר הם עזי הנפש המובילים את צה״ל. לצידם, לצד הצבא שלנו, יש עוד צבא, שנלחם במסירות. מסירות שהיא בראש ובראשונה תולדה של הזמן הארוך והמאתגר שהם נמצאים מחוץ לביתם. הלוי לא מדבר הרבה על מסירות. זו לא המילה שהוא מעריך. הוא מדבר המון על מקצועיות ועל איכותיות. מסירות זה מה שנותנים כשאין את שתי אלו.
הדברים האלו גורמים לי להרגיש שהרמטכ״ל נמצא בצבא אחר לגמרי מהצבא שאני ושכמותי פגשנו בשנה האחרונה. במשך עשרות שנים צה״ל מצמצם את צבא המילואים. הוא רואה בו סרח עודף, חבורה של יוצאי גבעת חלפון שאין בינם לבין הצבא האולטרא מקצועי שהם רצו לבנות דבר. וזה הרי ברור – הצבא הקטן והחכם כדברי אהוד ברק איננו צבא גדול ומשמין. הוא צבא שהיחידות המיוחדות הן הגורם המוביל והמעצב בו. הם עיצבו את הפנטזיה שאומרת שאפשר לנצח מלחמות בלי אבדות בכלל, ואם יהיו אבדות עדיף לא לפתוח במלחמות כאלו. במשך עשרות שנים יוצאי סיירת מטכ״ל ודומותיה נתנו את הטון המרכזי בפורום מטכ״ל ובעיצוב תהליכי בניין הכח של צה״ל.
הצבא שהם דמיינו הוא צבא מקצועי, כלומר צבא שהמצויינות הטקטית היא הממד המרכזי בו. יחידות מיוחדות אינן מבקשות רוח, הפיקוד שם נמדד פנימה והחוצה ביכולת שלו לתכנן ולבצע פעולות מאוד מורכבות. המדד הוא הביצוע והביצוע לבדו. יחידות מיוחדות נועדו לנצח במבצעים מיוחדים. האויב של היחידה המיוחדת היא התקלה, אירוע שלא התכוננו אליו מספיק.
אבל יחידות מיוחדות הן גורם שולי מאוד במלחמות. מלחמה היא שאלה של המונים ושל רוח ההמונים. ירידת ערכו של צבא המילואים בצה״ל היא בעצם ירידת מעמדה של המלחמה והחלפתה במבצעים. אנשי המילואים גרועים מאוד במבצעים – שם המדד הוא על ביצוע חלק ככל הניתן, מהיר ככל הניתן, ללא טעויות, ללא רעיונות חדשים או יוזמות מהשטח. הניצחון נמדד בנקודות, כלומר ביכולת להוכיח שעמדנו ביעדים שהגדרנו לעצמנו. עופרת יצוקה היה מבצע מוצלח כי נהרגו לנו מעט חיילים באופן יחסי. גם עמוד ענן, בניצוחו של אהוד ברק כשר ביטחון. צוק איתן היה פחות מוצלח כי נהרגו יותר. איננו עוסקים בשאלה האם המציאות האסטרטגית הפכה טובה או רעה יותר בעקבותיהם. מלחמה נמדדת ביכולת לשנות את המציאות שלא אנחנו הגדרנו. אין מדד לניצחון במלחמה, העם יאמר את דברו לימים.
כחלק מהמעבר של הצבא לגישת המבצעים המיוחדים הוא גם ויתר, דה-פקטו, על רעיון צבא העם. אף צבא מקצועי לא רוצה להתעסק עם ביינישים שיצאו מישיבות חרדיות או עם חיילים שמגיעים מרקע סוציואקונומי מורכב. זה לא ״איכותי״ ולא ״מקצועי״. את מעט החרדים שמתגייסים, את הבנות שרוצות לעשות שירות קרבי ואת מרבית החיילים שמגיעים מ״קב״א נמוך״ (הנה שוב ה״איכות״ הזו) הוא בגדול השליך אל תהום הנשיה של גדודי הבט״ש. לא זה הצה״ל שצה״ל חשב שהוא. לא זה הצה״ל שצה״ל רצה להיות. דוגמה קלאסית לכך היא החשיבות שצה״ל מייחס לתפקיד של מפקד חטיבת מילואים. בגדול מדובר בתפקיד למח״טים סדירים שנתפסים כפחות חזקים. אלופי משנה מובילים, כמו מי שהיה אז הרצי הלוי, דילגו על התפקיד הלא חשוב הזה. לא בכדי, המטכ״ל של הרצי מפספס לחלוטין את עוצמת התופעה.
בשיחות עם חיילים ומפקדים (ההבחנה בניהם מתערערת כמעט לגמרי בעולם המילואים) שלקחו חלק משמעותי במלחמה – סדירים ואנשי מילואים כאחד – עולה תמונה אחרת לגמרי. אנשי המילואים לא נמצאים ״לצד המלחמה״. הם לא שם כדי לתת ״אורך נשימה״. הם חלק מהותי באנרגיה והמסה שאיפשרה להכריע את חמאס בבירתו ו״להמשיך ולהעמיק את ההישג״ (אם נאמץ את לשונו של הרמטכ״ל). הם גם התשתית החיונית ליכולת לשנות את המציאות גם בלבנון. אורך הרוח הוא לאומי, והוא לב העוצמה שלנו במלחמה הזו. אנשי המילואים הביאו רוח אמיתית, והביאו איתה אורך רוח אמיתי, פשוטו כמשמעו.
לצבא קטן מאוד, עמוס מאוד, הם הביאו אורך רוח שמשמעותו היכולת לחשוב ולפעול אחרת, בלי שאלות של קידום (אוי הדש״בים!), בלי דבקות בנהלים או ב״ככה עושים״. אנשי המילואים הביאו יזמות וחדשנות כמעט בכל ממד – החל מהפעלה שיטתית ואפקטיבית של רחפנים וכלה במהלכים אסטרטגיים שאולי עוד ישנו את המציאות. זכיתי לראות מאלו ומאלו. מה שאפיין את כולם היה שזה לא היה ״לצידנו״, אלא בלב היכולת של צה״ל לבנות לעצמו מחדש את יכולת ההכרעה.
הפעלת אנשי המילואים נתפסת כאילוץ. מהלך יקר שתועלותיו נמוכות. הסיכון בו גדול מאוד – אנשי משפחה המחזיקים עבודה בעולם האזרחי הם לא דבר שנוח להפעיל בממלכת אי הוודאות. אבל באירוע לאומי בסדר הגדול שבו אנחנו נמצאים להפעלת צבא המילואים יש גם חלק ביכולת לספר סיפור לאומי של תקומה. אנחנו לא רק מחפשים פטנט מקצועי שיוביל לניצחון על היריב. אנחנו מובילים מהלך של תיקון לאומי. לכן יש חשיבות לערב בו כל מי שיכול לסייע בדבר. ולכן אנשי המילואים מחזיקים את המפקדות של כל העוצבות הלוחמות, את מפקדות חיל האוויר ומטוסיו, את מערכי העורף של צבא היבשה ועוד מערכים רבים מאוד.
המקום הכמעט יחיד שבו העוצמה הזו כמעט ואינה באה לידי ביטוי היא במגדל המטכ״ל. למרות שיש שם נוכחות סבירה של יוצאי המערכת, אלו לא אנשי המילואים מהפסקה הקודמת – אלו לא ״אזרחים על מלא״ שבאו לתת הכל עכשיו בצבא, אלא פורשי צה״ל. כמובן שתרומתם רבה מאוד, אבל לרוב אלו לא האנשים שיכולים להביא את השינוי שנדרש במגמות הצבא, לא האנשים שנבנו בעשורים האחרונים מחוץ לצבא, ומביאים רוח חדשה ואחרת. והסיבה המרכזית לכך היא כי תפיסת המבצעים המיוחדים גורסת שמי שאיננו ׳איש מקצוע׳ לא ממש יכול לסייע, הוא בעיקר יכול לסגור את משמרת הלילה עד שאיש המקצוע ישוב בבוקר.
בשיחות עם שותפים לשאלה הזו חזרתי לא פעם השנה על המשאלה שלי – שהרמטכ״ל הבא של צה״ל יהיה איש מילואים. לא רמטכ״ל או אלוף לשעבר, איש מילואים על מלא. שיהיה לנו פורום מטכ״ל במילואים. אם אנחנו רוצים להשיב את אמון חיילי צה״ל במפקדיו ואת אמון החברה הישראלית בצה״ל נהיה חייבים שינוי. לקראת ההכרח לאזן מחדש את הוצאות הביטחון והמשק אנחנו זקוקים לאנשים שרואים את החברה הישראלית באמת, שיכולים לדבר אל החברה הישראלית באמת ובאורך רוח. נראה שרק אנשי המילואים יכולים למלא את החסך שמפקדי היחידות המיוחדות יצרו בצבא.
הפוסט הזה, בגרסת הפייסבוק שלו, קיבל המון התייחסויות (מאות לייקים ושיתופים).
בדיעבד נראה שהחיבור בין הגיוס המחודש של אלפי אנשי מילואים למלחמה בצפון יחד עם החגים הובילו להצפה של הניהול הכושל של צה״ל את הסוגיה. התגובות לפוסט חשובות יותר מאשר הפוסט עצמו כי הן מתארות את הפוטנציאל השלילי והחיובי שיש בתופעה – אם צה״ל ומדינת ישראל יבחרו להישיר מבט להקרבה הבלתי נתפסת של החברה הישראלית יהיה לנו סיכוי לספר סיפור ענק של ניצחון. אם המערכת תמשיך לחשוב שכל זה מובן מאיליו, העוצמות האלו עלולות לערער עוד יותר את האמון שנחוץ לנו כל כך בזמן הנוכחי. הניסיונות שלי עד כה לגרום לגורמים במערכת לשנות את אופן התפקוד בנושא לא הובילו לעניין רציני.
כתיבת תגובה