תא״ל במיל׳ איתי ברון הוא ככל הנראה ראש חטיבת המחקר בעל ההשפעה הכי משמעותית על האופן שבו עושים מודיעין ברמה המטכ״לית בעשורים האחרונים. תקופת השירות שלו בראשות החטיבה הנחשבת ל״מעריך הלאומי״ הובילה לשינויים שלא נראו במשך דורות בגוף שהוא אולי הכי שמרן במטכ״ל – הן באופן שבו עושים מודיעין, הן בצורה שבה מנגישים אותו ל׳קברניטים׳ והן בסוג המטרות שהמודיעין נועד לשרת. ברון היה שם כשהאביב הערבי טלטל את המערכת האיזורית, כשהמב״מ בסוריה יצא לדרך, בעסקת שליט ובצוק איתן. ההשפעה שלו קשורה בכך שלצד היותו קצין מודיעין יוצא דופן הוא גם משלב בהירות מחשבתית, יכולת להתבוננות עצמית ועיסוק שיטתי במתודולוגיה של המודיעין, וגם צניעות שהיא מצרך יקר ונדיר. אלו אפשרו לו גם לשוב ולהשתלב בעשיה המודיעינית עם תחילת המלחמה ולהחליף את ראש חטיבת המחקר היוצא עמית סער למספר חודשים עד לכניסת הרח״ט החדש. הוא גם להוביל חלק משמעותי מהחשיבה באמ״ן על מה קרה לנו ב-7.10. את עיקרי הגישה שלו אפשר לראות בהצגה שהוא הציג בכנס של הפורום הישראלי ללימודי מודיעין שנערך לאחרונה. 

שתי הגישות למודיעין לפי ברון

ברון מציג שתים וחצי גישות למודיעין ומבקש מאיתנו לדגול באחרונה. הראשונה היא הגישה שהוא מכנה ״הגישה המחנכת״. גישה זו סוברת שהמודיעין יודע על היריב אפילו יותר מאשר היריב יודע על עצמו, ועל כן תפקידו הוא ליידע ולחנך את מקבלי ההחלטות כדי שיקבלו את ההחלטות הנכונות. ההחלטות הנכונות הן אלו המבוססות על הכרת המציאות. חצי-הגישה השניה מתוארת בקצרה כ״גישה מערכתית״ אך ברון לא מסביר אותה בכלל, אז גם אנחנו לא נעסוק בה. הגישה האחרונה היא גישה אותה מכנה ברון ״הגישה המדעית״. הגישה הזו, המבוססת על גישתו של פופר למדע וההתאמות המינוריות של איציק בן ישראל לתחום המודיעין. הגישה עוסקת בניסיון לבירור שיטתי של המציאות, תוך הכרה בסיסית בחוסר היכולת שלנו להזדכות על אי הוודאות הבסיסית בניסיון להבין את המציאות. כמו המדע, שלשיטת פופר מתקדם אל עבר האמת בהעלאת השערות והפרכתן אך לעולם אינו מגיע אל האמת, גם המודיעין נדרש לעשות כן, תוך העלאת אפשרויות מתחרות, הפרכת או הבנת הסתירות שבהן. 

שווה להקשיב להרצאה של ברון. התיאורים שלו על הדרך למלחמה נכוחים. הוא מצר על כך שפספסנו לגמרי את השינוי העמוק שהתקיים במחשבתם של אויבנו שהחלו לקדם באופן ממשי מהלכים להשמדת ישראל ולא רק להתשתה. הוא מתאר כיצד פספסנו ״איתות ענק מהמציאות״ בדמות אירוע שומר החומות. אבל ההצעה המעשית שלו – הגישה המדעית – לדעתי לא עוזרת לנו בכלל ואפילו משאירה אותנו כמעט עם כל הבעיה. בסיום ברון שואל כמה שאלות קיומיות – כיצד ניתן לקיים עבודת מודיעין אסטרטגי ראויה במצב של חוסר אמון עמוק בין הדרג המכונה מקצועי והדרג המכונה מדיני. הוא שואל מה הערך של מודיעין בעידן ׳פוסט אמת׳. ברון לא קושר את השאלות הללו לשאלה היסודית שלשמה הוא עושה מודיעין ולאופן שבו הוא מתאר את השיטה, אני חושב שהקשר נמצא ביסוד הגישה.

מהו מדע בעצם?

מתודולוגים של המודיעין מאוד אוהבים להתלות במדע כדי להסביר את עבודתם. המדע הוביל את האנושות לגילויים והישגים יוצאי דופן ואפשר להבין טוב יותר מציאויות שמליוני שנים חמקו מהבנה, וזאת בעזרת תהליך שיטתי של איסוף וניתוח. מאחר ורוב אנשי המודיעין אינם באמת מדענים, הם נתלים במי שנחשב כאחד מגדולי הפילוסופים של המדע – קרל פופר. הבעיה היא שהגישה של פופר אמנם זכתה לפופולריות רבה, אך היא נתפסת כיום שתיאור מיושן וכמעט חסר ערך של המדע. במילים אחרות – השאלה היא האם המדע נוהג כמו שפופר רוצה שהוא יתנהג.

התיאוריה של פופר היא תיאוריה נורמטיבית של המדע – היא לא מתארת כיצד עושים מדע, אלא כיצד ראוי לעשות מדע. כמעט בשום תחום מהמדעים המדויקים, אלו שעל שמם אנחנו קוראים בשם ׳מדע׳ גם למדעים הלא מדויקים, המדע אינו מתקיים באופן שבו פופר מציע שהוא אמור להתקיים. לפי פופר, הדרך הנכונה לעשות מדע היא על ידי העלאת כלל ההיפותזות האפשרויות והפרכתן. העניין הוא שרוב המדענים אינם מודעים לרוב לאופן שבו הם עושים מדע, ועל הרקע הזה קמו הוגים ופילוסופים שהתחילו להסביר למדענים מה הם עושים או הם אמורים לעשות. על אלו אמר הפיסיקאי ריצ׳רד פיינמן שדווקא כן היה מדען ש:

הפילוסופיה של המדע מועילה למדענים באותה המידה בה אורניתולוגיה מועילה לציפורים

הוא כמובן טעה – חוקרי ציפורים יכולים לסייע לציפורים במגוון דרכים, למשל באמצעות שימור מיני ציפורים. הוא גם טעה בכך שהפילוסופים של המדע חוקרים את המדע כמו שאורניתולוגים חוקרים ציפורים. הגישה של פופר היתה בסוף גישה לוגית ואידאליסטית וככזו היא איננה מבוססת על מחקר רציני של האופן שבו מתקיים מדע. בגלל הצורך של מדעי החברה להיקרא מדע, הרעיונות של פופר נלמדים ומיושמים בעולמות מדעי החברה לא פעם אך לא ברור שגישה זו סייעה למרחבים אלו להתקרב לחקר האמת או לפתח רעיונות יצירתיים ופורצי דרך. כך או כך, גם בעולמות מדעי החברה כמעט כל החוקרים וההוגים פורצי הדרך בתחומים לו לא פעלו על פי הגיונותיו של פופר. 

אם מודיעין הוא מדע

אז איך מדע כן מתנהל? אני ממליץ – בהקשר של השיחה המודיעינית – להסתכל קצת על העבודה של תומאס קון כתשתית תיאורטית ועל האופן שבו מדענים שכן ניחנו ביכולת התבוננות של התבוננות על עבודתם כתשתית יישומית. קון, בניגוד לפופר, חקר לעומק את ההיסטוריה של התהוות גישות במדע (אותן הוא מכנה פרדיגמות). מעבר לכך שקון מקדיש לפופר לא יותר משתי פסקאות בספר, הוא כן דן לעומק בשאלה במה ניתן להגות ובמה לא, כלומר – כיצד יתכן שאנחנו רואים דברים אך איננו מסוגלים ולהבין ולקלוט אותם. קון מביא מספר רב של דוגמאות שבהן מדענים רואים דברים איך אינם מסוגלים אפילו להכיר בקיומם כי אין להם תשתית פרדיגמטית להכיר בהם. ההתבוננות האמפירית של קון על התפתחות המדע מגלה שהרעיון של פופר שאומר ״נעלה את כל ההיפותזות האפשרויות״ פשוט לא יכול להתקיים, כי אין לנו יכולת להגות במה שלא ניתן לדמיין.

אם למשל הייתם אומרים לניוטון – ״אתה לא מבין את ההתנהגות המשונה של האור כי אתה חושב שהגיאומטריה אוקלידית וקווים מקבילים לעולם לא ייפגשו״, הייתם מקבלים בחזרה מבט של בוז וחוסר הבנה. אבל כדי להגות בתורת היחסות איינשטיין היה צריך להתנסות ברעיונות הגיאומטריה הלא אוקלידית של פואנקרה, רעיונות שלא היה להם באותה עת שום קשר לפיזיקה. בהמשך הוא התיך אותם עמוק לתוך יסודות הפיזיקה המודרנית. והבעיה הזו – מה שלא ניתן להגות בו – היא גם לב הבעיה המודיעינית. אנשים שואלים למה לא היה מודל סימנים מעידים למלחמה בעזה, והתשובה היא שלא היה מושג כזה שנקרא מלחמה יזומה בעזה. ניתן לשאול למה לא היה כזה אבל קשה מאוד עד כדי בלתי אפשרי ליצור מושגים לדברים שאנחנו לא מאמינים שקיימים.

לקון יש הבחנה חשובה מאוד שחיונית להפליא לעשייה המודיעינית. קון מבחין בין מה שהוא קורא לו ״מדע נורמלי״ ו״מדע מהפכני״. רוב המדע הוא מדע נורמלי – חוקרים מגיעים בבוקר למעבדה ומנסים לפתור איזשהי חידה. חידה היא שאלה שהיא known unkown – משהו שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים או לא יודעים להסביר. מדע נורמלי מתקיים בתוך הפרדיגמה, לרוב אפילו רק בתוך הדיסציפלינה (מה שנניח מוגדר כפיזיקה) ומדי פעם פוגש בחריגות שלא ניתן להסביר. הוא לרוב מניח אותן בצד ועוסק במה שכן ניתן להסביר. רוב עבודת המודיעין גם היא, אם ממשיכים את מטאפורת המדע, מדע נורמלי – יש לנו חידות (איפה נמצא משגר מסויים, מה היכולות של יחידה מסויימת וכו׳) ואנחנו עונים עליהן בעזרת מידע והשערות.

אבל יש גם מדע מהפכני שמגיע כאשר החריגות מתרבות מדי, והתיאוריה הקיימת מתקשה יותר להדחיק אותן לצד. המדע המהפכני איננו פותר חידות אלא יוצר חידות. הוא מתקיים לרוב מתוך היתוך של גישות ותחומי ידע שאינם קשורים זה לזה. המדע המהפכני יוצר את התשתית לעלייתה של פרדיגמה חדשה. העלייה הזו היא קודם כל אירוע סוציולוגי שקשור גם בחילופי דורות. למדע יש זמן, ולעתים עוברות מאות שנים בין גילוי החריגות לבין עליית פרדיגמה חלופית. למודיעין אין את הזמן הזה.

מדע – הלכה למעשה

התשובה השניה לשאלת המודיעין כמדע קשורה באופן שבו מדענים מתארים את המסע שלהם. לאורי אלון, מדען אמיתי ופרופסור לביולוגיה במכון ווייצמן יש תיאור אינטרוספקטיבי מאוד יפה של האופן שבו תובנות מדעיות מתהוות. הוא טוען שתמיד מספרים ש׳ניסיתי לפתור בעיה A ולכן הגעתי ל-B׳ אבל בפועל ניסיתי לפתור בעיה A ויצאתי למסע ארוך, מלא סיבובים, עובר דרך ענן קוגניטיבי של צער וייסורים, שבסופו יש גילוי חדש של C. המדע בתיאור הזה הוא מסע, לא (רק) בעיה לוגית. שימו לב שהתיאור של אלון מחזיר בחזרה את הביטוי ׳גילוי/תגלית׳ ללב הדיון – אנחנו לא ׳מפריכים/מוכיחים׳, אנחנו חושפים משהו שלא ניתן היה להגות בו קודם. לאחר שהגינו בו, כחלק מהמסע, אפשר גם לתאר את הגילוי כ-A אז B, שהוא התיאור המטעה של כל המדע בדיעבד (״נפל לי תפוח על הראש אז כח כבידה״). 

אם המודיעין הוא מדע, אז הוא נדרש למסע הזה. השאלה היא איך לוקחים אנשים שמושקעים באופן עמוק מאוד במדע הנורמלי של המודיעין (לפתור חידות) ומציבים אותם במקום של חוסר הידיעה העמוק של המדע המהפכני או של המסע. הסתירה הזו מייצרת כמעט בהגדרה תשתית להפתעות קולוסליות כמו זו של ה-7.10.

הרהורים על מדע ומודיעין

אחת הבעיות הכי כואבות ביחס לגישה התחקירית באמ״ן ובקרב הגורמים שמבקרים את אמ״ן ביחס למה שקרה לנו ב-7.10 היא העובדה שבגדול היא מתעלמת לחלוטין מכל מה שגילינו על הקוגניציה האנושית בחמישים השנים האחרונות.

כאילו שעכשיו שוב ראשית שנות ה-70, ושוב יושבת שוב ועדת אגרנט. ולא מצויה בידיה העבודה הפנומנלית של קון שהפכה פופולארית רק שנים מאוחר יותר ואין לה את ההבנות של כהנמן וטברסקי על הטיות קוגניטיביות שהפכו בנתיים למובן מאליו של העולם העסקי והפסיכולוגי. בהיעדר כל תשתית קוגניטיבית רצינית על מה ניתן לדמיין ומה לא, העיסוק שלנו במכניקת ההפתעה תקוע במקרה הרע בהתבוננות על האירוע כעל כשל בניהול המידע (״מה עשו עם ידיעת חומת יריחו / עם הדלקות הסימים״) או במקרה הרע קצת פחות כ״לא ביררנו את המציאות כמו שצריך״ (הגישה ה״מדעית״ של איתי).

אבל חוץ משינוי עמוק בכל מה שאנחנו מבינים על התודעה, אלו שנים שגם שינו את האופן שבו אנחנו חושבים על סיכון ואי-וודאות. מחשבות מעולמות תיאוריית הכאוס והמערכות המורכבות שהפכו לרעיונות יישומיים בתחומי המדעים הארגוניים, ועיבודים כלכליים (דוגמת אלו של טאלב) ואסטרטגיים ממינים שונים, מזהים את העובדה שלא נוכל לדעת, ושעלינו להיערך לכך שלא נדע. הבנת אי הוודאות היא עניין בעל ערך רב, לא פחות מההבנות הוודאיות. אבל מאמרים מדעיים אינם נכתבים על מה שלא ניתן לדעת, על מה שבערך. אין עדיין מאגר של ניסויים שנכשלו והיפותזות שלא צלחו. אנחנו לא רואים את אלו חלק מהמדע – המדע הוא מה שניתן להסביר ולא מה שאין לו הסבר. וכשלון ההתרעה בעזה הוא קודם כל בעיה מבצעית של ניהול סיכונים. האשליה שאיתי נוגע בה לפיה נבין כל סיכון טרם התממשותו נוגדת את כל מה שהבנו בעולמות אי הוודאות בעשורים האחרונים. אם אנחנו יודעים שהתודעה שלנו הפכפכה כל כך, ושדברים לא צפויים קורים, אנחנו לא יכולים להתבסס על התרעה כעל המנגנון היחיד להתמודדות עם אי וודאות.

שימו לב שכל הגישה של איתי בעצם תופסת את תכלית המודיעין כנושא שאין צורך לדון בו – אם נדע את היריב (״נברר את המציאות״), אז נדע איך לפעול, ולכן צריך להשקיע את עיקר המאמץ בלדעת (את היריב). זו בעיני לב הבעיה בטענה של איתי, ואנסה לגשת אליו דרך שינוי המטאפורה שאיתי עצמו נוקט בה. 

מודיעין אסטרטגי איננו מדע

מי שהמשיך את הטענה של פיינמן על הציפורים היה נאסים טאלב. בספר ׳אנטי-שביר׳ הוא טוען שהיחס של אנשי מדע, החוקרים בהרווארד, לאנשים שפועלים בעולם דומה לקבוצה של חוקרי תעופה המושיבים להקת ציפורים ללימוד תעופה ואז מתהדרים בכך שהם לימדו אותן לעוף. טאלב טוען שבמקרים רבים מאוד היזמים הם אלו שיוצרים מציאות, אך זו מנוכסת על ידי המדע ומוסדותיו כדי להצדיק את צורת החשיבה שבה חשיבה קודמת לפעולה ולא להפך.

#blackswanman #theblackswanman #credit #practitioners pic.twitter.com/h98H0r4h9T

— The Black Swan Man (@black_swan_man) September 20, 2021

אחד התחומים המרכזיים שבהם לפי טאלב התופעה הזו מתרחשת היא בקשר שבין מדע וטכנולוגיה. טאלב יוצא נגד הטענה השגורה לפיה המדע הבסיסי מגלה תופעות יסודיות, ואז מגיעים יזמים והופכים אותן לטכנולוגיות שימושיות. לטאלב יש רשימה ארוכה למדי של המצאות וטכנולוגיות יסודיות מאוד בחיינו שביצירתן לא היתה לאקדמיה ולמדע שום דריסת רגל משמעותית. אם ממשיכים את התיאור הזה, הרי שאם המדע הוא המודיעין, הרי שהטכנולוג, זה שמיישם את החשיבה המודיעינית, הוא מקבל ההחלטות. אבל אם בפועל ידע לא הופך לפעולה באופן הישיר הזה (אנחנו לא יודעים ⇦ עושים אלא עושים ⇦ יודעים) הרי שהמטאפורה של המודיעין כמדע לא משרתת אותנו.

וחלק מהבעיה כאן היא שיש תחומים שבהם אנחנו כן יודעים ⇦ עושים. כשאנחנו תוקפים מטרות, כשאנחנו מסכלים פיגועים ובעוד הרבה מאוד ממדים מאוד קונקרטיים, אנחנו לגמרי מגלים משהו על העולם באופן אינדוקטיבי, ואז הוא הופך כמעט מיידית למידע בעל ערך יישומי. אלא שהדבר המכונה התרעה למלחמה, כלומר זיהוי תפנית יסודית באופן שבו אנחנו תופסים את המציאות האסטרטגית, איננו מסוג הדברים האלו בכלל.

מודיעין כטכנולוגיה

לכן, אני חושב שצריך להציע מטאפורה הפוכה – המודיעין איננו מדע שתכליתו גילויים על המציאות או ״בירור המציאות״, בין אם הם רלוונטיים למשהו יישומי ובין אם לא (אף אחד עוד לא הצליח לעשות משהו יישומי עם תיאוריית המיתרים, זה לא מוריד מערכה המדעי). לעומת המדע, המודיעין עוסק רק בפיתוח ידע בעל ערך יישומי. אנחנו משקיעים מאמצעי איסוף ומחקר לטובת תכלית מבצעית או אסטרטגית, ולא לשם התוחלת של הידיעה הטהורה.

בדרך כלל אנחנו מתארים ידע יישומי מהסוג הזה באמצעות המונח ׳טכנולוגיה׳. טכנולוגיה נמדדת בכך שהיא מסייעת לעשות משהו. אם היא איננה מסייעת דיה היא טכנולוגיה לא טובה. כמו טכנולוגיה, היא יכולה להועיל אבל גם יכולה להזיק. היא יכולה לגרום לתאונות נוראיות. לכן צריך ללמוד איך נכון להשתמש בטכנולוגיה הזו. ההבדל בין הגישה ״המדעית״ לגישת הטכנולוגיה, מחזיר את המבט אל המציאות – לא המציאות בצד היריב שצריך ״לברר״ אלא המציאות בצד שלנו במפגש שלה עם היריב. חלק מהסיבות שבגללן שומר החומות לא נקלט כאירוע קשורה בכך ששומר החומות לא היה ״ידיעה מודיעינית״, הוא לא היה משהו ״שם״ אצל היריב, אלא מפגש אדיר בין ישראל לחמאס שמחייב פרשנות. כדי להבין משהו על שומר החומות צריך להתבונן על המפגש כולו, בין השאר על האירוע בתוככי ישראל שהיה יותר מרכזי אפילו ממתקפת הפתע של חמאס בתחילת האירוע. זו איננה התבוננות ״מדעית״. זו התבוננות שמחייבת מדע מהפכני מצד אחד, וגישה יישומית-אסטרטגית מצד שני. המודיעין ״המדעי״ נעדר את שתיהן.  

ואנשי המודיעין, כמו המדען של אורי אלון, צריכים להיות במסע כדי להגיע מ-A ל-C. הם לא יכולים פשוט להעלות את כל האפשרויות בין A ל-Z כי הם פשוט לא מסוגלים לדמיין אותן. הדרך היחידה להרחיב את הדמיון היא להצליח להיות שקוע בבעיה, ולצאת למסע – מעבר לסיגינט, מעבר למה שכבר ציי״חנו ועכשיו חוזר אלינו בצורת ידיעות מעובדות – כדי להבין מה אנחנו בכלל לא יודעים שאנחנו לא יודעים.

וגישה כזו היא גם מענה לחלק מהבעיות שברון מתאר באופן קיומי למעלה. כן – מודיעין אסטרטגי, כזה שיכול לאתגר ולערער גישות אסטרטגיות מבוססות חייב אמון עמוק עם הגורם בעל האחריות המבצעית. אי אפשר לעשות מודיעין אסטרטגי בלי אמון – המודיעין איננו מאמר מדעי שמישהו אמור לקרוא ולהשתכנע (קון היטיב לצטט את מקס פלנק שאמר שתיאורטיקנים של המדע לעולם אינם משתכנעים אך מתישהו הם מתים). אין גם ערך לגילוי מדעי-מודיעיני שיוכר כפורץ דרך מאות שנים לאחר כתיבתו (במדע בהחלט יש ערך כזה). מודיעין הוא מוצר שמישהו משלם עליו ופועל איתו. ברון עשה דרך משמעותי מאוד בהפיכת המוצר הזה לנגיש יותר, אבל לא התחלנו להתוות את הדרך כיצד להפוך אותו למוצר שיכול גם לאתגר, לעומק, את המערכת התפיסתית שלנו. דומה כי התפקוד של המודיעין בלב מכונת המב״מ, זה שהתעצב בימיו של איתי כרח״ט מחקר, כמעט ואינו מאפשר לו לבסס עמדה כזו.

המתח בין אתגור המערכת ולבין ביסוס האמון אינו ייחודי למודיעין – הוא מצוי ברבות מהפונקציות שבהן מתפתח ידע בנפרד מהגורם שאמור לפעול על בסיס אותו הידע. פונקציות כאלו נמצאות גם במחלקות האסטרטגיה, בחברות הייעוץ, במכוני מחקר ועוד. האמצעי המוביל לקניית אמון קשור בהבנה של הגורם בעל האחריות שיש ערך יישומי לשיחה המודיעינית. אנשי מודיעין נוטים פעמים רבות להתבסס, גם אם באופן לא מודע, על המומחיות הטקטית שלהם, כדי לייצר לעצמם מקום בשולחן האסטרטגי. גם יועצים נוקטים בפרקטיקה הזו – מגייסים תחום מומחיות שאינו ניתן להכחשה כדי להיות שותפים ואפילו מובילים בשיחה שאינה קשורה למומחיות הזו. בשל השוני המהותי בין מודיעין טקטי ואסטרטגי (פותרי החידות מול אנשי המדע המהפכני) חייבים להפוך את הנטיה האינטואיטיבית הזו לדבר מודע, וגם לשנות אותה. כל חבורת הידע הזו צריכה להבהיר שפונקציית הידע שלנו משתנה בין המרחבים, ולייצר מחדש את הרלוונטיות והערך של הידע המודיעיני במרחב האסטרטגי.