לפני שנה היתה לנו הרווחה להתעסק יחד עם הטיקטוק בשאלה כמה גברים חושבים על רומא. טענתי אז שכל הקיום שלנו, כגברים מודרניים, מבוסס על רומא, ולכן אך הגיוני שכך יהיה.
מכאן, באמריקה, מבינים עוד דבר בעניין הזה. הפיצוח הגדול של רומא הוא איך מנהלים מערכת גדולה כל כך, כשהתקשורת בין חלקי המערכת מורכבת וארוכה כל כך. הגדול הוא לא רק יותר מהקטן, הוא תופעה חדשה, אחרת. אתגרי השליטה של העת החדשה הולידה כמה דפוסי שליטה כאלו. הם מבוססים על החיבור בין עצמאות וחופש גדולים מאוד בנקודות הקצה ובין ביסוס של מערכת חוקים הדוקה מאוד בכלל המערכת. במידה רבה, האימפריה הבריטית מכאן, והאמריקאית מכאן דגלו במענה דומה, אך השוני עמוק מאוד.
החופש שהבריטי נתן לפרטים, היה חופש של האצולה הבריטית שהובילה את מרחבי הספר. לפרטים היא לא נתנה שום חופש. זו היתה מערכת מעמדית, שבה החוק מאוד גמיש בידיים של אחדים (אנחנו בישראל מאוד מושפעים מהגישה הזו, בין השאר בעמדתם של כלל מערכות המשפט לחוק), וחסר כל גמישות בהתייחס לכל הנתינים.
המבנה האמריקאי הפוך – החוק מותיר בהגדרה מרחבים גדולים מאוד של חופש לפרטים, בייחוד באיזורי הספר, אבל בהיבטים שהוא מתייחס אליהם הוא חסר כל יכולת לגמישות ולפרשנות. את הגישה הזו רואים המון בגישה של חברות אמריקאיות, ואפילו בגישה האמריקאית לאסטרטגיה עסקית כמו שנוסדה באוניברסיטאות בארה״ב. לב הגישה היא למקסם את המענה למרכז פעמון הגאוס, ושום דבר מחוצה לו. חברה טובה המשיגה את זה נהדר – כשאתה פוגש מערכת אמריקאית והמקרה שלך לא תואם לסטנדרט, אתה מקבל ״קיר עם חיוך״: ״We are sorry sir, have a good day״. הם לא רואים שום בעיה בכך שהמקרה הייחודי שלך לא מקבל מענה כל עוד 80% מהמקרים כן מקבלים. הם לא חושבים שיש בעיה בזה שיש 20% או פחות מהמקרים שלא קיבלו מענה. זה לא סקיילבילי, הם יגידו, ובצדק, ׳לאפטם׳ (to optimize) ל-100% מהמקרים.
הגישה האמריקאית מבוססת על כך שאין מעמדות מוגדרים, יש איבה עמוקה לרעיון של אצולה, ולכן אין קבוצה שיכולה לפרש את החוק כדי להתאים אותו למקרים השונים. זו חברת מהגרים, ואף אחד לא נותן בידי מהגר את המפתח להשפעה על חוקי הכבידה. הקונבנציה, האמת בצורתה הרומאית, היא הסדר הרצוי, ואם המקרה שלך לא מתאים לקונבנציה, בבקשה תתאים את עצמך לסטנדרט, כי הסטנדרט לא יתאים את עצמו אליך.
אנחנו נוטים לטעון כי האמריקאים לא מבינים את המזרח התיכון. אבל הטיעון האמריקאי הוא הפוך. זה לא הם שלא מבינים את המזרח התיכון, זה המזרח התיכון שלא מבין את העולם, כלומר את הקונבנציה האמריקאית.
וכאן, כמובן העמדה הישראלית הפוכה ב-180 מעלות מזו האמריקאית. כשאנחנו פוגשים מקרה שלא מתאים לסטנדרנט, ובייחוד כאשר הסטנדרט אינו מוכן לכוף את ראשו בפני העובדה שיש מקרה שאין לו מענה עליו, אנחנו (אני) מתמלאים זעם. אסטרטגיית בניין הכח הצבאי שלנו (כמו שתואר בפוסט על מלחמת הכוכבים) והאסטרטגיה של רבות מהחברות בארץ מבוססת על ההנחה שאנחנו ניתן פיתרון כוללני לכל מקרה ייחודי, או לפחות שלל פתרונות לשלל אפשרויות הקיום. במובן הזה, ישראל היא שילוב מופרך בין בריטניה לארה״ב – כולנו מהגרים, ולמרות זאת כולנו חושבים שכולנו אצולה, כלומר כולנו יכולים – ונדרשים – לפרש מחדש את הסטנדרט, לעקם אותו, לעקוף אותו, כדי לתת מענה למקרה הייחודי.
הבעיה בגישה הזו, שהיא עובדת בצורה יוצאת דופן במיקרו, אבל מייצרת דברים מאוד מוזרים במאקרו. הדור הבא של הישראליות, אם אנחנו חפצי חיים, יהיה חייב לדעת לשלב את וירטואוזיות המקומית הזו עם מבט רחב, כללי, לא תמיד קונקרטי.
כתיבת תגובה