לפעמים, כלומר בדרך כלל, הטיקטוק ושאר חבריהם הסושיאל חושפים אמיתות מאוד יסודיות על העולם. אמיתות שלפני מאה שנים היית צריך להיות פילוסוף שהולך עד קצה המחשבה (וגם נאצי) כמו היידגר בשביל להגיד, ולפני מאה ארבעים שנים משוגע כמו ניטשה בשביל להגות.

והאמת הזו היא שיסוד היסודות של העולם שאנחנו חיים בו הוא רומא. לא יוון, לא הנצרות, וודאי שלא היהדות. כל אלו היו מצרכים שרירותיים במרק שרומא הכינה עבורנו ומסתבר שהוא עדיין מבעבע. בתיאור של היידגר רומא הצליחה כל כך שהיא השתכנה בתוך התודעה המערבית כולה גם כשרומא הפיזית חדלה מלהתקיים. אחד המסעות המרהיבים של היידגר הוא התיאור כיצד האמת היוונית ממשל המערה (״אלתיאה״, שהיא הסרת הנכסות, כלומר ההתגלות של מה שסמוי) הופכת ל-וריטס (veritas) הרומאי. הראשונה היא בעלת תכונות קיומיות – המציאות נגלית למי שמתהווה במסע. האחרונה היא קונוונציה של האינטלקט, נכונות (correctness) המנותקת מהחוויה הממשית. והקונבנציה הזו היא שמאפשרת לייצר סדר חובק עולם שמחזיק אימפריה למאות שנים, ולהמשיך להחזיק בסדר הזה גם כאשר האימפריה חדלה מלהתקיים.

הקונבנציה הזו נמצאת בבסיס המדינה המודרנית. בבסיס החתירה לטכנולוגיה, בבסיס השאיפה לשלוט בעולם. רק האמצעים משתנים מתקופה לתקופה – פעם זו העוצמה הצבאית ששולטת בעולם, לאחר מכן הדת, ולאחר מכן המסחר, ולאחר מכן הכלכלה ולימים הטכנולוגיה עצמה. וכן – גם כשאנחנו לא חושבים על רומא אנחנו ברומא. אימפריות נופלות ורומא לעולם עומדת.

בדיון המפורסם (והמפוברק בחלקו לפחות לפי ד״ר/הרב ישראל בן שלום) בין החכמים על התועלת מרומא, רבי שמעון בר יוחאי מוכר כמי שטוען נגד הטוב שרומא הביאה לעולם, ונאלץ לברוח בשל כך. לטענתו:

״כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן: תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס״.

לפי רשב״י, רומא היא הניסיון השיטתי לעצב את המרחב כולו (כלומר לא רק את הסביבות הסגורות של האצולה) באמצעות השילוש של תאוות, כח וכסף. זה מאוד מפתיע שרשב״י היה צריך לברוח אחרי אמירה כל כך בנאלית. אבל לפעמים דווקא הבנאליות חושפת את הנסתר, את האלתיה, והחשיפה שלו היא מעשה פוליטי שלא יסולח.

רשב״י עצמו באותו סיפור מגלה שאין ברירה אלא לחיות בעולם שעוצב רומאית, אבל אולי אפשר לגשת אליו עם כוונות אחרות, כאלו שהן באמת לטובת הממשות ולא תכסית של תאוות שליטה. בדומה, היידגר מתאר את האימפריאליזם הרומאי כמי שקנה לעצמו שביתה אצל כל אחד ואחד, ובתודעה הקיומית/קיבוצית של כל המערב. פוקו יעשה מהרעיון הזה מטעמים יותר מובנים. הוא יציע שכל מה שאנו יכולים לעשות זה לזהות את המבנה הזה ולנסות לחרוג במעט.

אתגר הטיקטוק צודק גם במה שלדעתי חמק מהיידגר: רומא היא לא עניין כלל אנושי. היא עניין של גברים. גברים חושבים על רומא כי רומא היא הניסיון של גברים להנדס את העולם למידותיהם. רומא היא חלומו של כל גבר – לחמוס את העולם דרך התאוות הגבריות הכי בסיסיות וללא כל איזון. הנשים הן כמעט תמיד תפאורה לגברי. אף פעם לא שחקניות ראשיות, ואפילו לא רעיות מקודשות.

במדרשים של חז״ל לראש השנה הם מתארים כיצד יעקב רואה בחלומו את המלאך של אדום, שהיא לפי חז״ל רומא, עולה ועולה בסולם יעקב ואינו יורד. יעקב מתיירא שמא אדום לא תרד לעולם (זה סולם עם נתיב אחד). הוא נענה בפסוק המפורסם ״אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ״. כך או כך, האדם הרומאי מזמן הגביה כנשר ושם קינו בין כוכבים, ויראתו של יעקב ניצבת במקומה. יעקב, הנשי, זה שמפחד, יושב האהלים, איש הילדים והנשים, יודע שאין לו כל יכולת מול השלטנות האדומית בעולם ובאמת. התקווה היחידה שלו היא שהאדומיות תקרוס לתוך עצמה. ולשם כך הבחירה שלו, שמצויה תחת ביקורת עזה של חז״ל, היא להמתין, כמה שידרש.

ועל זה אנחנו יראים. כי אין לנו קיום בלי רומא שהיא הטבעת האחת שמחזיקה את הארץ התיכונה שלנו במקומה, דווקא מתוך הרשעות והתאווה הבלתי מרוסנת שהולידו אותה ומחזיקים אותה במקומה. ואין לנו שום יכולת לדמיין את העולם הפרה-רומאי או פוסט-רומאי. ולכן המלאך של רומא יוסיף לעלות מעלה, ואנחנו נמשיך להביט בו ולחכות – אולי יש לסולם הזה קצה? אולי הוא יאחז בו פחד גבהים יום אחד? אולי לעת ערב יהיה אור?