בימים ובלילות העמוסים של מלחמת לבנון השניה, במקום הכי נמוך בתל אביב, זכיתי להיות חלק זוטר במנגנון שמחזיק את קומת החשיבה האסטרטגית בצה״ל. המנגנון הזה היה עסוק באופן אובססיבי בשאלת מנגנוני הסיום של המלחמה. הוא עסק בכך באופן הולך וגובר פחות או יותר מהיום השלישי של המלחמה ועד ליום השלושים ושלושה. בכל הזמן הזה הוא לא סייע לצבא להבין את האירוע שהוא נמצא בו (אף אחד לא קרא לזה מלחמה), את השלכותיו, וגם לא סייע לדון בשאלה ״איך מנצחים כאן״ או לפחות ״מה אנחנו רוצים להשיג״ עד שיגיע הסיום המקווה.

האנשים שעסקו בנושא הזה הם האנשים הכי חכמים שמערכת הביטחון של ישראל ידעה להעמיד לטובת העניין באותם שנים. הם כשלו בכך לא כי הם לא היו חכמים, אלא כי הם חשבו באמת ובתמים שזה הדבר הנכון לעשות – לחשוב קדימה, לתכנן, להיערך באופן רציונאלי. אבל הם פספסו בגדול. הם פספסו כי מלחמה היא אירוע כאוטי ולעתים את מה שמשיגים במהלך שעות או יממות ספורות לא משיגים בחודשים של מו״מ לאחריה. הקלישאה על כך שכל מלחמה מסתיימת בשולחן המו״מ קשורה בכך שהשגת משהו במלחמה עצמה ועליו דנים.

אסטרטגית היציאה היא נושא חשוב. ראוי לנו לעסוק בו. אבל ראוי לנו גם להבין את ההווה, כי כמו שנראה כרגע הוא הולך להיות הווה שילווה אותנו זמן מה, והשפעותיו ילוו אותנו למשך עידן. ההווה הוא משפחות שנמצאוות בלחץ מכל הכיוונים, עסקים שלא ברור איך ישרדו, שירותים ציבוריים שנמתחים עד לקצה ומעבר.

העיסוק האובססיבי באסטרטגיית היציאה הוא בריחה מהתמודדות עם שאלות שנמצאות מול העייניים שלנו כבר עכשיו. והוא גם מתכון למפח נפש גדול עוד יותר אם היציאה לא תתקיים באופן שבו אנו מדמיינים אותה. בהשראה מהמציאות הנוכחית, אסטרטגיית היציאה היא כמעט כמו עיסוק בשיקום עבור מי שעתה מאושפז בטיפול נמרץ.

כדאי לנו קודם לדאוג שהנזק בהמשך המצב הנוכחי יהיה נסבל. הנטיה שלנו להעדיף את הספקולטיבי על הממשי, את הגרף על הכאב, ברורה למדי. מספרים וספקולציות עדיין נשלטים על ידינו, המציאות לא. אבל המחירים של העיסוק הזה עלולים להיות הרסניים – בנזק שיווצר ועוד יותר מכך בהזדמנויות שנחמיץ. אנשי האסטרטגיה לא אוהבים את ה״כאן ועכשיו״. הוא תמיד נראה להם קטנוני וטקטי (ובצדק). אבל הם מחליפים אותו בעתיד מדומיין במקום לקדם הווה עשיר ופורה, שנדרש בייחוד כאשר המציאות משתנה באופן מאוד מהיר או עמוק. במובן הזה, אסטרטגיית אי-התכנון הישראלית עשוייה אפילו להתגלות בהקשר הנוכחי כהתנהלות הגיונית ושפוייה. באופן פרדוקסלי, ימים יגידו.

---

^{התמונה משותפת ברישיון: הועלתה על ידי אביר סולטן לויקי שיתוף / IDF Spokesperson's Unit}