ההשפעה של אורד ווינגייט על יסודות התפיסה הביטחונית בישראל מפתיעה מאוד. פלוגות הלילה פעלו בערך משך חצי שנה תחת פיקודו – זמן דומה ליחידת 101 שהוקמה בהשראתו בשנות ה-50. למרות הזמן הקצר ׳הידיד׳ הפך לאחת הדמויות הכי משפעיות על תפיסת הביטחון הישראלית במעלה השנים. כמו שמשה דיין אמר ״הוא לימד אותנו את כל מה שאנחנו יודעים״. המהפכה של וינגייט הפכה את הארגון ששמו, כמו גם צורת החשיבה שלו, היה ׳ההגנה׳ למערך התקפי. פלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט (הפל״מ) הפכו את נקיטת היוזמה ואת היציאה מהגדר לרעיון המרכזי בתפיסת הביטחון הלא כתובה של ישראל. בשנים שיבואו רוח הפל״מ תתגלגל ברוח הפלמ״ח שתגלגל ברוח צה״ל המוקם (וגם בכך שהתגלגלה ברוחה של יחידה 101 שבתורה תשתלב בחטיבת הצנחנים שתהיה למובילה באותן שנים של רוח היוזמה).

ספק אם מדינת ישראל היתה קמה באותו אופן לולא אותם חודשים דרמטיים בשלהי שנות ה-30. וינגייט לימד את המעטים שיהיו לרבים לפעול באופן מבוסס על מודיעין, להפתיע את היריב, ולהפוך את המרחב כולו לאזור שאינו בגדר מרחב בטוח עבורו. בפעולותיו בחזית בורמה במלחמת העולם השניה וינגייט ידע גם לפעול מעבר לגבולות המודיעין הקיים – הרחק עמוק לתוך הג׳ונגלים, להפתיע את היפנים במקום שלא ציפו לשמוע אנגלית.

ישראל הטמיעה ברוח הלחימה בדרגי השטח הרבה מרוחו של וינגייט. מה שנראה לנו כיסוד הגישה הישראלית לא תמיד היה בנמצא, ובוודאי שלא כעובדה מוגמרת. לישוב לקח זמן רב להתארגן וליטול את היוזמה ההגנתית מול הפרעות הנשנות. התפיסה המקובלת בתחילה היתה שמשטרת המנדט תספק ביטחון לישוב מול הפרעות. אוזלת היד של הבריטים וחוסר הרלוונטיות של השומר מול פרעות המוניות הובילה להקמת ההגנה. אפילו בצה״ל שני הקולות האלו – ההכלה והיוזמה – קיימים באופן עמוק עד היום.

כשצה״ל הפסיק לחשוב כמו צבא והתחיל לחשוב כמו מנתח

לפני 5 שנים בערך, מפקד חטיבה 7 התריס בכנס הפיקוד הבכיר בפני הרמטכ״ל כי מפקדי השדה בצה״ל ״מוכנים ורוצים להלחם״ אבל הדרג הבכיר לא מפעיל אותם, ולאורך זמן צה״ל יאבד את יכולותיו. התשובה של הרמטכ״ל שבתקופתו החל צה״ל לבנות את הקיר הסלארי ברצועת עזה והפך את המב״ם (המערכה שבין המלחמות, הדבר הזה שישראל עושה מדי פעם בסוריה) למערכה המרכזית של ישראל היא מעט המחזיק את המרובה ביחס לתפיסת הביטחון של צה״ל בעשורים האחרונים, אביא אותה עם הערות בגוף הטקסט:

״אני מתחבר לכל מילה מהמילים שאמר פה מח״ט 7 על הרוח (כלומר לא על ההחלטות או על האסטרטגיה). הדרג הזה של המג"דים והמח"טים (בניגוד לדרג שלנו, הבכירים השקולים) צריך להיות מוכן ל'היום מלחמה' (מוכן אבל לא נכון), הוא צריך לרקוע ברגליים כדי שיפעילו אותו (הם ירקעו ואנחנו, השקולים, צריכים לדאוג שהראש צלול). אני מבין את המשמעות שיש למפקדים שלא מתנסים בהפעלה לאורך זמן (מבין, אבל יש עוד שיקולים).״

״ואנחנו (הדרג הבכיר) בחרנו להילחם נגד ההתבססות האיראנית (אל תגידו שאנחנו לא מתחככים, אנחנו פועלים מול מה שחשוב באמת!), אנחנו בחרנו להלחם נגד דאע״ש (כנ״ל), אנחנו בחרנו ליזום פעולות נגד התת קרקע בדרום ובצפון (׳ליזום׳ פעולות נגד הכנות למתקפה שכבר נמצאות בשטח ישראל!), יחד עם ההבנה שהזירה הפלסטינית לא הולכת לשום מקום (האם היא באמת לא הולכת לשום מקום? לתפיסתו היא סתם דבר טורדני, כרוני, שלא תשתנה בטח לא משהו מאיים שצריך לשנות מהיסוד) ו(לכן)צריך להתמודד איתה. עכשיו אם על כל רקטה שתעוף ועל אירועים (מה זה אירועים?), כל דבר יהפוך למלחמת אין-ברירה נכנס למלחמת מאה השנים (והנה נכנסו אליה).״

היסודות המארגנים שהזכרנו נמצאים כאן במלואם – מחד פעלתנות ויוזמה מעבר לגבולות, בעיקר בתווך החשאי (איראן, דאע״ש) לצד הכלה וסבילות (״לא הולכת לשום מקום״). ועם היסודות הללו אנחנו צריכים לעבוד ולכייל אותם מחדש. אנחנו זקוקים לווינגייט שיקח אותנו שוב מחוץ לגבולות – לא למבצעים חשאיים שהסיכון בהם מועט אלא להשפעה מחוץ לקירות הוילה בג׳ונגל. וכדי לעשות השפעה כזו אנחנו צריכים להזדכות על הביטוי ״כירורגי״ ולהתחיל לחשוב על מאסות ועל מרכזי כובד.

היציאה החדשה שלנו מהגדרות היא לא אירוע טקטי, אופרטיבי כמו הגיחות הקטנות שעשינו מחוץ לגדר אחרי מלחמת לבנון השניה. אנחנו לא צריכים רק להפתיע אותם איפה שהם לא מצפים. אנחנו זקוקים ליציאה אסטרטגית, אפילו זהותית מקיר הברזל – זו הדרך היחידה להנכיח לעצמנו, לעולם ולמרחב את העובדה שאנחנו מכאן. ואנחנו זקוקים למפקדי שדה נחושים שרוצים להתחכך יותר מאשר לקמ״נים, קב״רים, טייסים ומיוחדות. ההתאהבות שלנו במענה הטכנולוגי על פני המענה האנושי (שניכרת בדעיכתה של השפה הערבית אפילו במקומות במערכת הביטחון שערבית היא המקצוע בהם) חייבת לחזור לאיזון.

והסיבה שבגללה לא הזכרתי את שמו של הרמטכ״ל היא כי תפיסה היא לא עניין פרסונלי. הרמטכ״ל שלפניו ביטא בכנס מרובה משתתפים טענה זהה כשאמר ש:

״אפשר לתת בעיטה למשהו, לראות לאן הוא מתפתח ולהתחיל להתגלגל איתו. אלא שאקספרימנטים לא עושים עם מדינות, ובאקספרימנטים עלינו להיות זהירים הרבה יותר, בעיקר כאשר מוטל עלינו לשמור על משהו.״

תפיסת ׳שקילות הדעת׳, שהולכת יד ביד עם תפיסת ההימנעות מחיכוך היא עמוקה מאוד בתודעה שלנו. היא מבוססת על תודעה לפיה אנחנו כל כך חזקים שאין סיבה לפעול לפני היריב. שהמשחקים ששיחקנו על דעת קהל ודין בינלאומי הם הדבר היחיד שנשאר.

דוגמא דרמטית לצורת החשיבה הזו שאנחנו צריכים להתקדם ממנה היא ההצלחה היחסית שאנחנו מייחסים לתקיפת הכור בסוריה ב-2007, כלומר ההצלחה שלא לדרדר את האזור למלחמה. לפני שנה היינו בדיון עם בכירים מצבאות זרים על אותו האירוע ואחד מהם שאל בפליאה – היה לכם ביד מנוף לעשות סיבוב פומבי ענק על שאלת הגרעין האיראני ואתם בחרתם להפוך אותו לסוד שלכם ושל אסד. אולי זו לא הצלחה כל כך גדולה?

עד מתי יוני 1982?

סרט התדמית עם הרמטכ״ל ההוא שנפתח בקטע עם המח״ט, מתחיל בשיעור שהוא למד כשהוא התגייס. הוא מסביר שאת יסודות תפיסתו הוא גיבש במלחמת לבנון הראשונה:

״החוויה הבסיסית שלי כמפקד צעיר הייתה מלחמת לבנון הראשונה. איבדתי הרבה מאוד חברים קרובים בלחימה. לי כמפקד צעיר הייתה הבנה מה פעילות כזאת תרמה למדינת ישראל אבל גם איזה מחיר מדינת ישראל והצל שילמו כתוצאה מ… אני לא רוצה לקרוא לזה הסתפקה אלא כל השהייה במשך 18 שנים. ומה היה קורה אילו הייתה נבחרת אסטרטגיה אחרת.״

כל שנות הדור הזה מאופיינות ב׳אסטרטגיה אחרת׳. האסטרטגיה הזו נמצאת כבר זמן רב בדעיכה אבל היא קרסה סופית ב-7.10. עיקרה של אסטרטגיית דור לבנון הוא ׳ניתוק מגע׳. במידה רבה מעולם לא ערכנו דיון רציני ב׳הרפתקה׳ האסטרטגית שנקראת מלחמת לבנון הראשונה. אני חש שה-7.10 מציב בפנינו פרספקטיבה חיונית שרק איתה ניתן בכלל לדון בלבנון. רק איתה אפשר להילחם ברעיון לפיו ״עשינו מהלך פזיז ושילמנו עליו במשך 18 שנים בלי להשיג כלום״ שהוא הנרטיב היחיד כמעט שאיתו ניתן לדון במלחמה ההיא.

אחרי נאומו על ׳הרוח של הדרג הזה של המג״דים והמח״טים״ הרמטכ״ל מצטט מהספר שהוא חילק לפרידה את הקטע המדהים של בן גוריון:

״האויב המסוכן ביותר לביטחון ישראל – זוהי האינרציה המחשבתית של אלה האחראים לביטחון.״

הרמטכ״ל לשעבר צודק – דבר אחד שלא משתנה בתולדות הביטחון הלאומי של ישראל הוא האויב המסוכן ביותר הזה, ושוב מחדש אנחנו צריכים להילחם בו, מלחמת כל בכל. עיקרה של המלחמה הזו בדור הזה מחייבת לצאת מהגדר: זו הפיזית שהקמנו סביבנו כדי שלא נתחכך עוד ביריבנו וזו התודעתית שהקמנו סביב תפיסות שאין בלתן. אם נעלה על הסולם ונצא אולי נראה את העולם נכוחה.