יש לנו פנטזיה. בפנטזיה מוקמת ועדת חקירה לאומית, והועדה יושבת על מדוכה ומבינה מה בדיוק השתבש ב-7.10, בלילה, או בימים שלפני, או בחודשים שלפני, או בשנים שלפני, או אפילו בעשורים ובדורות האחרונים. ואחרי שהיא מבינה בדיוק את סיבות השורש למחדל, בין אם יהיו בעולמות המודיעין, המבצעים, המדיניות, קבלת ההחלטות, חיל האוויר, זרוע היבשה וכד׳, היא גם יודעת לספק מסקנות אישיות ולקחים מערכתיים, והלקחים מוטמעים, והאנשים מרכינים ראש, והלב הקרוע והזועק שבקרב העם ימצא מנוחה.

כמי שעסק בנושא של ועדת אגרנט במשך שנים רבות לדעתי הועדה ומסקנותיה יצרו הרבה יותר נזק מתועלת לעשייה הצבאית. היא פגעה גם בהיבטים המקצועיים (למשל – היא גמרה את הדיון באמ״ן על מה הוביל למלחמה עם אוסף של פלסטרים חסרי ערך); היא עוררה מתחים עמוקים בין הדרג המדיני והצבאי שעד היום ממשיכים להעמיק; והיא פגעה בהיבטי האחריותיות של המפקדים בצבא שהתחילו לחשוב יותר על מה הם יגידו בוח״ק (ועדת חקירה) ופחות על איך הם מביאים את התוצאות שהם צריכים להביא.

אבל למרות כל זאת לועדת אגרנט היה תפקיד לאומי חשוב – היא הוציאה מהמחשכים את התהליכים שקדמו למלחמה, הפכה אותם לנושא ציבורי לדיון, באופן שאיפשר לעם בישראל להבין, או לפחות לחשוב שהוא מבין, מה בעצם קרה לנו במלחמת יום כיפור. אפשר לחלוק על המסגור של אגרנט, אפשר לחלוק על המתודולוגיה (מה לשופט בשדה המערכה?!) אבל אי אפשר לקחת מהועדה את התפקיד הלאומי החשוב שהיה לה.

אבל אנחנו לא ב-1973. אין פריט מידע בעל ערך שאינו חשוף לציבור ביחס לימים שלפני המערכה. אין כמעט סודות יותר. הכל ממש ידוע לגמרי. כל גורם כבר דאג להדליף את מרבית חלקי גרסאותיו, הכל כבר ידוע, והציבור יכול לדון ולשפוט. והכשל אינו כשל טכני – הוא כשל תפיסתי, תרבותי עמוק. ועדת חקירה, אם תוקם, לא תוכל לספק לציבור כל ערך ביחס למה שנתנה ועדת אגרנט. למעשה, הדבר היחיד שועדת חקירה – לאומית או מזדמנת – שתוקם יכולה לתת לנו הוא מוקד נוסף להתקוטט בו.

כי השאלה היכן היה הכשל היא שאלה פרשנית, לא שאלה ניתוחית. ובלי שיש לנו אמון במסגרת (ואין לנו כי אי אפשר למצוא קבוצה שתהיה מוסכמת על החלקים השונים של המערכת הפוליטית והצבאית) לועדה הזו לא יהיה שום ערך מקצועי, ולא כל שכן תוחלת לריפוי השבר. ולהפך – אנחנו נהפוך את הועדה, עוד קודם להקמתה, למנגנון שבר נוסף, ואם היא תקום היא רק תעמיק את הכאב והשבר.

אנחנו מקווים שהאשמים ימצאו. אבל אשמים אנחנו. אני כמעט לא יכול לחשוב על מישהו בישראל שלא היה חלק מתפיסת המציאות הכושלת שקרסה ב-7.10. הריפוי מתוך השבר צריך להיות קשור ביכולת להשתנות. המדד היחיד בשאלה האם אנשים צריכים להמשיך בתפקידם או לעזוב הוא השאלה האם הם מראים יכולת השתנות. ומאחר וקשה מאוד לבחון את הדבר, אני חושב יותר ויותר שמה שצריך כאן הוא לא עליה נקודתית או סיטונאית לגרדום, אלא חילופי דורות.

ולכן אנחנו צריכים להתגבר על הפנטזיה כי היא תביא לנו רק מפח נפש. מלאכת הריפוי הלאומית שלנו היא דבר רציני מכדי לתת אותו בידיים של משפטנים ואנשי צבא בדימוס או למסור אותו בידי האינטרסים האישיים הצרים של פוליטיקאים. אלה הרי האנשים שהובילו אותנו עד למקום הזה. תחתם אנחנו צריכים אנשים שיש בהם רוח חדשה. דור אחד עשה את שלו, ותחתיו יקום דור הנהגה אחר. הדור שהוביל בפועל את המלחמה הזו דור שיש בו רוח ענקית וענווה בלתי נתפסת, הדור שהוביל אותה בחריקת שיניים, בכאב, באהבה – בשוחות, בהרים, בערים, בקהילות – הדור הזה צריך לקחת את תהליך השינוי והריפוי על עצמו. הגיע הזמן להפסיק לחכות שמישהו יסדר לנו את הלב. למדנו בשדה המערכה שרק אנחנו יכולים לדאוג לעצמנו, הגיע הזמן שנתחיל.