ניסיתי לעבוד קצת בחול המועד, אבל בסוף מצאתי את עצמי צופה עם הילדים בסרט השני של וונדר וומן, המכונה 1984 על שם השנה בה הוא מתרחש. לקראת הסוף, כשדיאנה וונדרוומן בדרך להציל את העולם היא מגלה שהיא יכולה לעוף, ולמרות שלפני רגע אחד היא נפרדה לנצח, או עד לסרט הבא, מהאהוב שלה, היא מתענגת על הטיסה כמו ילד קטן שבדיוק למד לרכב על אופנים. אנו, ילידי שנות ה-80 לא יכולים שלא להזכר – מול ההתענגות האווירית הזו – בטיסה המלאכותית של פאלקור בסיפור שאינו נגמר – בתחילה בדרך חזרה של אטריו לנסיכה, לאחר מכן יחד עם בסטיאן שחוזר לניו יורק וגורם לבריונים לקפוץ לתוך פח הזבל.

אני מנחש שראיתי את הסיפור שאינו נגמר לפחות 50 פעמים. בכל פעם שהיה שיעור חופשי ביסודי פתחו את הטלויזיה שהיתה נעולה על ארון ברזל עם גלגלים בספריה שהיתה במקלט ושם תמיד היתה רק קלטת וידאו אחת. גם בכל קייטנה כשנגמרו התוכניות זו היתה ברירת המחדל. אהבתי אותו ושנאתי אותו והשתעממתי ממנו (למרות שעד היום אני נגעל רק מהמחשבה על מורלה הצבה הזקנה האלרגית לצעירים ועדיין חושש שאטריו לא יצליח לעבור בזמן בשערי הספינקסים).

הסיפור שאינו נגמר הזה יצא לאקרנים ב-1984, אותה שנה מדומיינת שבה מתרחש האירוע של אשת הפלאות. זו כמובן שנה סמלית, למרות שהטריביוט של וונדרוומן ל-1984 של אורוול מאוד דל, ומסתכם להבנתי בויזואל של השליטה של האיש הרע בכלל ערוצי התקשורת. הסיפור שאינו נגמר מספק מענה הרבה יותר ברור לאתגרי 1984 – הפנטזיה, עולם הדמיון חסר הגבולות, היא בסיס החירות. מי שאין לו פנטזיה ניתן לשליטה כמו שעונה הגמורק, משרתו של הלא כלום כאשר הוא דולק אחרי אטריו ומנסה להכשיל אותו במשימתו להציל את פנטזיה כאשר אטריו שואל אותו מדוע פנטזיה גוססת:

״כי אנשים התחילו לאבד את תקוותיהם ושכחו את החלומות שלהם ואז הלא כלום מתחזק… הלא כלום הוא הריק שנותר – זה כמו ייאוש… הורס את העולם. ואני (הגמורק) ניסיתי לעזור ללא כלום… כי אנשים שאין להם תקוות קל לשלוט בהם. וכל מי שיש לו שליטה מחזיק בכוח… אני המשרת של הכוח מאחורי הכלום.״

*

קשה שלא להתייחס לשני הסרטים האלו באופן היסטורי, כלומר כמשקפים של רכיב משמעותי של הצייטגייסט (רוח התקופה). הסיפור שאינו נגמר מסופר ברגע השיא של העידן התעשייתי. המבנים הסטנדרטיים עובדים בענק, האחידות מנצחת, החלומות נזנחים. הפרט הולך לאיבוד בתוך המערכות החברתיות (מול החבר׳ה השווים/הבריונים) ומול הממסד (בית הספר). הוא מצליח להביא לתיקון מתוך יכולתו לחזור להאמין בחלום, ומחזיר את פנטזיה לחיים כאשר הוא מאמין שלמשאלה שלו יש ערך. הפנטזיה שאין לה גבולות יכולה לשנות את הסדר החברתי מיסודו.

וונדרוומן עולה על רקע קריסת הסדר החברתי בעידן הפוסט מודרני. האיש הרע דומה להפליא במראה לטראמפ הצעיר וגם בתכונות האופי שלו – שכרון כח שמבוסס על דחיות עבר ונקמות, תאוותנות מינית שמהווה בסיס לשליטה גברית, סיפור משפחתי מבולגן. הוא שולט בעולם באמצעות היכולת שלו להגשים לאנשים משאלות (ולקחת בתמורה את מה שהוא רוצה מהם). כאשר הוא נכנס לבית הלבן במרמה, הוא מוביל לקריסת הסדר החברתי כולו – החוקים מאבדים מערכם, האנשים מפסיקים לציית והתוהו ובוהו משתלט על העולם. כל משאלה, כך מובן מהסרט, בעצם מכילה בחובה את שלילת המשאלה של האחר. המתח שבין המשאלות מוביל לחורבן נוראי, והעולם עומד בפני חורבן גרעיני מוחלט בעוד מספר רגעים.

הסדר חוזר לעולם של וונדרוומן כאשר אנשים מוותרים על המשאלה שלהם, כאשר הם מוכנים לקבל את המציאות כמות שהיא. המשאלה מונגדת באופן ישיר לאמת, והאמת מנצחת. זהו מסר שמרני/מודרניסטי קיצוני בעטיפה חדשנית. הסרט קורא לנו לזנוח את הפסיכולוגיה החיובית, את הקואוצ׳ריזם, ולשוב ולהתענות תחת ידי הסדר הקיים. אנו מוותרים על חלומותינו כדי לשמור על היקר לנו מכל – המשפחה שלנו.

וונדרוומן לא מתהווה בחלל הריק. נועם מנלה מכנה את התקופה הנוכחית ״כאוס תודעתי״. היו לי קצת ויכוחים איתו בעבר על זה שזה מושג כללי מדי (מושג מטריה) אבל הוא בכל זאת מסביר לא רע את ההתפרקות של הסדרים התודעתיים שהצעידו אותנו במאה ה-20. אירועי המחאה הנוכחיים בישראל מגלים היטב את התופעה הזו – המחאה אמנם מוציאה מאות אלפים לרחובות, אבל כמעט כל אחד מהם נושא דגל/שלט אחר. הם מאוחדים בשלילה שלהם, אבל קשה להאמין שיוכלו להיות מאוחדים באותה מידה בגיבוש מדיניות כלשהי. המחאה הזו וגם הריקאציה אליה וכן המהלכים מהעברים האחרים (אני אזרח סוג׳ ב׳, נוסעים עם כבש להר הבית וכו׳) דומה במידה רבה למחאות של תומכי טראמפ בקפיטול (שיצאו לערער את מוסדות המדינה כי לדעתם גנבו להם את המדינה). אנו מתחילים להפנים את הנזק האדיר שהיעדר הסיפור המארגן מחולל, וגם התרבות מגיבה ומנסה להציע פנטזיה מותאמת. אם תרצו, היינו עסוקים במאה ה-20 להבטיח שלכל תושב (בישראל) יהיו שירותי בריאות נאותים, ועכשיו אנחנו מוכנים להחריב אותם בזעם כי 7 ימים בשנה ראוי / לא ראוי שנכניס לתוכם חמץ. דבר לא נותר מהסטטוס קוו שכל כך קידשנו.

כך או כך, המסר השמרני של וונדרוומן מגיע מאוחר מדי. ספק אם השד שיצא מהקריסטל שהחריב את האימפריות הגדולות יחזור לתוכו בקלות כל כך כמו שהאנשים מוותרים ברגע על משאלותיהם בסרט. חג החירות קרוב הרבה יותר לסיפור שאינו נגמר מאשר לוונדר וומן – הוא מכיל בתוכו מסר אנרכיסטי של התקוממות ללא כל הסדרה ומתוך שאיפה לשנות את הסדרים האנושיים. זו שאיפה להתקוממות אישית, משפחתית ולאומית. אבל הוא מגיע בתוך מערכת שיש בה גם יכולת לדבר על תכליות משותפות. היכולת הזו נלקחה מאיתנו כיום והקרקע נשמטת תחתינו.

הדרך הקודמת הופכת לעיי חורבות. המוסדות מאבדים את ערכם, הסטטוס קוו מתנדף. כדי שנדע להמשיך לחיות יחד אנחנו זקוקים – כפרטים, קבוצות, וכלאומים לגבש דרך חדשה לארגן את המתחים בין המשאלות, הפנטזיה והממשות המשותפת. אנחנו ממש בתחילת הדרך אבל אולי יש דרך חדשה וזה תלוי רק בנו (ובילדים שלנו / שבנו). אני מאמין שאם נאמין ונבקש משאלה נוכל לברוא דרכים חדשות בתוהו שנגלה לפנינו, אבל צריך לשם כך להיות מוכנים לדרוך על העבר, לא כמרמס, אלא כמדרגה להוויה חדשה.