כשהייתי סטודנט ניסיתי להתקבל פעם לעבודה כמדריך בעיר העתיקה. בראיון שאלו אותי איך הייתי מלמד קבוצת קצינים על גבעת התחמושת, ועניתי שלצד הגבורה יש מקום גם לשאול האם הקרב הזה נערך כראוי, והאם היה צריך להיערך בכלל. למותר לציין שלא התקבלתי לתפקיד.

בשולי היום, לצד האנשים שמסרו את נפשם ושמסרו את גופם, הייתי רוצה שנזכור יותר גם את האלעד יעקובסונים שמסתובבים בינינו. אני יודע שרובנו לא יודעים מי אלו. היום להבנתי אלעד ממנכ"ל חברת הייטק. אבל בנובמבר 2005 סגן אלעד יעקובסון הציל את כולנו ממלחמה. חדי הזיכרון שבינינו זוכרים את הקלע שפגע בלוחמי חזבאללה ברג׳ר באותו יום נמהר. מעטים יודעים איזו מלחמה היתה בגזרה באותו היום. ומעטים עוד יותר שמעו את שמו של המ״פ שפינה את חייליו מן המוצבים בעיירה החצויה. אם זה היה תלוי בי השם של אלעד היה צריך להיות שגור לא פחות משמו של רועי קליין ז״ל.

תחת ההתרעה שהיתה בגזרה, ובתבונה כמעט נבואית אלעד פינה את המוצבים (במקום להתחפר בהם בנוחות) והציב את חייליו במארבים במקום שלא ציפו להם. ואז, למול פיגוע משולב שלא היה כדוגמתו בישראל מעולם, שכלל ירי על כל מוצבי צה״ל בגזרה, וחדירה רגלית של הכח המיוחד של חזבאלה למוצבי צה״ל ברג׳ר, אלעד העניק למדינת ישראל ניצחון טקטי מתוק לנוכח התבוסה האופרטיבית שלנו באותו היום בגזרה. הניצחון הזה נתן לישראל במתנה חודשים יקרים. בחודשים האלו המדינה יכלה להערך ואפילו למנוע את המלחמה שתיערך בקיץ. היא (אנחנו) כמובן לא העריכה את המתנה שהוענקה לה ולא נערכה כראוי.

ההיעדרות של האלעד יעקובסונים מהשיח שלנו היא חלק מהנטיה שלנו ללכת עם הראש בקיר, להעדיף את המתים מהחיים, ואת הכח על התבונה. על פרשת הדרכים בין הימים ראוי לנו לפקוח את אוזנינו מן הלובן הקר ולזכור כי מי שהעניקו לנו את הזכות לחיות כאן הם גם אלו שבחרו בחיים.

אפילוג (מאי 2024)

לפני שלוש שנים ניסיתי להגיד שלצד זכרון הנופלים אנחנו צריכים גם לזכור את מי שמנעו מאיתנו ליפול ולכן נשכחו מן הלב. דיברתי אז על אלעד יעקובסון, אדם לא מוכר עבור רוב הישראלים, שבגילוי יוזמה מקומית מנע מלחמה בגבול הצפון בנובמבר 2005. חזבאללה אז שיתק את כל הגזרה באש מדוייקת, ואז פרץ עם כח מיוחד על אופנועים לתוך שטח ישראל. מארב מפתיע סיכל את המהלך.

טענתי אז שהגבורה של האלעדים האלו לא פחותה. הגיבו לי אז שזה לא במקום. אבל היום המתח הזה כואב אפילו יותר ואני מרגיש שאין לנו ברירה לחזור על הנשכחות.

בארבעת העשורים שבהם צה״ל לא נלחם מלחמות של ממש האלעד יעקובסונים שלנו מצאו את מקומם מחוץ למערכת. רוח הפלמ״ח נעלמה מהצבא, בייחוד מקרב הדרגים הבכירים. תחת רוח הפלמ״ח עלתה רוח אחרת, מקצועית יותר, מערכתית יותר (במובן הרע של המילה). המערכת הפכה להיות כזו שחוששת מאוד מסיכונים (אבל לא מנהלת אותם), שמעדיפה אנשים שמתיישרים מאשר יזמים שפועלים לפי תמונת המציאות שלנגד עיניהם.

אבל כשהשמים קרסו התגלו לנו אלפי אלעד יעקובסונים. הם לא נעלמו. הם היו כאן כל הזמן אבל לא נתנו להם מקום. הם לא היו בכלל חלק מקבלת ההחלטות לפני ה-7.10, אבל הובילו את המלחמה מהרגע הראשון, הרבה לפני שהמערכת הממוסדת של צה״ל התעוררה. הפער בין המוגבלות של כלל המערכות הממוסדות לבין היוזמה הבלתי נתפסת של המערכת הלא מאורגנת חייבת להיות כל הזמן לנגד עינינו. כשאנחנו בונים את העולם שלנו מחדש אנחנו צריכים איך אנחנו לא נותנים להם להיעלם שוב מחיינו.

בתמונה: הפעם הקודמת שארגון טרור חמוש באופנועים נסע לשטח ישראל. אז זה נגמר אחרת.

---

_{תמונת הנושא הועלתה על ידי Kiril Simeonovski, CC BY-SA 4.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0, via Wikimedia Commons}