הבנתי שאנחנו בשלב הסיכומים אז אני רוצה גם להציע סיכום. הרבה שנים אני מדבר על כך שאסטרטגיה וחשיבה מערכתית הן לא שני דברים שונים אלא אותו הדבר. אסטרטגיה היא החוכמה של הפעולה במרחב שבו יותר מדי דברים זזים במקביל, כי הדברים הם עצמאיים, ומרובים, וסמויים ברובם ואפילו מייצרים לעצמם תודעה קולקטיבית באופן עצמאי. והאתגר של הניווט הזה הוא בגדול גם ההגדרה לשאלות שעולם החשיבה המערכתית מנסה לפצח.
ואחד הדברים המרכזיים שלומדים בעולם החשיבה המערכתית הוא שכמעט תמיד הדברים החשובים סמויים מן העין. ויש לכך שתי סיבות מרכזיות – האחת היא אנחנו – אנחנו מאוד מוגבלים בתפיסה שלנו, וביכולת שלנו להקיף את כל המכלול, ולכן אנחנו עושים קיצורי דרך. למשל – חוזרים על מה שידענו מפעם, או על מה שכולם אומרים. מילים הן מנגנון מעולה ומסוכן מאוד כי הן יוצרות מובנות בעולם שבהגדרה איננו מובן. והשניה היא העולם – המציאות עצמה גדולה ומרובת משתנים מכדי להבין אותה. התוצאה של התופעה הזו היא העובדה שפעם אחר פעם מנגנוני הכח הכי חזקים קורסים – לעתים בין לילה; או העובדה שאנחנו, בני האנוש, פעם אחר פעם מופתעים. זה ממש טבע העולם וטבע התודעה האנושית ועדיף להכיר בכך מלהמשיך להכחיש ולהגיד שלנו זה לא יקרה.
ואני כותב את כל זה כי כל מי שטוען כרגע שהוא מבין מה מצבנו הגיאופוליטי אחרי המערכה באיראן – האם הוא ברכה או קללה – הוא בעיני מאחז עיניים. כן, יש דברים קונקרטיים מאוד שהושגו. בוודאי. לדברים הללו יש גם השפעה על ההיבטים הגיאופוליטיים הרחבים. וכן יש תודעה וסיפור שהם בהכרח גם חלק משמעותי מכל התהוות אנושית. נראה שמשמרות המהפכה מצליחים בימים הללו לספר סיפור של עוצמה רוחנית והישרדות למרות התבוסה הצבאית שנראית לנו כמערביים ברורה. אבל זהו גם סיפור עם חורים. לכל סיפור יש חורים, השאלה היא מי יגבר – הסיפור או הסדקים בסיפור.
בחג קראתי עם הבן מדרש נהדר. המדרש טוען שהיחידים שהבחינו בנס של קריעת ים סוף היו הדגים. שעם ישראל שיצא מהים אמר לעצמו – אנחנו עלינו מצד אחד, אבל גם המצרים עלו מצד אחר. וזה מדרש נהדר כי הוא מודה בכך שאפילו ברגעים שנתפסים אצלנו היסטורית כרגעים של בהירות מוחלטת אין אף פעם מוחלטות. אנחנו כל כך מחכים למוחלטות הזו, והיא לעולם לא תגיע.
בהיעדר מוחלטות אנחנו מנסים, שוב, לגשר עליה עם מילים. אנחנו נתלים במטרות המערכה ומנסים להשוות בין המציאות כמו שאנחנו תופסים אותה כעת לבין המטרות כמו שנוסחו בעבר. אבל מטרות מערכה אינן תוכנית עבודה, הן מנוע, מחולל. הערך שלהן הוא ביציאה לדרך, לא בתחקיר בסוף הביצוע. ולכן זהו כלי אסטרטגי ממש גרוע כי במקום לנסות להתבונן במציאות שמתהווה, הוא כולא אותנו בשיח משפטי שהעוגן שלו הוא במציאות שכבר לא קיימת.
והדבר הנוסף שאנחנו מנסים לעשות למול המורכבות הזו היא לצמצם אותה לקונקרטיות, כלומר לעשות רדוקציה למשהו מובן. למשל – ״נכון שהכלכלה האיראנית ותעשיית הנשק והגרעין נפגעו קשות, אבל הדבר היחיד שחשוב הוא (הורמוז / 400 ק״ג אורניום / תשלימו בעצמכם)״. לעתים זו צורת חשיבה שבאמת מבהירה עיקר חשוב מתוך מכלול לא חשוב. אבל לא פעם היא מסיחה את הדעת, כי גם 400 ק״ג אורניום חיים בהקשר, וכך גם המיצר.
ולכן השאלה הכמעט יחידה היא ההתהוות, לא העמידה ביעדים, ולשם כך כדאי לנסות להשפיע על העולם שלאחר המערכה, כי המערכה היא רק רגע במכלול. האם משטר הסנקציות יוסר או לא? כיצד יגיבו סין, הודו ורוסיה לאירועים? כיצד יתארגנו מדינות המפרץ הנוספות? כל אלו אינן שאלות שיש עליהן בעת הזו תשובה, אבל יש דרכים רבות להשפיע עליהן, ואם אנחנו מחפשים את האסטרטגיה שם צריכה להיות עיקר המחשבה שלנו.
*
אה, וסיפור. בלילה שאחרי שלאריג׳אני חוסל ישבנו לעשות לו ערב זיכרון. אחד הנוכחים שאל אם יש איזשהו איש ציבור בישראל עם שליטה כזו – במקורות שלנו, בפילוסופיה המערבית, בהגות העולמית. וכולנו שתקנו, כי לכולנו לא היה מה להגיד.
ונראה שאפשר להגיד בעת הזו ששני הצדדים ניצחו ניצחון מוחץ. ישראל שהפכה לאומה נטולת סיפור (גלוי), ניצחה ב״הסרת האיום״ וב״העמקת ההישג״. זהו שיח קונקרטי מאוד, שמשתדל מאוד לא להמריא למחשבות גדולות או לסיפורים לאומיים. והאיראנים ניצחו ניצחון מוחץ כי בעוצמת הסיפור הלאומי שלהם הם הצליחו לשרוד מתקפה של שני חילות האוויר החזקים בעולם ולא להתקפל. אולי מה שאנחנו צריכים להתחיל ללמוד זה שאי אפשר בלי סיפור טוב. ושהעוצמה של סיפור טוב לפעמים גדולה מהעוצמה של כל הפצצות בעולם. אבל הסיפור עדיין הולך ונכתב.
בתמונה – נאום שאיש לא זוכר כי פחות משעה וחצי מאוחר יותר מטוסי צה״ל תקפו את הבונקר של נצראללה בביירות.
כתיבת תגובה