בצה״ל של אביב כוכבי רווח ״משולש הזהב״ של המלחמה: אנחנו ננסה להגיע במלחמה להישגים גדולים ככל הניתן בזמן הקצר ביותר ובמחירים הנמוכים ביותר. זה ברור – עדיף להיות עשיר בריא וחזק. כך הוא ניסח זאת בהקדמה לגליון שעסק בתוכנית הרב שנתית לבניין הכח בצה״ל:

מהות השינוי היא יצירת כושר לחימה משופר ביותר שיוביל להישגים אסטרטגיים וצבאיים גבוהים, בתוך זמן קצר ובמחירים נסבלים […] על־מנת להגיע לעליונות צבאית מובהקת, שבמרכזה יכולת הכרעה ברורה במערכה, המציגה משוואה משופרת של "הישג–זמן–מחיר".

רא"ל אביב כוכבי, הקדמת הרמטכ״ל לגליון עליונות צבאית ותר"ש תנופה של כתב העת בין הקטבים.

בפועל, המלחמה שלנו אינה נערכת בזמן קצר וקשה לטעון שמחיריה נסבלים. כפי שתיאר דיין את מלחמת יום הכיפורים, מלחמתנו כבדת דמים וכבדת ימים. את ההישג שמנה צבא כוכבי במעקב אחר השמדת יכולות האויב החלפנו בהיענות להכרח בהבטחת שלומנו בהווה ובעתיד. ההישג הרצוי שוב אינו יכול להיות אחד הנמדד בנקודות.

לעומת המשולש של כוכבי, צבא המילואים מתקיים על משולש אחר לגמרי. בקודקודיו נמצאים המחיר האישי שחיילי המילואים ומשפחותיהם משלמים, הסיבה שבגללה הם מוכנים לשלם את המחיר האישי הכבד כל כך וההכרה החברתית והלאומית בחשיבות שירותם.

לא בכדי זעקת העיסוק בחוק הפטור עולה בעיקר מעולם המילואים ולא מהצבא הסדיר למרות שגם הוא נמתח עד לקצה גבול יכולתו והוא יהיה הנהנה המיידי מתוספת כח אדם. חוק הגיוס למעשה חותר תחת ההכרה הלאומית ומאיים למוטט את יסודות המשולש. כמו חוק הלאום שלא שינה דבר קונקרטי במציאות חיינו היה בו כדי לערער את הדבקים שמחזיקים את העסקה הישראלית גם חוק הגיוס מערער יסודות קיומיים. ההתנגדות לו היא הצו הציוני בעת הזו.

פעם חשבתי שאפשר בלי החרדים

שנים זלזלתי בעיסוק בחוק הגיוס תחת סיסמת השוויון בנטל. השותפות בהגנת הארץ אינה רק חובה אלא זכות. בנוסף, בשלושת העשורים שעד אוקטובר 23 צבא המילואים קטן מאוד, המחירים שהוא משלם קטנו מאוד ובוגרי שירות משמעותי קיבלו הונים מסוגים שונים שסייעו להם ברמה האישית והפוליטית הקבוצתית. קיוויתי שתמריצי הזמן ישנו את המציאות בחברה החרדית אך לא האמנתי בכפיה. אני עדיין לא מאמין שניתן לכפות על אנשים שאינם מעוניינים בכך להתמסר לשירות הצבאי בישראל. למעשה, מהות הזלזול שלי היתה מגולמת באמירה שהשותפות הציונית היא בחירה שאני אמנם מאמין בה בכל ליבי אך אינני יכול לכפות אותה על אחרים. טרחתי גם לציין שאני ושכמותי נהנים ממנה במגוון דרכים.

במשך השנים האלו המחיר היה נמוך יחסית, נמוך משמעותית מהמחירים ששילמנו אבותינו ואמותינו, ההכרה היתה סבירה, והסיבה – אותה סיבה ישנה וטובה. מי שלא רצו לשאת בנטל המילואים לא נשאו בו. אבל מה שקרה בשנה האחרונה הוא שינוי מהיסוד – צבא המילואים חזר להיות זרוע ההכרעה של צה״ל (למרות שצמרת צה״ל עדיין מתקשה *להכיר* בכך), ומחיר השירות נעשה בלתי אפשרי עבור המעטים שנושאים בו. מסתבר שניתן לשאת מחירים בלתי אפשריים כאשר הסיבה ברורה וההכרה ברורה. אבל לא ניתן לשאת מחירים כאלו כאשר ההכרה נלקחת וכאשר הסיבה שוב אינה ברורה בשל הערפל האסטרטגי שההנהגה הישראלית מצויה בו. ההכרה נלקחת הן בשל העמדה של הפיקוד הבכיר ביחס לחשיבות שירות המילואים, הן בשל העמדה החברתית שגם היא מתעייפת, אבל בראש ובראשונה בעמדה המדינתית-הצהרתית.

ולכן הבחירה לקדם בתוך ההקשר הנוכחי של המלחמה את חוק הגיוס היא בגידה במודל צבא המילואים. אני לא מאמין שחוק – מוצלח ככל שיהיה – יוכל בעת הנוכחית באמת להביא לצה״ל את מאה אלף הלוחמים הנוספים שהוא צריך כדי לבסס את ההישג ולהפוך את המחיר האישי לסביר (כן – זה המספר, העיגון של צה״ל על 3500 בשנה הוא עיגון לא רלוונטי להשתנות). ואפילו יכול להיות שחוק עם סעיפי כפיה יחזירו אותנו אחורה בהיבטי גיוס החרדים. אבל מדינת ישראל מצהירה בחוק הזה האם היא מדינה ציונית או מדינת כל מגזריה גם אם הבחירה להיות כזו היא איום קיומי על יכולתה להתקיים. לצערי לא ראיתי בקרב שותפי הממשלה החרדים האשכנזיים איזשהי מידה של שותפות בהבטחת קיומה של המדינה בעת המטלטלת הזו.

והעת הזו מחייבת מישהו שכן יהיה מוכן לייצר עסקה – אולד-ניו-דיל – שבה השותפים הציוניים מוכנים לשים את הנושא הזה מעל מערכת התככים הפוליטית הרגילה. אני מאמין שאפשר לייצר עסקה כזו בעת הנוכחית.

וזה גם אפשרי

המחירים של המלחמה הזו כבדים מנשוא. אבל המחירים ששילמו הכוחות המתמרנים ואזרחי ישראל על הבחירות האקטיביות שלנו היו נמוכים בהרבה ממה שחששנו. פעם אחר פעם גילינו שאנחנו חזקים הרבה יותר ממה שהערכנו. חששנו שאלפי חיילים ימותו בתמרון לתוך עזה. סיפרו לנו שהעיר עזה תהיה הסטלינגרד שלנו. חששנו ממאות ההרוגים בעורף במלחמה מול לבנון, מתשתיות לאומיות שיקרסו ומאות ואלפי חיילים שיפגעו. סיפרנו לעצמנו שישראל תעשה הכל כדי להמנע מחילופי מהלומות מול איראן.

וכעת, אנחנו מבינים שהעמדה שדגלה בהכלה רבת-שנים היא זו שהובילה אותנו לעומק המשבר ממנו אנחנו מנסים להיחלץ. בתוך ההקשר הזה קשה שלא לחוש בדמין שבין ההתעקשות של העסקנות החרדית בנושא הגיוס, עם הפעלת כל מערכי ההרתעה שלהם, למהלכי הפחדה דומים של יריבנו. יכול להיות שנגלה שחוק הגיוס הוא לא דבר ממשי ובעל משמעותי גדולה יותר מהאוהל של חזבאללה בהר דוב שהוצב לפני מעט יותר משנה. מסתבר שלעתים כאשר אנחנו נחושים ויודעים מה הסיבה העולם מתחיל להשתנות.