אני רואה שאנשים לא רואים בחמא״ס יריב אסטרטגי רציני אלא רק חבורה של חיות אדם. בתוך כך אני רוצה לשים שלוש נקודות שצריכות להיאמר על השיקולים של העיתוי. החשיבה הדתית החמא״סית רואה בשאלת העיתוי אספקט אסטרטגי דרמטי. מעבר להיבטים האופרטיביים בבחירת העיתוי (רגע שבו המערכת ישנה פשוטו כמשמעו), אני רואה בבחירת חמא״ס 3 נקודות מרכזיות:

1. ההכרח: העסקה הסעודית הנרקמת היא סיומו של מהלך בן שני עשורים שבו הסוגיה הפלסטינית הפכה מסוגיית יסוד עולמית לסוגיה שולית פנימית. בדרך לשם היו ה-11/9, דיכוי האינתיפאדה השניה, קריסת הסדר הישן, הערבי, במזרח התיכון והמעבר לעיסוק בציר סוני ושיעי, הסכמי אברהם. הסעודים הם הקלף האחרון במהלך הזה. חמאס הבין שהאפשרות היחידה לערעור המגמה הברורה הזו הוא אירוע כאוטי שלא היה כדוגמתו. ההבנה שהסעודים לא יחתמו על הסכם עם לוזרים והאפשרות ליצירת התהוות מערכתית איזורית סביב המלחמה (צפון ועוד). חמא״ס הופך בכך משחקן מקומי לשחקן מוביל במאמץ ההתנגדות כולו.
2. הפוטנציאל אצל ישראל – המאבק הפנימי העיקש וחולשת ההנהגה הישראלית כזמן הנכון להכות כדי להעמיק את המגמות השליליות בישראל.
3. הפוטנציאל הפלסטיני – ביו״ש יש התעוררות לאומית/איסלאמית שישראל מדכאת באופן אגרסיבי, לצד התערערות כוחה של הרשות והיחלשות כוחו של אבו מאזן המזדקן. המהלך הנוכחי מאפשר לחמא״ס להפוך סופית למוביל הרשמי והיחיד של המאבק הפלסטיני.

בנתיים נראה שחמא״ס מממש את כל יעדיו באירוע הזה וישראל תצטרך לייצר אסטרטגיה חדשה לגמרי כדי לשלול את המטרות שלו ולשנות המציאות שהתקבעה בשעות הראשונות של האירוע.