אדם חכם שראה כמה דברים בימי חייו סיפר לי לאחרונה כיצד נראה מוצב הפיקוד העליון של צה״ל במלחמת שלום הגליל: כל אימת שהרמטכ״ל רפאל איתן הגיע לשם הוא הדגיש את החשיבות העליונה של ההתקדמות בציר החוף, גם על חשבון ההתקדמות בציר המזרחי; כל אימת ששר הביטחון שרון הגיע הוא דרש להתקדם בכל הכח בציר המזרחי לכיוון כביש בירות-דמשק. טעמיהם היו ברורים – רפול ביקש להסיר את איום הפת״ח מעל ישראל עד למפקדות שלו בביירות. שרון ביקש לערער את השליטה הסורית במדינה וליצור מציאות אסטרטגית טובה יותר לישראל בזירה הצפונית. במבט לאור נראה כי רפול הצליח בהשגת יעדיו ושרון נכשל כישלון חרוץ.

בין הדרג המדיני לצבאי כיום מצויה מחלוקת דומה: הצבא רואה בהסרת האיום את היעד הכמעט בלעדי לפעילותו, בייחוד בחזית הצפונית, הדרג המדיני מנסה לייצר מציאות אסטרטגית אחרת. הצבא, כפי שעשה כמעט בכל אירועי הלחימה הגדולים אחרי מלחמת העצמאות, פועל על פי יעדיו ולרוב במתח לא פתור עד כדי סתירה ביחס ליעדים המדיניים. מציאות זו התקיימה בשיאה ב-56׳ וב-73׳ ברגעי הסיום של מלחמת יום כיפור (כאשר האלופים מנסים להמשיך את הלחימה במצרים בשעה שארה״ב מטילה את כל כובד משקלה לאכיפת הפסקת האש) ובמהלך חודשי הלחימה הראשונים של האינתיפאדה השניה. כדאי לקרוא את ׳חרקירי׳ של דרוקר על ימי שלטונו של ברק כדי לראות כיצד הצבא במהלך האינתיפאדה השניה מצפצף אפילו על הרמטכ״ל לשעבר ברק. אני חושב שהפריזמה הזו חיונית כדי לנסות להבין מה חסר במהלך הצפוני ובמהלך ההסדרה שיתכן שאנחנו נמצאים בשיאם כעת.

מעבר לשלילת היכולות

מהלך התמרון של צה״ל שהחל בסוף ספטמבר נועד ׳לשלול׳ את היכולות שבנה חזבאללה בכפרי המגע ובמרחבים הסבוכים במרחב או כמו שדובר צה״ל הנוכחי אוהב לומר ״להסיר את האיום״. אלו אותן היכולות שנועדו לשמש למתקפת פתע לכיבוש הגליל. צה״ל פגע קשות ביכולת שחזבאללה בנה, והפך את ההיערכות של חזבאללה בכפרי המגע מנכס לנקודת תורפה. ההיערכות המאסיבית סיפקה לגיטימציה לפגיעה עמוקה בכפרי המגע השיעיים ואפשרה לאתר, להשמיד ולקחת כשלל יכולות רבות שהוצבו במרחב שהארגון לא הצליח להגן עליו.

למעשה, צה״ל פירק את תפיסת המלחמה שנבנתה בחזבאללה במשך למעלה משני עשורים. חזבאללה בנה שילוב של אש תלולת מסלול ואמצעים משייטים למיניהם, עם רמות דיוק משתנות, לצד יכולת קרקעית נרחבת להגנה ולהתקפה. אם היינו צריכים לנסח את תפיסת הביטחון של חזבאללה היא היתה מבוססת על סודיות והיעלמות (במרחב הכפרי, במרחב הסבוך ובתוך הדאחיה), על הטמעת היכולות האסטרטגיות בתוך המרחב האזרחי ועל בניית שילוב של כוחות מגויסים איכותיים וכוחות אזרחיים (מעין סוג של מילואים) להצפת מרחב הלחימה הקרקעי. הטכנולוגיה המתפתחת ממקורותיה האיראניים, הסיניים והרוסיים היתה אמורה להיות המאפשר שיהפוך את הכח הנחות לכח בעל יכולת לנצח במערכה. העורף העמוק של לבנון, סוריה ואיראן נועד להיות המרחב שמאפשר אורך נשימה כמעט אינסופי ללחימה, ארוך בוודאי יותר ממה שכל מנהיג באיזור העריך שישראל תהיה מוכנה להמשיך ולהלחם.

אלא שהיכולות האלו נפגעו ברובן ולא סיפקו את המענה – לא בהרתעת ישראל ולא בפגיעה עמוקה ומתמשכת במרכזי החיים שלה. מעטה הסוד התגלה כחדור לגמרי, הטמעת והתממת היכולות במרחב האזרחי השיעי הפכה לאסון העדה, וכוחות האיכות והמילואים נפגעו קשות. לפירוק של תפיסת מלחמה יש ערך דרמטי בחיים הלאומיים של עמים. ישראל, למשל, עדיין לא התאוששה מפירוק תפיסת המלחמה שלה ב-1973.

רבים משווים את המצב כיום, ערב מתווה להפסקת אש בצפון למצב בסוף מלחמת לבנון השניה. אבל המצב שונה מאוד וראוי להבחין בכך:

1. במלחמת לבנון השניה לבנון היתה הזירה המרכזית של ישראל. במלחמה הנוכחית לבנון נועדה – בעיני חזבאללה ואיראן – להיות זירת ההטרדה משנית שתקשה ותמנע מישראל להכריע את חמאס ברצועת עזה.
2. מלחמת לבנון השניה הוכיחה לחזבאללה שתפיסת המלחמה שלו שרירה ועומדת – ישראל לא הצליחה לפגוע פגיעה אפקטיבית בבכירי הארגון ובמערכי האש; התמרון לא פגע לעומק בשמורות הטבע ובפעילי הארגון בתוכם; מערכי הנ״ט פגעו ביכולת התמרון והשריון של ישראל, ומצב המודיעין שלנו היה לוקה בחסר. ההתבססות על מרחב הכפרים, למרות ההרס שנותר לאחר המלחמה, הוכיחה את עצמה לגמרי. ישראל על כל יכולותיה לא יכלה לארגון החלש שחזבאללה היה אז.
3. חזבאללה ב-2006 היה גורם כח משמעותי אך רחוק מאוד מהעוצמה הפוליטית שהיתה לו ערב 2023. הפעילות הפוליטית הרשמית של חזבאללה בפרלמנט הלבנוני החלה רק בשנות ה-90 ותחת הנהגתו של נצראללה, וההשפעה שלו היתה חלקית. במדינה ניטש מאבק עז בין מתנגדי סוריה ותומכי הציר (בהובלת חזבאללה) שהוביל רק שנה קודם לכן לנסיגת הכוחות הסוריים מלבנון.
4. סוריה ואיראן היו במצב אחר לגמרי – סוריה היתה מדינה ריבונית שישראל פעלה באופן אקטיבי לשמור מחוץ למערכה, תוך הגבלה עצמית על מרחבי הלחימה, ואיראן היתה בעלת עוצמה כלכלית משמעותית, בשיאו של תהליך צמיחה ארוך שהחל לאחר מלחמת איראן-עיראק.

בתוך ההקשר הזה, החלטה 1701 היתה מנגנון לסגירה בכבוד מהצד הישראלי של מלחמה שהיתה לא רצויה עבור שני הצדדים. כולם ידעו בזמן אמת שהיא איננה הישג ישראלי משמעותי.

הג׳האד הגדול של הבינוי

אבל הניצחון הגדול באמת של חזבאללה ב-2006 הגיע למעשה רק לאחר המלחמה. ההרס בדרום ובדאחיה חייב מהלך בינוי מאסיבי. חזבאללה, תחת מטריית מימון איראנית יצא למה שהוא כינה ״ג׳האד הבינוי״ – תהליך שיקום של האיזורים השיעיים. ג׳האד הבינוי שירת שתי מטרות גדולות – שימוש בהרס כמנוע ליצירת תלות של האוכלוסיה בחזבאללה ובאיראן, ושימוש בבינוי להטמעת היכולות הצבאיות של חזבאללה. העסקה היתה פשוטה מאוד – אנחנו נבנה לך בית גדול ויפה, ואתה לא תבדוק מה יש לך בגראז׳.

ואת העוצמה שחזבאללה בנה ב-2006 וצפונה הוא קצר מאוד מהר. כמו החמאס שקצר את פירות ההתנתקות ב-2007 בהשתלטות על עזה, חזבאללה פתח במאי 2008 בפרץ מאבק פנימי למול תומכי הממשלה. זו היתה רק תזכורת קצרה למלחמת אזרחים, עם כמאה הרוגים בלבנון. חזבאללה הוכיח היטב אז למי יש יותר גדול ומאז הארגון בגדול שולט במדינה.

מה שגילה בן גוריון עם חומה ומגדל ועם עיירות הפיתוח והשיכונים, ומה שגילו זמביש ושרון על הגבעות ביהודה ושומרון, ומה שנצראללה גילה עם ג׳האד הבינוי הוא גם מה שחמאס מתעקש עליו בעסקה כאשר הוא מחייב חבילת שיקום שמנה לעזה. כולם יודעים: מי ששולט בבינוי שולט בעתיד.

אבל חזבאללה גילה דבר נוסף שגם הוא מצוי באחורי התודעה של ההתיישבות הציונית – שיחידת היסוד במלחמה של העת החדשה איננה היחידה הניידת אלא המרחב האזרחי הערוך ללחימה. כפי שיחידות המאה העשרים נבחנו באיכות האמל״ח, ההכשרה והפיקוד, יחידות הלחימה של המלחמה הזו נבחנות בעוצמת הכנת המרחב, במנהרות, באמל״ח המוצב מראש ובעוצמת האידאולוגיה בקרב האוכלוסיה והפעילים. ג׳האד הבינוי הוא התעשייה הצבאית החשובה ביותר של היריבים שלנו.

לנצח בקרב על העתיד

מהלכיה של ישראל פגעו באופן עמוק בג׳האד הבינוי. למעשה, הגוף והתפיסות שנפגעו באופן החמור ביותר ממהלכי ישראל בקו המגע הם ג׳האד הבינוי. צה״ל הגיע למרחב כשהוא מומחה עולמי בטיפול בתת-הקרקע ובהנדסת בניין הפוכה. התפיסה עצמה התגלתה כמתכון לאסון בצד של חזבאללה, כאשר השיעים המסכנים גילו שהחדר שהם הקצו לציוד של חזבאללה לא מספק להם כבוד ומימון אלא חורבן.

שוב, כמו בימים של רפול ושרון, דומה כי צה״ל השיג את יעדיו אך לא ברור אם מדינת ישראל השיגה את יעדיה במלחמה בצפון. הצבא חושב, כאמור, במונחים של יכולות קונקרטיות, ולדידו השמדת היכולות והפגיעה בבכירים היא די והותר. לחזבאללה ייקח שנים לשקם את כוחו הצבאי ואת עוצמתו החבולה. אבל חלק מתושבי הצפון ולא מעט מחיילי המילואים שסיכנו את עצמם ואיבדו את חבריהם בתמרון מרגישים מרומים: הם יודעים שההישג הענק יכול להפוך בתוך מספר שנים ללא כלום. לא יצאנו למערכה בצפון כדי לשוב ל-6 באוקטובר.

אנחנו לא יודעים כיצד יתהווה העתיד. למזרח התיכון שמורה זכות הראשונים על אי הוודאות. אבל החיבור של פירוק תפיסת המערכה של חזבאללה וערעור כוחו בזירה הפנימית מייצרים פוטנציאל דרמטי שישראל צריכה לעבוד במימוש שלו. לא בטוח שהמשך המימוש של הפוטנציאל הזה מתקיים בשדה המערכה הצבאי.

והפוטנציאל מבוסס על הדינמיקה החדשה במערכת הלבנונית ששונה ממה שהיה לפני 2006:

1. מתנגדי חזבאללה מרימים את ראשם
2. הגב של חזבאללה חלש מאוד. סוריה כבר אינה מדינה, היא זקוקה לחזבאללה חזק יותר ממה שחזבאללה זקוק לה. איראן מצויה במשבר כלכלי ויקשה עליה מאוד לממן את שיקום לבנון.
3. היקף הנזק לכפרים השיעיים גדול עשרות מונים מהמצב ב-2006.
4. הלחץ על האוכלוסיה השיעית, בסיס כוחו של הארגון, גדול מאוד. ההיענות שלה לקסמי חזבאללה הובילה את העדה בלבנון לאחד מרגעי השפל הכי קיצוניים שחוותה ב-50 השנים האחרונות.
5. וישראל הוכיחה לעצמה ולעולם שהאיום מצפון הוא כזה שניתן לטפל בו ולכן תחשוש פחות בעתיד מלפעול בתוך לבנון (פעילות שנמנעה ממנה מאז 2006).

כל המרכיבים הללו מאפשרים לראות מציאות שבה גם ג׳האד הבינוי מוכרע: כפרי קו המגע לא ישתקמו באופן מלא, חלק מהאוכלוסיה תשאר במעמד של עקורים למשך שנים, ודינמיקה פנים לבנונית חדשה-ישנה (כזו שלא ראינו מאז 2005) תבוא לעולם. אפשר שאפילו דינמיקה חדשה בתוך עדה השיעית. ולכן, לאור הלקח של 2006, שאלת היסוד אינה פרטי המתווה אלא מי יהיו אלו שיממנו את השיקום בלבנון ומי ישלטו במשאביו. ככל שייקשה על חזבאללה לנתב את הכסף יש סיכוי לעתיד אחר. לדעתי, כדי שהדינמיקה הזו תהפוך למציאות ישראל צריכה להמנע ממציאות של לחימה ממושכת בלבנון ולכן העסקה חיונית בעת הזו.

ולאור כל האמור, את מצב הלחימה בצפון לא הייתי משווה ל-2006 אלא לששת הימים – צבאות ערב הוכו, תפיסת המערכה שלהם הובסה. זה לא ימנע מהם לפתוח במלחמת התשה מדממת ולא להיערך למלחמה ב-73׳ שבה תיבחן מחדש עומתה של ישראל. ולמרות שמלחמת ההתשה החלה ב-11 היוני 1967 זה עדיין היה הניצחון הכי משמעותי בדרך הארוכה של מדינת ישראל לביסוס מעמדה כגורם בר-קיימא שיעצב את פני המזרח התיכון למשך דורות.

ה-7.10 הצית בנו מחדש את טראומת ההישרדות ולכן אנחנו מתקשים לדון בפוטנציאל המתואר, למול האפשרות להמשיך ולהכות בחזבאללה ולהחזיק באדמת לבנון. אני סבור שאנחנו זקוקים כעת לשוב לתפיסה של עוצמה והשפעה ולא רק לגישה של ״הסרת איומים״. המלחמה העצימה על שלילת היכולות מסתיימת אבל חייב להתחיל פרק חדש. בפרק הזה ישראל מניעה תנופת התיישבות מחודשת בצפון ובדרום, ויחד עם בנות בריתה משקיעה משאבים משמעותיים ומניעה מאמצים אפקטיביים כדי לאפשר ללבנון אחרת לקום מתוך ההריסות.

שרון כנראה טעה כאשר חשב שהכלי הצבאי לבדו יכול לעצב את העתיד האסטרטגי, אבל צדק שהבינוי הוא הכלי המרכזי בעיצוב המזרח התיכון. המערכה לא צריכה להגמר. אם ישראל תשכיל נקודת הסיום של הפרק הנוכחי יכולה להיות ראשיתו של עידן חדש שבו לא רק איראן ורוסיה מצליחות לבסס מרחבי השפעה במזרח התיכון.

אז מה בשורה התחתונה

לרשומה הזו אין שורה תחתונה. הטענה הבסיסית שלה היא שמצב הסיום של הלחימה הוא רק נקודת ההתחלה לעיצוב העתיד ותוצאות המלחמה בצפון. זה נכון גם בדרום. בתוך כך כמה התייחסויות קצרות לאור הדיון בנושא ברשתות:

1. לא התייחסתי כמעט בכלל לפרטי ההסכם כי אני לא מאמין בהסכמים במקום שאחד מהצדדים לא רוצה לקיים אותם. אני מניח שאם יהיה יריב רציני בצד השני הוא יהפוך כל הסכם לבסיס שעליו יבסס את האיום החדש.
2. לכן בלב הדיון צריכה להיות שאלה שאיננה מה פרטי ההסכם, אלא כיצד אנחנו מתכוונים להתמודד עם היום שאחרי, שבו בהכרח חזבאללה ינסה להשתקם. לטעמי האסטרטגיה החדשה צריכה להיות גישה שהיא גישה שאיננה ׳מנגד׳ (גדר, סנסורים, יכולות תקיפה), אלא מוכנה להשפיע לעומק בצד השני. בלבנון יש פוטנציאל ענק להשפעה כזו. לכך התייחסתי ב׳אסטרטגיה מדינית׳. ישראל צריכה לבסס, יחד עם שותפות מהאיזור והמערב שיובילו בפועל, יכולת להשפיע על תהליך השיקום בלבנון. זה נכון בלבנון ונכון שבעתיים בעזה.
3. נכון, אין סימנים בשום מקום שיש יכולת כזו בישראל (שם קוד: חשיבה אסטרטגית), לדעתי זה אחד הדברים שאנחנו נדרשים לפתח מתוך המלחמה. בעיני ניטש עדיין מאבק עיקש בתוך הישראליות האם נדרשת בכלל אסטרטגיה כזו או שמה שיש זה מה שיש (גישה ששמתי כרגע בצבא, אבל היא מפוזרת בכל מקום).
4. צורה אחרת להעמיד את הדיון הוא האם עדיפה ציפור אחת ביד משתי ציפורים על העץ. כל אחד מגדיר את היד והעץ אחרת. האם עדיף להחזיק ברצועת ביטחון בתנאים משופרים, מתוך הבנה שהלחימה תמשך לנצח, או שעדיף למסגר את ההישג הנוכחי כמנוע לשינוי? אני מחזיק באפשרות השניה, אבל האפשרות הראשונה בוודאי יותר ממשית.