לא רבים יודעים אבל עד 1985, במשך כמעט 4 עשורים, התקיימה בין הירדן לים מדינה המכונה מדינת ישראל. מדינה זו הובילה פרוייקטים אדירים, העלתה כמליון יהודים מרחבי העולם, הקימה מוסדות חברתיים, ביטחוניים ומדיניים, ונתפסה כהצלחה מסחררת. עם זאת, גם כפועל יוצא משתי מלחמות כושלות המדינה הזו פשטה את הרגל במובן הכלכלי, ומונה לה כונס נכסים. לכונס הנכסים הזה קוראים אגף התקציבים במשרד האוצר. במסגרת ׳תוכנית הייצוב׳ שמסגרתה זכה האגף למעמדו המוביל בממשלה, החל האגף לפקח מקרוב על כלל הוצאות הגופים בממשלה ולהטמיע חשיבה פיסקלית קרה בעבודת הממשל. גופים הפסדיים הופרטו לשוק החופשי או נסגרו, תקציבים הוסדרו, יעדי הגירעון הוגדרו ומדינת ישראל החדשה, עם מטבע השקל החדש, יצאה למסילה חדשה.
המשרדים החלשים נכנעו מהר למרותו של המשרד, אבל למרות שהם היו האשמים המרכזיים בפשיטת הרגל דווקא משרד הביטחון וגופי הביטחון האחרים הוכרעו אחרונים. בתחילה התבקשו משרד הביטחון וצה״ל להציג איום ייחוס, כלומר להסביר למול איזה אתגר הם נערכים וכיצד התקציב ישמש לכך; כדי לעשות כן הוגדרה סוף סוף תפיסת ביטחון (ההכרעה-הרתעה-התרעה הישנה והטובה שלכם נולדה ב-1985 הייתם מאמינים?!). בנוסף התקציב הסודי סודי של צה״ל, הלא הוא הכסף השמור בביטוח הלאומי לתשלומי המילואים סונף לתקציב הביטחון וצה״ל התחיל לחשב את עלויות המילואים.
אבל השינוי הגדול החל רק בשנות ה-2000. נתניהו בשבתו כשר אוצר יצא למלחמה בגרעון. הוא קיצץ בקבצאות מכאן, וכופף את ידי מערכת הביטחון מכאן. זהו הרגע הראשון שבו צה״ל מתחיל לסגור טייסות ואוגדות בסיטונאות. התהליכים שהוא הנהיג הולידו לימים את ועדת ברודט (2007) (במאמר על הדוח נכתב: ״צה”ל יצטרך לעבור מהפך ניהולי, ובו יהיה עליו ללמוד להעניק משמעות כלכלית לפעולותיו, וכמו כן ייאלץ להתייעל בהיקף של 30 מיליארד שקל, לפחות, בתקציבו בעשור הקרוב.״); פרוייקט ההתייעלות של מקינזי (2012); דו״ח ועדת לוקר (״הוועדה לבחינת תקציב הביטחון״, 2015), ותר״ש גדעון בצה״ל שבעיקרו צמצום כח האדם בקבע.
מתוך העוני והדוחק, ולאור השאיפות המגלומניות של תפיסת הניצחון שביקש להנהיג, משכן אביב כוכבי את מרבית התקציב הנותר לצרכי חדשנות. המחסנים, כולל מחסני החירום שרוקנו לטובת המלחמה באוקראינה, נותרו ריקים לגמרי. יחידות המילואים כמעט ולא התאמנו (תפיסת הניצחון המליצה לצמצם דרמטית את צבא המילואים שאחת ממגרעותיו היא שהוא ״מספק מטרות לאוייב״).
לצד הצמצום הדרמטי, מערכת הביטחון מצאה לעצמה פרויקט עתיר משאבים שבו מותר להשקיע ככל יכולתנו: פרוייקט הגדרות. מדינת ישראל השקיעה בעשורים אלו למעלה מעשרים מליארד שקלים בבניית גדרות בכל גבולות המדינה. סדר העדיפויות הזה מבהיר מה חשבנו על הביטחון – מלחמות אאוט, בט״ש אין. אין על ישראל איום קיומי אבל יש עליה אינספור איומים קטנים שגדר יכולה לעצור.
במקום אחר כדאי לדון במחיר האסטרטגי, התפיסתי והתרבותי של פרדיגמת הגדרות, אבל בהקשר שלנו כדאי לחזור להכרעת צה״ל על ידי אגף התקציבים. ההכרעה אינה נוגעת להכרח של צה״ל להפוך יעיל יותר בשימוש שלו במשאבי הציבור. הכרח כזה היה קיים בפעילות צה״ל מאז יומו הראשון. המסמך המפורסם של בן גוריון מ-1953 שאנשים שלא קראו אותו טוענים שמניח בסיס לתפיסת הביטחון, עוסק כמעט כולו בשאלת המשאבים והמתח בין בניית המדינה וכלכלתה, וחיזוק הצבא. המודל של בן גוריון עבד מעולה עד שקרס בשנות השמונים. למעשה, לא קם מודל חדש במקומו. הכרעת צה״ל היא ההפיכה של המרכיב הכלכלי למושך הלאומי המרכזי ולביטחון למאפשר שלו. מערכת האיזונים של בן גוריון הופרה.
הכרעת צה״ל על ידי אגף התקציבים מתבטאת באופן שבו שיקולים כלכליים הפכו לשיקול המרכזי בקבלת ההחלטות הצבאית. הפער כאן הוא בין שתי תפיסות עולם מנוגדות ביסוד: המקצוע הצבאי מחייב גמישות, יתירות, אימון למול משהו שאולי יקרה ועדיף שלא יקרה (מלחמה). המקצוע הכלכלי מחייב דיוק ויעילות, שורת רווח. יש מקומות שבהם היית מצפה שהצבא יגיד – המקצוע הצבאי אינו מאפשר להחזיק מחנה צבאי שאינו מוצב מגננתי בסמיכות גדולה כל כך לגבול. הוא אינו מאפשר להחזיק את מפקדת האוגדה בסמיכות גדולה כל כך לעזה. הוא סובר שאסור לשים יחד את מפקדת האוגדה וחטיבותיה למרות שזה יותר יעיל כלכלית. אבל מרגע שהצבא הפנים, כמו שביקשה ועדת ברודט, את המשמעות הכלכלית להחלטותיו, למעשה המקצוע הצבאי המנוגד ניגף. ההשלכות של כך היו חייבות להגיע במוקדם או במאוחר.
ככלות הכל, נראה שהאקדח ששר האוצר הציב על השולחן במערכה הראשונה ב-2003 ירה עשרים שנים מאוחר יותר. באותה העת איש כבר לא זכר שהונח שם אקדם.
תמונת הנושא משותפת ברישיון מויקי-שיתוף. הועלתה על ידי המשתמש שלמה רודד, 2015.
כתיבת תגובה