קשה מאוד עד כדי בלתי אפשרי לדעת איך תגמר העסקה הזו. החלק המדובר כרגע העוסק בשחרור החטופים הוא מרכיב אחד מתוך מהלך רחב שאמור לאפשר עתיד בדרום המרחב שבין הירדן והים. השבת החטופים היא הישג ענק שכולנו ייחלנו לו מאוד. אבל הרבה מפרטי המו״מ והעסקה המתרקמת באמת נסתרים מאיתנו האזרחים, וגם הרבה מאוד כנראה לא ידוע אפילו לצדדים המעורבים. כל גורם בדיון (ובראשם, ולא בהכרח בסדר הזה – ישראל, חמאס, ארה״ב, טורקיה, קטר ומצרים) הוא בהכרח בעל אינטרסים שונים, ומנסה למשוך את השמיכה לכיוון שלו ולכן בלתי אפשרי לדעת איך יראו ההסכמות, ואם באמת יהיו כאלו.

אבל דבר אחד אפשר להגיד – זה רק התחיל. הציבור בישראל מתחיל להבין שמה שקורה בסמוך לגבולות ישראל הוא לא ״בעיה שלהם שם״ אלא עניין ובעיה שלנו. נוכחות ופעילות ארגון הפשע המאורגן הרצחני, האלים, וחסר העכבות בעזה לא תגמר עם עסקה, טובה ככל שתהיה לישראל. חמאס יעשה כל מאמץ לשוב ולהשתקם – בהסתרה, ברמיה, בהשתלבות במנגנונים, בהשהייה ובהיעלמות זמנית. הוא אומר את זה בקולו בכל הזדמנות – חמאס לא תוותר על ״נשק ההתנגדות״, וברור שלא על הפעילות האזרחית התנועתית שלה. כראשי התיבות של שמה – חמא״ס היא *תנועת* *ההתנגדות* *האסלאמית* והיא לא הולכת לוותר על אך מרכיב בשמה כי אז היא תחדל מלהתקיים.

ואנחנו בישראל אצנים מעולים למרחקים קצרים. אנחנו נירדם שוב, נראה בפעילות העתידית של מי שנשאר שם דבר לא רציני, ספוראדי. אנחנו נאמין להם שהם השתנו, שהם למדו את הלקח, אולי יהיה פיצול בתנועה והיא תחזור להיות יותר אסלאם פוליטי ופחות אסלאם מתנגד (לכאורה), וגם סידורי הביטחון באמת יקשו על היריב בשנים הקרובות לבצע דבר שדומה לשביעי באוקטובר. אבל היריב שלנו רץ מבחינתו ריצת נצח. הוא בהגדרה מעביר את השרביט מדור לדור, והוא כבר מתאר היום את ה-7.10 כניצחון אלוהי ויעביר את עטרת הניצחון הזו הלאה. ובכלל לא ברור שזה באמת איננו ניצחון חמאסי. ימים יגידו לאן תיטה ההיסטוריה, והם יגידו את זה גם על בסיס מה שאנחנו נעשה מכאן והלאה. כדי שזה יקרה אנחנו נצטרך להיות אלו הקוטעים את רצף הדורות הזה, ולא נוכל לעשות זה בכך שנמשיך לעשות מבצע פעם בכמה שנים או להמשיך במדיניות הסיכולים והמב״ם.

ריצה למרחקים ארוכים

בקיץ 2024, לפני שהאירוע בלבנון מסלים, כותב ראש המכון הישראלי למחקרי ביטחון לאומי את הדברים הבאים:

האתגר: ישראל נדרשת לריצת ספרינט בסיום ריצת מרתון. מלחמת “חרבות ברזל” תוכננה מראש כמלחמה ארוכה, וזאת בניגוד לתפיסת הביטחון הישראלית, שעיקרון מרכזי המודגש בה היסטורית הוא קיצור משך הלחימה. עיקרון זה לא עמד לנגד עיני מתכנניה של המלחמה הנוכחית, שכן מלחמה ארוכה ניתפסה כדרך היחידה לגשר על הפער שבין מטרות המלחמה השאפתניות מחד גיסא, לבין מגבלות הכוח של כושר הביצוע הצבאי מאידך גיסא […] המשמעות: יש לקצר את משך המלחמה. תכנון המלחמה בצפון חייב לכלול את קיצור משך הזמן כעיקרון מפתח, וזאת באחת משתי דרכים: הפעלת כוח מקסימלי במינימום זמן ובהפתעה בתחילת המערכה, או הגדרת מטרות מלחמה צנועות מאוד. מבחינה צבאית, האפשרות הראשונה עדיפה. מבחינה מדינית, בנסיבות הנוכחיות, האפשרות השנייה כנראה עדיפה יותר.

תמיר הימן, הכרעת חיזבאללה – המהלך שישראל חייבת לבצע בתנאים שיבטיחו ניצחון

בפועל, הדבר הכי דרמטי שמאפשר לישראל לכפות את תנאי בהסכם הפסקת האש בלבנון הוא לא היצירתיות של מבצע הביפרים ולא התעוזה של חיסול נצראללה, אלא המוכנות של ישראל לצאת למהלך שהוא הפוך לגמרי מזה שמתאר היימן: ישראל יוצאת למהלך קרקעי שאינו מקסימלי, ללא הפתעה, וללא הגבלת זמן אבל עם הגדרות מלחמה יומרניות מאוד (עד כדי חתירה לפירוק כוחו הצבאי של חזבאללה). וחזבאללה שהאמין לדברים שאנשים כמו היימן אמרו לו שנים – שישראל לא יכולה לעמוד במלחמה ארוכה ובמאמצים ארוכים, טולטל. הטלטלה נבעה מכך שצה״ל התחיל בטיפול איטי ועיקש בכפרי קו המגע והתחיל להתקדם, לאט וביסודיות, צפונה. לחזבאללה לא נותר שום מנגנון צבאי רציני שיכול לעצור את צה״ל, העורף הסורי שלו החל להתערער, ובלבנון התחילו לדבר על כך שצה״ל עושה בדרום לבנון ״עזה שניה״, כאשר הוא מפרק את תשתיות הטרור והתשתיות האזרחיות שנוצקו אלו בתוך אלו.

מעצמה היא מדינה שמוכנה לעצב את מה שקורה מעבר לגבולותיה במשך תקופות זמן ארוכות. שאלת היסוד שלנו תהיה האם נחזור לחשוב על עצמנו כמדינה קטנה מוקפת אויבים, כאומת הייטק שעוסקת רק בריבים הפנימיים שלה, או כמעצמה שמעצבת את סביבתה. ניצחון בעזה יחייב אותנו להכריע שבאנו לעבוד, ושאנחנו בכלל לא רצים ריצת מרתון אלא מרוץ שליחים שאין לו סוף.

חמאס התגלתה לנו במלחמה כבעיה ממזרית (wicked problem) אפילו יותר מכל האויבים שפחדנו מהם יותר. חלק מהמאפיינים של בעיות ממזריות זה שקשה מאוד להגדיר מה הבעיה וכאשר כבר מגדירים ופועלים הבעיה משתנה אך לא נעלמת, ולפעמים היא הופכת לבעייתית עוד יותר. אחד המרכיבים הכי חשובים בהתמודדות עם בעיות כאלו זה מוכנות לפעול אורך זמן רב, בעיקשות אבל גם ביכולת מתמדת להסתגל ולהשתנות להשתנות של הבעיה.

מה השגנו

מי שחושב שאפשר היה להשיג את ההישג הנוכחי בכל שלב קודם בהיסטוריית המלחמה הזו לדעתי לא התחיל לעסוק ביריב שאנחנו עוסקים בו ובעוצמתו הדתית והתנועתית-ארגונית. עיקר הכרעת חמאס כפי שכבר כתבתי בעבר לא תהיה בפירוק יכולותיו הצבאיות אלא בערעור אחיזתו האזרחית. זה אפילו לא אלטרנטיבה שלטונית, כי חמאס יצליח לחיות מעולה תחת כל גוף שאינו דורסני מספיק. ולכן עדיף לחשוב על חמאס לא כעל צבא אלא כעל ארגון פשע מאורגן. הצלחה במאבק בארגוני פשע מאורגן לרוב מתקיימת לא בבית המשפט ובבית הכלא אלא בפירוק נתיבי ההתעשרות של הארגון, ובערעור עיקש של יכולתו להמשיך ולפעול בסוגיות האזרחיות.

וכאן המהלך הצבאי עד כה מספק יכולת להתחיל ולעבור לשלב הבא של המערכה. ההרס הנרחב מערער את שליטת החמאס בליבה העירונית של עזה. חמאס היא תנועה עירונית, צורת הלחימה שלה היא עירונית, והתפרקות המרקם העירוני היא אפשרות לשינוי. שיקום עזה חייב לעבור דרך הפיכת המרחב העירוני בעזה למודרני ולא לבניה מחודשת של מחנות הפליטים.

עליית הגופים המאתגרים את חמאס בפריפריה של הרצועה היא פוטנציאל ענק לשינוי. כמו שראינו בשבוע שעבר בחאן יונס חמאס יעשה הכל כדי לטבוח בגורמים הללו ולהפרע מהם, וישראל עלולה להיות כבולה מלסייע.

והשיקום עצמו עשוי להיות המנגנון שבעזרתו חמאס כארגון פשע יחזור להתעשר ולהתעצם או מנגנון שיהפוך אותו לדחוי וחסר ערך.

בראייתי ישראל יכולה לנצח על הדבר הזה גם מבלי לשלוח את כוחותיה לפשיטות ערב ערב, אבל היא חייבת לעבוד בזה. ואני חושש מאוד שאנחנו לא נעבוד בזה כי זה לא מגניב (כמו ביפרים) ולא נועז (כמו חיסול נצראללה) אלא יומיומי ועיקש. כי כדי לעשות את זה צריך מדינה ולא רק שטעטל עם חיל אוויר. וכדי שזה יקרה אנחנו האזרחים צריכים לדאוג שזה יקרה. זו איננה מערכה סודית או סמויה. זה מאמץ שישראל שותפה בו ליצירת עתיד בעזה שאיננו חמאסי. וכל עתיד שיהיה לעזה חייב להיות לא חמאסי. כן, אנחנו עומדים מול יריב שעוצמת האמונה שלו היא לב עוצמתו, אבל שנתיים של מלחמה מגלה שהאמונה שלנו בחיים גדולה יותר ואנחנו יכולים לכך.