מה פתאום מדינה? ישראל היא בסך הכל המהדורה הכי משוכללת והכי חזקה של ועד הקהילה, שהייתה לעם היהודי ב-2,000 השנה האחרונות

בני פלד, מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים

מבוא: מציאות מפתיעה ותפיסה נדהמת

הפתעות בסיסיות נוצרות בשל הפער בין תפיסת המציאות שלנו והמציאות. זהו תיאור מערכת שיש בו לפחות שני חלקים נעים (תפיסה ומציאות) שיש בניהם חיכוך והשראה אבל לא השפעה ישירה (אם המציאות משתנה, נאמר, התפיסה שלנו אף פעם לא תשתנה מיד). הבעיה היא שתפיסה היא דבר חמקמק מאוד, ואילו המציאות, בייחוד כאשר היא מפתיעה, היא דבר מוחשי וכואב, עד כדי כך שקשה להבין מה חשבנו לפני שחווינו את ההפתעה.

הפתעות בסיסיות, התריע צבי לניר, לא מתרחשות בחלל ריק. להפתעה קודמים אוסף של אירועים מבשרים שמעידים על השינוי לפני שהוא הופך דבר מוגמר. זה קורה כי העולם כמעט לעולם אינו משתנה באחת. בדיעבד האירועים המבשרים הללו יתפרשו בעינינו כסימנים שהתעלמנו מהם בדרך לשינוי. למשל, כאשר דנים בהפתעת ה-7 לאוקטובר נוטים לעסוק בשומר החומות כסימן מן הסוג הזה. תא״ל איתי ברון, רח״ט מחקר לשעבר מתאר את שומר החומות כ״איתות ענק מהמציאות״, איתות שכמובן פספסנו לגמרי. אבל מי שיסתכל לעומק יראה ששומר החומות לא פוספס. צה״ל ראה בו אישרור של התפיסה החדשה שהתפתחה, כלומר הוא אפילו גרם לנו להתרחק עוד יותר מהמציאות.

אבל ההפתעה הבסיסית אינה רק תולדה של המציאות שהשתנתה, אלא בעיקר תולדה של תפיסת מציאות לא רלוונטית. התיאור הרווח של התפתחות פער רלוונטיות שמוליד הפתעות בסיסיות מתאר תפיסה שלא מצליחה להשתנות ולהתעדכן לנוכח מציאות שחל בה שינוי דרמטי. אבל לעתים השינוי הוא הפוך – המציאות נשארת בשלה, מתקדמת בערוצים הישנים והמוכרים, אבל התפיסה שלנו היא זו שהשתנתה באופן שאינו מחובר עוד למציאות. לטעמי זהו לב השינוי במקרה של הפתעת ה-7.10, ואבקש לעסוק בו דרך סימן מעיד להשתנות, סימן שלכאורה אין לו דבר עם הפתעת ה-7.10 אבל לטעמי מציג הלכי רוח דומים מדי. 

אירועים מטרימים מן הסוג השני

בתודעה הלאומית שלנו יש אירועים שמטרימים את ה-7.10 למרות שהם בכלל לא מאותו הסוג. אפשר לחשוב על האסון במירון כעל אירוע כזה למשל. אני רוצה להסתכל על האסון בנחל צפית כאירוע מטרים, ויש לכך לפחות שלוש סיבות – האחת היא שיש כאן גוף מידע יוצא דופן ביחס למה שחשבנו מול מה שקרה, כלומר יש בו פוטנציאל לפריסת התפיסה שלנו. השני הוא שעולם המכינות הוא מעין בבואה, לעתים גרוטסקית, של מה שאנחנו חושבים שהוא צבא ולכן הוא מציף עוד יותר את ההיבטים התפיסתיים של עולם הביטחון. מסמך הכרעת הדין באסון נחל צפית גדוש בעולם מושגים וסלנג צבאי כאילו לא מדובר בפרוייקט חינוכי – קפ״ק, חפ״ק, תדריך, צ׳וקולוקים, ועוד. הסיבה הנוספת היא שעולה כאן היבט של ניהול סיכונים שהתברר בדיעבד כמעוות, אבל נראה לפני האסון כמופת של מקצועיות, לפחות בעיני מי שהובילו אותו. בנקודה הזו אני רוצה להתמקד.

באופן אבסורדי קל יותר לדבר על ה-7.10 מאשר על האסון בנחל צפית. גודל האסון והממד הלאומי שבו מאפשר לכל מי שרוצה לדון בו ללא דיסקליימרים. האסון בנחל צפית הוא אסונן של 10 משפחות. לכן אני בוודאי לא מתיימר בדברים להלן להציע פרשנות משפטית אחרת אלא לדלות מתוך הדברים היבט תפיסתי שנעלם מן העין וקשור לכולנו. ברור לי שיש ממד שעלול להתפס כפוגעני בהשוואת האירועים מסיבות רבות. מכל מי שעלול להפגע מהדברים, אבקש להתבונן בצורך לבנות מחדש תפיסה בת-קיימא של ניהול סיכונים בישראל, תפיסה שלא התקיימה בשני האירועים – לא ב-7.10, לא באסון נחל צפית ובעצם גם לא באסון במירון.

יש לנו סיבות טובות להניח ש״לנו זה לא היה קורה״, דווקא כי אנחנו לא אנשי מקצוע בתחום, אבקש לטעון שזה לב העניין – התפתחותה בישראל של תפיסה מקצועית (כלומר התפיסה ביחס שאלה מה נחשב מקצועי) הסוברת שניתן לשלוט בכל, והיא נוגעת בייחוד לאנשי המקצוע, ולא לאדם מן השורה.

המבול שטף הכל

לפני מספר שנים נפגשנו, קבוצה של אנשי מודיעין בכירים שהיו בדיעבד מחוברים גם למשבר של 2023, לדיון בעתיד המגמות הטכנולוגיות על החברה הישראלית והעולמית. במהלך המפגש התחילו להגיע ידיעות על אירוע גדול בדרום. לא פיגוע או ירי, אלא קבוצה שנפגעה בשיטפון. ככל שהזמן עבר החלו להתברר ממדי האסון. 9 חניכות וחניך לעתיד במכינה הקדם צבאית בתל אביב נשטפו אל מותם באירוע שכונה מאוחר יותר אסון נחל צפית. 

רבים, עד היום, מתקשים להבין את שיקול הדעת הלקוי שהוביל לכך שהקבוצה היתה מצויה באמצע אפיק הנחל, כאשר ידועה לכל האחראים האפשרות של שיטפון באותו היום. הרשעתם של המעורבים נובעת מכך שלדעת האדם הסביר התנהלותם היתה בלתי סבירה. או במינוח המשפטי – נלקח סיכון בלתי סביר. אני סובר לעומת זאת שאנחנו עושים לעצמנו ולהם הנחה גדולה מאוד כאשר אנחנו לא מנסים להבין את מקורות שיקול הדעת שלהם ומדוע מה שקרה היה סביר עד לרגע האסון. 

סיירת מטכ״ל במדבר יהודה

למרות הרצון שלנו לחשוב שמדובר ברשלנות שנובעת מחוסר מקצועיות משווע, נראה שההתארגנות של המסע של מכינת ״בני ציון״ נוהלה בכובד ראש. לקראת הטיול מתחיל להגיע מידע על אפשרות של שטפונות בנחלי מדבר יהודה. לאור האפשרות זו, שנראית באותו שלב בסבירות נמוכה (מדובר בסוף אפריל, תקופה שאין בה כמעט משקעים בישראל) מעתיקים מנהלי המכינה את הטיול מערוץ נחל צאלים ומסיטים אותו לאזור שבו סכנת השטפונות פחותה בעיניהם. לקראת הטיול הם עוקבים באופן הדוק אחר מזג האוויר, ובונים מעטפת שלמה שמבוססת על רשת של גורמים מקצועיים ותפקודיים שנועדו לזהות כל שינוי וליידע על כך את הקבוצה. הם מתייעצים עם מספר רב של מומחים, מנהלים מספר רב של דיונים. קשה מאוד לשים את מה שקרה במכינת ״בני ציון״ תחת התיוג המסורתי של ״תרבות החפיף והסמוך הישראלית״. הנוגעים בדבר משקיעים עשרות שעות בהכנה לטיול, כדי לוודא שמטיילים באופן מקצועי ובטוח. 

העיון בפסק הדין הוא חוויה קשה מאוד של אסון ממשמש ובא. החיבור בין גודל האסון לבין העידן הנוכחי שבו כל הודעה נשמרת, הופכת למסע בין אלפי פריטי מידע שמתארים תמונה רחבה של התודעה שקדמה לאסון. זו תמונה שהיא בעיני רחבה מכדי שניתן יהיה להישיר אליה מבט בקלות. כאשר מציבים את הפרטים זה אחר זה, נוצר מבט של אסון ידוע מראש שאיש לא מצליח למנוע, לא החניכים והמדריכים שמבקשים לבחון את מועד או מיקום הטיול מחדש, לא גורמים חיצוניים למכינה, בניהם חזאים, הורים ובעלי מקצוע שמבקרים את ההתנהלות הבלתי מתקבלת על הדעת לדעתם של המכינה. 

אלא שההסתכלות על המסע כעל טיול מפספס לגמרי את מהות הפעולה. ראש המכינה מתייחס למסע כאל מבצע מיוחד. הוא שוזר סביב המבצע הזה מעטפת מודיעינית ומבצעית שלמה כדי לדאוג לביצוע בטוח. אחת הבעיות בהובלת מבצע מיוחד קשורה בכך שהכח בשטח אולי רואה באופן המדויק ביותר את המציאות המיידית, אך הוא נטול מבט מאקרו על הסיטואציה שלו. בשל כך, לאורך השנים הוקם מערך תומך בעורף שמוביל את הפעולה יחד עם הכוח בשטח. הכח של מכינת בני ציון יוצא באופן הזה לטיול: נערך תהליך תכנון ארוך וממושך, כולל סיור מקדים, יש חפ״ק שמחובר לגורמי המודיעין (המטאורולוגיה בהקשר שלנו), יש מנגנון תקשורת עם הכח בערוץ (טלפון לוויני), יש גורם בכיר שמנחה על הזהירות הנדרשת (מנהל המכינה) וגם נהלים מקדימים:

כשנה לפני האסון, יובל הוציא הנחיה פנימית כתובה של המכינה העוסקת בנושא בטיחות בטיולים, ובין היתר, ההנחיה התייחסה לבטיחות טיולים בעת חשש לשיטפונות. בהנחיה נכתב כי “בתקופת הגשמים (סתיו עד אביב) יש לבדוק אזהרות שיטפונות באתר השירות המטאורולוגי בסעיף אזהרות בתוקף. ניתן לבדוק גם בטלפון של השירות המטאורולוגי. במקרה של חשש לשיטפון יש לנתח מתוך הבנה שמהירות שיטפון 5 קמ”ש אחרי שעתיים גשם באגן הניקוז הרלוונטי. יש להכין דרכי מילוט מהנחל ולתדרך את המטיילים להימנע ממעוקים שאין להם דרכים עוקפות”

הכרעת הדין

פסק הדין טוען כי תוכן הנוהל המפורט שגוי שכן כל נחל מתנהל באופן שונה, אך נהלים הם בהגדרתם ניסיון לתת מענה למגוון גדול מאוד של אפשרויות. ניתן לטעון כי לו הנוהל הזה היה באמת מיושם הסיכון לאירוע מן הסוג המדובר היה מצטמצם. בפועל בזמן ההיערכות למסע, כאשר החששות של הגורמים מוצפים אל מנהל המכינה, הוא עונה להם על כך שהוא בונה מערכת מבצעית מקצועית ושלמה:

שוב, צריך לזכור מה זה חשש לשיטפונות, שיטפון לא מגיע מהאדמה, הוא לא מגיע פתאום, יש לנו טלפון לווייני, יש לנו מטאוטק, יש לנו את אלמוג ( אלמוג לאופר, אשר שירת כקצין בצה”ל בתפקיד חזאי בחיל האוויר והיה בוגר של המכינה), יש לנו מקם (=מכ״ם) גשם כל הזמן, אנחנו גם מרגישים אם יורד גשם, אנחנו לא נעשה שום דבר בצורה עיוורת.

הכרעת הדין

יובל יודע להסביר את עמדתו היטב. זו ממש לא עמדה שדוגלת בגישת חפיף, כמו שהוא כותב כאן:

שום דבר לא יכול לקרות אם נפעל בצורה מחושבת. הדבר היחיד שיכול לקרות זה שלא יצאו לטיול ושלא יראו שיטפון.

הכרעת הדין

הוא הרחיב בעניין זה בחקירה:

בחקירה אחרת עומת עם עדותו של זאדה מחברת מטאוטק בה הוא הסביר שאין להם יכולת לתת חיזוי בכל רגע נתון. יובל השיב כי המכינה השתמשה בעבר בשירותיה של חברת מטאוטק; כי אין הכוונה לקבל עדכונים שוטפים אלא שנאשם 2 או נועם יתקשרו אל חברת מטאוטק לפני כל מקטע נחל לברר האם יורד גשם באגן הניקוז; כי הדרישה מחברת מטאוטק היא לענות על השאלה האם יורד גשם או לא באגן הניקוז ולא לנתח את אגן הניקוז ולא האם צפוי שיטפון.

הכרעת הדין

המענה המבצעי מחושב ושלם – יש מערכת התראה (מטאוטק), יש קשר עם הכח גם היכן שאין קליטה סלולרית (טלפון לוויני), יש אנשי מקצוע שנותנים את דעתם על הנושא, יש חפ״ק מלווה, וגם יש לנו תחושות בשטח. על בסיס כל אלו יש לנו יכולת לחשב למול כל מקטע בטיול מה הסיכון ולקבל החלטות בהתאם, ולא על בסיס איזה אמירה כללית מדי של ׳סכנת שטפונות׳. מה כבר יכול להשתבש כאן? 

סיירת מטכ״ל אינה עונה

ובכן – הכל יכול להשתבש. ברגע האמת נראה שהקשר בין החפ״ק והכח מתנתק או לא מופעל. פסק הדין מתקשה להבין למה, מעלה הצעות לפיהן המדריכה בחפ״ק סברה שיש די זמן ולכן אין דחיפות. יש לי הצעה משלי – לקבוצה שהולכת במסלול אתגרי, מעוקי, יש תודעה משלה. תחושת הזמן משתנה, הופכת לראיה צינורית. ירד עליהם קצת גשם, והגשם גורם להם להיות יותר בטוחים, כי הם רואים שאין שיטפון. הם בטוחים שהם יכולים להגיע לצד השני לפני שיגיע השיטפון. גם המפקד הבכיר שוכח שהוא חלק מהמערכת ושולח הודעות בקבוצת הווצאפ כלאחר יד: “אתם מאופסים על גשמים ושיטפונות צפויים נועם?”.

נראה שהמפקד הבכיר לא מעודכן וגם לא בקשב באותו זמן, אז הוא מסמיך את החפ״ק בשטח, מחוץ לנחל – 

בשעה 12:47 יובל הגיב להודעות נועם ושואל “אי אפשר לעבור את צין בגשר?”, בחלוף 2 דקות, נועם משיבה “איזה גשר?” וב-12:50 יובל כותב לה “בקיצר אני בישיבה. קבלו ייעוץ ממישהו רציני מהיחידה על מעבר נחל צין ומה ההתניות שצריך לפני שעוברים אותו כדי לא להיסחף” ובחלוף דקה מוסיף “‘זרימה חלשה’ זה סובייקטיבי והיו אנשים שנסחפו כך. כולל נועםמדור (כך במקור) עם הרכב של אבא שלה” ונועם משיבה לו “דיברתי עם הראל האחראי מרחב של רשות הטבע.. הוא ממש בקושי זורם ואין שום בעיה..” ויובל משיב לה “סבבה”. ונועם מוסיפה “כבר אצלם לך שתראה מה זה זרימה חלשה..” (ת/2 עמ’ 23-23).

הכרעת הדין

הבעיה היא שהם מדברים על נחל צין בשעה שהם בתוך נחל צפית. הם חוששים מהמוכר (צין וצאלים) אבל לא קולטים איפה נמצא הכוח באותו הזמן ומה הסכנה בנחל צפית. סיירת מטכ״ל שלנו הפכה לפתע לקבוצת מטיילים רגילה, וברגע האמת היא אינה עונה. 

מעבר לטיעון הפרסונלי

פסק הדין עוסק רבות בבניית הטיעון הפרסונלי כנגד ראש המכינה, יובל. הוא מתואר כאדם כריזמטי מאוד, החלטי, שקשה מאוד לחלוק על דעתו, בייחוד לאחר שגיבש את עמדתו. מי שמנסים לנסות לחלוק עליו נפגעים: החניך שמבקש לדחות את הטיול מכונה בקבוצת הווצאפ ״פוץ״, המדריכה ״היסטרית״. שינוי המסלול הוא ״תבוסתני״. ולמרות הרצון שלנו, בייחוד כאשר עוסקים בפסק דין, להדביק לאחריות של האנשים, אני רוצה לטעון שיובל מתאר שינוי משמעותי מאוד בתודעה של כולנו ואי אפשר לפתור את הנושא רק כבעיה אישית שלו, נניח באותו האופן שאורי בר יוסף מנתח את ״מאפייני אישיותם והתנהגותם האישית״ של בכירי המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים. כי אנשים כריזמטיים, ולעתים גם ארוגנטיים, יהיו תמיד, והשאלה הגדולה היא איך הם תופסים מה נתפס כראוי ונכון. ולדעתי הראוי והנכון של יובל משותף להרבה יותר אנשים משנדמה לנו. 

משקיע הון סיכון אמר לי פעם שהוא הפסיק להשקיע בחברות של יוצאי סיירת מטכ״ל כי יש להם שתי בעיות גדולות מאוד: הם לא יודעים מה לעשות כשהתוכנית משתבשת (והיא תמיד משתבשת) והם לא יודעים לעבוד עם אנשים שאינם מצטיינים כמותם (ומה לעשות לא כולם מצטיינים). נראה שזה ממש מה שקורה ליובל כאן – הוא בונה מערכת מקצועית, לוגית, מבוססת, והיא בסוף נופלת על זה שהוא עובד עם מדריכים במכינה. הוא בונה תוכנית עם דפ״אות ומקרי ותגובות (בחינת כל מקטע דרך לאור התחזית המיידית) והקבוצה בוחרת להמשיך כי היא חושבת שיש לה מספיק זמן, כי נראה לה שאין שיטפון.

מתחת לפני השטח, נראה שיש כאן התנגשות בין שתי תפיסות עולם של מקצועיות. בצד אחד מי שרואה במקצועיות יכולת לקחת אותנו אל הקצה וגם לנצח בכך, כלומר מי שרואה בכל בעיה במציאות חידה שיש לפתור ושניתן לפתור, ובצד השני האנשים הבינוניים, אלו שמכירים בהפכפכות של המציאות ובכך שלא צריך לפתור את כל הבעיות:

“כדאי לוותר הפעם. האירוע יהיה חריג ושונה ממה שאנו מכירים… אל תיקחו צ’אנסים”.

מי שכותב את המשפט הזה הוא צביקה דור, סגן מפקד יחידת חילוץ ערבה ואביה של נועם המדריכה. הוא מכניס במילים ספורות מערכת מושגים אחרת – מערכת של שקילת סיכויים וסיכונים (צ׳אנסים). הבת שלו ממשיכה את הלך החשיבה הזה בקבוצה:

ומעבר לזה.. שאי אפשר לדעת הטבע לא בשליטתנו.. אי אפשר באמת לצפות איפה יזרום וכמה

הכרעת הדין

נועם אומרת – אתם לא באמת יכולים לדעת הכל, לא באמת יכולים לשלוט בהכל, ולכן צריך טווחי זהירות. לנועם יש גם היסטוריה בנושא – בעבר היא נסחפה עם רכב בשיטפון בערבה, ולכן תופסת מעצמה ׳היסטרית׳ בעניין הזה. התשובה שהיא מקבלת היא מפעימה – שוב ושוב חוזר הביטוי ש״שיטפון לא מגיע מהאדמה״, שלוקח לו כמה שעות להתהוות, ושמדובר ב״מדע מדוייק״. 

כלומר, אם נעמת כאן את שתי הגישות, האחת מתייחסת למקצועיות לוגית, מבוססת ומחושבת, כזו שיכולה לזהות ולפתור כל בעיה, השניה עוסקת בתחושות, בחששות, בסיכוי, ולכן גם בקביעת גבולות גזרה, סייגים וביטחונות. הגישה השניה מניחה שאי אפשר לשלוט בכל המרכיבים. דומה כי הגישה הבינונית, בדיעבד, היתה הרבה יותר חכמה במקרה הזה, ולא רק.

 

שאלת הלמה

כאשר יובל נדחק על ידי אנשיו להסביר את הנחיצות של הטיול הוא בוחר להעביר שיעור למכינה בשאלה למה יוצאים לטיול, ורושם על הלוח, לפי מי שנכח שם, את הסיבות הבאות:

1. מהות של מה זה לטייל במקצוענות
2. לעקוף את הקשיים זה לא להתמודד איתם
3. להרחיב את אופציות החיים
4. ללמוד

הכרעת הדין

יובל רואה בשיטפון הזדמנות שעוסקת גם הנכחת התפיסה המקצועית שלו וגם באפשרות ליצירת מופע חינוכי. הוא יודע שתנאים מאתגרים יוצרים חוויות מעצבות. הוא רואה בשיטפון הזדמנות, לא סכנה, ככל שניגש לסיכון באופן מחושב. גם אם הוא לא אומר את זה, עולה מדבריו גישה של High risk, high reward, שכמובן נכונה עד גבול מסויים.

מסמך הכרעת הדין מביא גם את תשובתו של אביה של אחת החניכות לנקודות הללו:

1. איפה המקצוענות?
2. להתמודד בצורה של ראש בקיר לא נכון.
3. לא ברור.
4. ללמוד שלדבוק בתוכנית זה לא בהכרח נכון וצריך ללמוד גם גמישות בלשנות 

הכרעת הדין

כשסיירת מטכ״ל השתלטה על צה״ל

 צה”ל הוא צבא איכותי ומשימתי, הפועל על בסיס מידע וידע, המחוברים ליכולות תקיפה ותמרון מתקדמות, תוך פעולה ביוזמה ונטילת סיכונים מחושבים בכל הרמות.

פקודת היום של הרמטכ”ל הנכנס – רא”ל הרצי הלוי

צבא מודרני הוא עניין המוני, כלומר עניין בינוני בהגדרה. כל מי ששירת בצבא יודע שהביטוי ״מקצועי״ ו״איכותי״ הם לא המילים הראשונות שיקפצו לנו כשחושבים על צבא. חלק מהמקצוע הצבאי קשור ביכולת לעבוד עם מערכת גדולה מאוד, כשלא ניתן להפוך את כל מי שנמצא בה למצטיין.

בדיון שנערך לאחר התפטרות הרמטכ״ל הרצי הלוי תפס את עיני התיאור הבא של מי שהיה ס׳ מ״פ במהלך מבצע עופרת יצוקה תחת הפיקוד של הרצי הלוי כמח״ט צנחנים:

דצמבר 2008
סמ״פ צעיר, כוח חביר, נכנס לתחקיר לפני כניסה עם חטיבת הצנחנים
פקמ״ב ״עופרת יצוקה״ במקרן
אולם מלא בקצינים בכירים
נכנס מח״ט צנחנים- הרצי וקורא ״קדימה.. בואו נתחיל
מי המפקד של הכח הראשון בחציה? לבמה!״
את מה שקרה אח״כ אני זוכר לפרטי פרטים- 25 דקות של שאלות צולבות במבט זעוף על ציר התנועה, האוייב הצפוי, הכוחות, התדרים ומקרים ותגובות.
שאלת על כל דבר אפשרי.
היו דברים שלא זכרתי, גערת בי והמשכת לשאול.
בסוף אותו תחקיר עלית ודיברת על אחריות המפקד.
חזרתי לפלוגה והתבאסתי נורא- למדתי שוב את הצירים על המפות, שיננתי את התדרים ומה אני עושה בכל סיטואציה.
כמה שעות אח״כ מצאתי את עצמי מנווט בין בתים עם אמר״ל באל עטטרה
עליתי על מטען עם הD9 באותו הלילה..ואז על עוד אחד.
הייתי מפוקס עד כמה שאפשר להיות ואיכשהו זכרתי.

פוסט בפייסבוק

קצינים רבים שזכו לעבוד עם הלוי במעלה השנים מתארים את היסודיות שלו, כמו זו שנראית באירוע הזה. המופע המתואר כמו נלקח מתחקיר לפני ביצוע ביחידה מיוחדת, שונה מאוד מהאופי הרגיל של צבא היבשה. חטיבת הצנחנים שימשה במשך לא מעט שנים כמחבר בין התרבות של היחידות המיוחדות לתרבות של הצבא הגדול, ונראה שיש כאן תיאור נוסף של המעבר הזה.

המופע של הרצי כאן מלווה אותו במעלה תפקידיו בצה״ל, וחלק מהגאונות שלו היא היכולת לעשות את הקסם הזה, השמור ליחידות מיוחדות, בקנה מידה מאוד גדול. אירוע מן הסוג הזה הוא למשל מבצע חילוץ בני הערובה בנוציראת – מבצע משולב של כוחות מיוחדים, חיל האוויר, צבא היבשה שנוהל בצורה מופתית כולל השתנות תוך כדי האירוע שהובילה להפעלת תרחישים שהוכנו מראש. הבעיה היא שגם לגאונות כזו יש מגבלה כמותית (על כמה לוגיקות אפשריות כאלו אפשר לחשוב מראש?), והיא מייצרת נכות במערכת כי התכנון חשוב יותר מהכוחות בשטח.

כדי להיות בטוח בהבחנה הזו שאלתי קצין ותיק במילואים אם התדריך המוזכר מתאר נורמה שגורה בצבא היבשה, וקיבלתי תשובה מפתיעה:

זו המורשת שהכניס אהוד ברק לצבא הגדול כשהגיע מסיירת מטכ״ל. אמרתי לו שהוא הורס את צה״ל בנורמות לא מתאימות. אהוד ברק התנהל ככה בהיותו מח״ט 401 וגם בהיותו מפקד אוגדה. זה פוזה של תחקיר שיורד לפרטים כאילו הכל נתון לתכנון מדוקדק מראש. וזו לא רק אשליה אלא הכנה לא נכונה של התודעה הקרבית בהיערכות למהלכים במלחמה.

כלומר, יש כאן שוב שתי נורמות, שקשורות בליבת ניהול הסיכונים, שהיא לב המקצוע הצבאי. בצד האחד גישת היחידות המיוחדות, שהיא מחושבת מאוד, מנסה לצמצמם ככל הניתן את אי הוודאות, כלומר את הסיכון, על ידי יצירת תרחישים ומענים לכל התרחישים. מהצד השני גישה שכופרת ביכולת לתרחש את כל האפשרויות ולכן דוגלת בהבנות כלליות יותר, ושולי ביטחון שיאפשרו מרחב לקבלת החלטות גם כשהמציאות מפתיעה.

הרעיון של עתודה ויתירות, הם מתוך אוסף הרעיונות הזה – אתה לא יודע מה יקרה ולכן אתה צריך להחזיק חלק מהכוחות מחוץ ללחימה. הרעיון של עומק אסטרטגי הוא כזה – לא תדע מהיכן האויב יתקוף ולכן צריך שתוכל להתמודד איתו גם על פני הזמן והמרחב. גם הסיפור של מלאים ומוכנות לחירום הוא כזה, ולא מפתיע לכן שישראל מצאה את עצמה עם מלאים חסרים כל כך בבוקר ה-7.10. האימרה לפיה ׳קו המגע לעולם יפרץ׳ היא גם מתוך האוסף הזה – היא מכינה את המערכת לכך שגם כשהיא נערכת בהגנה, היריב צפוי להפתיע אותה ולהבקיע את קו המגע. אבל תראו מה קורה לאימרה הזו כשהיא עוברת לצד של היחידות המיוחדות:

קשה לחשוב על הגנה איכותית ללא מודיעין איכותי. ידועה האמירה “חזקה כי קו המגע לעולם ייפרץ”. ‘לעולם’ זהו תיחום זמן אין־סופי, אך מה שבוודאי יכול לסייע לדחות עוד ועוד את פריצת קו המגע, הוא מודיעין טוב, שלעולם אמנם לא יידע הכול, אך יכול להעביר את מלאכת ההגנה לשטח היריב באמצעות טיפול בכלים התקפיים לשיבוש או לסיכול.

מפקד פד״ם (דאז) הרצי הלוי, הגנה רב ממדית, בין הקטבים, אוקטובר 2020.

יש כאן היפוך מושלם. המטרה של המערכת לפי הציטוט הזה היא למנוע את הפריצה של קו המגע, והדרך לעשות זאת היא באמצעות מודיעין שיאפשר לתקוף את היריב לפני שהוא תוקף אותנו. גם הדיוק ב׳לעולם׳ מביא גישה הפוכה – במקור הכוונה היא ׳תמיד׳, אבל כאן הכוונה היא ׳יום אחד אי שם בעתיד שגם אותו ניתן למנוע׳.

אחד המרכיבים שקשורים בפער הגישות הזה הוא רעיון ההתרעה בעצמו. במקורו, רעיון ההתרעה נועד להעלות את הכוננות מול פעילות אפשרית גם כשיש אי וודאות ביחס למתווה, לעיתוי וכן הלאה. פעילות חריגה בצד היריב צריכה להוביל לכוננות בצד שלנו גם כשלא ברור מה מתרחש. ככל שאמצעי האיסוף השתפרו, ההתרעה הפכה מדוייקת יותר, כלומר פחות כללית. לא הספיק לנו ׳סכנת שטפונות׳, אנחנו רוצים לדעת באיזה אגנים בדיוק ירד גשם. לא מספיק לנו לדעת שירד גשם, אנחנו רוצים לדעת בדיוק באיזה שעה. אנחנו נחשב כבר בעצמנו את הזמן שייקח למים להגיע מן האגן ועד למקום בו אנו נמצאים (ומה עם חניך בדיוק ישבור רגל?).

באותו אופן, לא מספיק לנו להבין שמשהו מתרחש בצד השני – אנחנו צריכים לדעת בדיוק מה מתרחש, ואנחנו סומכים על כך שנדע מה מתרחש בזמן. אחת השאלות הקשות ביחס לליל ה-6-7 באוקטובר היא למה לא עלתה התרעה על פיגוע חדירה, אירוע שלחלוטין נמצא במפת האיומים (ולא על פשיטה בכל הגזרה שהיתה אז דבר בלתי נתפס). התרעה כזו לא היתה מונעת את נפילת הקו אבל היתה מאפשרת לצבא להגיב באופן מוצלח יותר. ההסבר היחיד לכך בעיני קשור בכך שמושג ההתרעה שלנו עבר מן הצד של הבינוניים לצד של המצטיינים. והמצטיין הוא באמת האויב של הסביר.

וכמובן, לב העניין הוא שכאשר הנזק הפוטנציאלי גדול כל כך, גם כאשר דבר מה אינו סביר אנחנו לא יכולים לסמוך על מערך ההתרעה שלנו שיגן מפניו. קריסת תפיסת ניהול הסיכונים, והחלפתו בחישוב התרחישים של בוגרי הסיירת, היא מחלה קשה מאוד שאחזה בנו. הקשר בין צה״ל ובין עולם המכינות אינו מקרי.

והשיפוט השגוי

ההכרעה בדבר הסיכון הבלתי סביר שנטל יובל לא התבססה על התעקשותו להוציא את הטיול במועדו ובאזור שאליו תוכנן מלכתחילה ואף לא לשיטת הטיול שהנהיג. זאת, לנוכח עמדת המאשימה, עליה גם חזרה בשלב הסיכומים, לפיה היא לא מבקשת לבסס את קביעת הסיכון הבלתי סביר שיובל נטל על התנהלותו בתחילת השבוע כי אם אך על התנהלותו החל מהלילה שקדם לטיול.

הכרעת הדין

ההערה המשפטית המשמימה הזו אומרת הכל – במקום לבחון את מסכת קבלת ההחלטות בכל השבוע שקדם לאירוע, המסכת שבה עולה שיקול הדעת השגוי ביחס להערכת סבירות הסיכון, הערכת הנזק, והערך המצופה למולן, אנחנו בוחרים להתמקד באירועי הלילה. בדיוק כפי שאנחנו בוחרים להתמקד באירוע הלילה ב-7.10.

אבל תהליך ניהול הסיכונים הכושל היה שם הרבה הרבה קודם, ולב הכשל מצוי בשנות ההיערכות, לא בלילה. מי שחשב שמאות חיילים יכולים לעמוד מול עשרות אלפי לוחמים שמצויים במרחב מספר דקות ריצה, ללא יתירות, ללא עומק, ללא כוחות כוננות רציניים, ללא ארטילריה מיידית; מי שהאמין שלעולם תהיה לנו התרעה; מי שחשב שהיריב רצה בעבר לעשות דברים אבל בגלל המכשול הוא ויתר עליהם ולא יעשה אותם עוד – מי שחשב את כל הדברים הללו ונערך על בסיס קו חשיבה לינארי אפשרי אחד, כשל כמעט בכל מרכיב אפשרי של המקצוע הצבאי, שהוא לא חוכמת המבצעים המיוחדים, אלא חוכמת ההמונים.

חוכמת ההמונים, קרי – האופן שבו מנהלים ארגונים גדולים ולא יחידות מצטיינות. זו גם חוכמת ניהול המדינה – חוכמה שמחייבת שוליים רחבים, מענים גנריים, תמריצים ועוד שלל עניינים של אנשים בינוניים כמו שרובנו היננו. האופן שבו אנו בוחרים, פעם אחר פעם, לנהל את המדינה היהודית כמבצע מיוחד ולא כדבר קבוע, מעלה תהיות כבדות האם קביעתו הישנה של בני פלד עומדת בעינה, כלומר האם הצלחנו באמת להקים מדינה.

ניהול סיכונים

נַהֵל אוֹתָם
כְּאִלּוּ הָיוּ הָעוֹבְדִים בְּמַחְסָן
מַשָּׂאִיוֹת מִשְׁתַּהוֹת שֶׁבַּקַּו.
הַאִם יְעֲנוּ?
הַאִם יָחוּשׁוּ מִפָּנֶיךָ
בְּזָכְרָם אֶת הַחוֹב שֶׁבַּבַּנְק
בְּיָדְעָם כִּי אָפֵס כָּל בָּשָׂר?

וְהֵם –
כִּצְלָלִים לְעֵת עֶרֶב
כְּנִצָּה אֵלֵי אוּר.
נַהֵל אוֹתָם!
לַוַּדַּאי תּוּכַל לָהֶם
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם.

---

^{תמונת הנושא משותפת ברישיון CC BY-SA 3.0, הועלת על ידי המשתמש Yuvalr, דרך ויקי שיתוף}