יגיל הנקין העלה במאמר במקור ראשון כמה נקודות חשובות בנושא תפיסת הביטחון אבל אני חושב שצריך לחבר בניהן באופן שונה. אני רוצה להתחיל מהמובן מאליו – יש רגע מסויים שדבר שלא היה קודם הופך להיות מובן מאיליו. כל כך מובן מאיליו שנראה לנו שהוא היה מאז ומעולם, שקשה לנו לחשוב על העולם ועלינו כפי שהם היו לפני שהדבר הזה הומצא. בעולם הטכנולוגי יש לנו איזה מין רגע קולקטיבי מאוד קונקרטי – העולם לפני צ׳אט ג׳יפיטי, לפני הסמרטפונים, לפני גוגל, ואפילו לפני האינטרנט והמחשבים. הבוגרים שבינינו זוכרים את כל השלבים הללו. בטכנולוגיה זה יותר קל כי יש ארטיפקט בעולם שמסמל את הלפני והאחרי. אבל בעולם התפיסתי זה הרבה יותר קשה – מתי התחלנו לחשוב באופן מסויים? מתי הפסקנו לחשוב באופן אחר? כמעט ואין לשינויים הללו סימנים גלויים ולכן אנחנו נוטים לפספס אותם ולחשוב שכך חשבנו מאז ומעולם. 

כשמישל פוקו ניגש לשאלה הזו, בעומדו על כתפי ענקים כמו ניטשה (שעוד ישוב תיכף), הוא מביא את מטאפורת הארכיאולוגיה של הידע. כפי שחופרים לתוך שכבות האדם ורואים שכבות אבל גם קטיעות, במעשה של החקר התודעתי-היסטורי צריך לנסות לזהות את השכבות הכבדות שבהן יש משך, תקופה ארוכה ללא שינוי, ואז את השברים. פוקו, למשל, מחפש את הרגע שבו נולד הגורם המרכזי של העידן המודרני – הסובייקט, הפרט שהכל סובב סביבו. אחד העזרים לגילוי השברים הללו הם מושגים ומילים.

למשל, המושג ״ייעוץ אסטרטגי״ לא התקיים עד לסוף שנות ה-70. משהו שם השתנה מהיסוד, כשהמושג הזה נהגה ונטמע. הקטיעות הללו גורמות לכך שכאשר אנחנו כן מחברים מושגים מההווה ומהעבר נוצרים כל מיני אנכרוניזמים. כך, למשל, האלוף בדימוס איציק בן ישראל רואה במסמך 18 הנקודות של בן גוריון מ-1953, אותו גם יגיל הזכיר במאמרו, את התשתית של תפיסת הביטחון של ישראל. אבל המושג תפיסת ביטחון לאומית נהגה רק באמצע שנות ה-60׳ והפך לשגור בחשיבה המערבית רק במהלך שנות ה-70׳.

^{מופעים של הביטוי ״national security doctrine״ בספרות האנגלית}

אלינו בישראל, כמו רוב הדברים, הוא הגיע באיחור של שני עשורים. לדון בשאלה אם מסמך 18 הנקודות של בן גוריון היה או לא היה תשתית לתפיסת ביטחון זה כמעט כמו לדון בשאלה האם בן גוריון השקיע בקריפטו.

^{מופעים של הביטוי ״תפיסת ביטחון״ בספרות העברית}

בן גוריון והתנגדותו לעריצות הדורות המייסדים

כאן ניתן לטעון שאמנם המושג לא היה קיים, אבל האבות המייסדים שלנו כן רצו ליצור איזשהו בסיס שיטתי לדיון בביטחון הישראלי, ולכן שיתוף השם בין מה שאנחנו קוראים לו תפיסת ביטחון לאומית ומה שהם עשו איננו עניין של מה בכך. אני חושב שראוי לחבר בהקשר הזה את גישתו של בן גוריון לחוקה. בן גוריון התנגד לחוקה לא (רק) כי  לדור התקומה לא היה זמן לעסוק בדבר, אלא בעיקר כי הוא התנגד לזכויות יתר של דור אחד על משנהו. להבנתי בן גוריון היה ניטשאני מאוד בעניין הזה, או לפחות מהפכן, ולא רצה להצר את צעדיהם של הבאים אחריו:

תמיד קם דור יותר צעיר, והוא יותר ער ומחושב ומחודד, ומה שהיה מספיק לנו לא יספיק לו ולא תכבול אותו בשום אופן — וגם לא צריך לכבול אותו . לא רק שאין לנו רשות לכבול אותו, אלא שלא יעלה הדבר בידינו . הוא יפרוץ, כי הוא הרבה יותר צעיר ורך ממך.

בן גוריון, מובא אצל ניר קידר, בן־גוריון והחוקה : חוקתיות, משפט ודמוקרטיה במשנתו של ראש הממשלה הראשון, עמ׳ 65

ניטשאני כי הוא רצה באמת ובתמים שהדור הבא יהיה מסוגל לדרוך על עורפו של הקודם בדרכו האינסופית אל העל-אדם:

היסטוריה עשויה שלבים, ויש מוקדם ומאוחר, היש סוף ו’מטרה סופית’ ? — מי יציב גבולות לדורות הבאים? במה יפה כוחנו אנו מכוח הדורות שקדמו לנו! אין אנו חיים מפיהם, והדורות הבאים לא יחיו מפינו . על כל אחד מאתנו לעשות בשעתו את המוטל עליו — למען הגיע לשלב עליון יותר מזה שעמדנו בו בראשיתנו.

שם, עמ׳ 68.

באותו האופן הוא היה מתפלץ מהרעיון לפיו בעולם הביטחון דור אחד יכול לנסח דבר מה עקבי ביחס לדורות שאחריו במציאות שלוודאי תשתנה באופן יסודי:

יתכן שיש לדור הזה זכויות מוסריות, אך אין לו חֹכמה יותר מאשר אלה שיבואו אחריו. האם אנו בטוחים שאלה אשר יבואו אחרינו, לא יהיה להם אותו שכל, אותה נאמנות שלנו, שהם לא יבינו את ערכי העם כמונו? מדוע נכבול אותם? אני חושב את הדבר הזה מופרך. באופן מוסרי והגיוני .

שם, עמ׳ 70

העובדה שאוסף מחשבות שאכן נהגה בימי בן גוריון ונגע למצבה הביטחוני של מדינה קטנה ושברירית מוקפת עובדים נתפס כרלוונטי למצבה של ישראל כיום הוא קודם כל עדות לכשלונו הגדול ביותר של בן גוריון בהעמדת דור ממשיך ותלמידים ראויים שיוכלו לשאת את משא העם הזה. 

מתי נולדה תפיסת הביטחון של ישראל?

אך אם הרעיון של תפיסת ביטחון לאומית לא התקיים בימי בן גוריון, מתי כן נוצקה התפיסה של ההכרעה-התרעה-הרתעה שמיוחסת אליו? במחקר שעשתה על תפיסת הביטחון הראתה קים בר שרק בשנות ה-80 השילוש הזה מתחיל לצוף. אני סבור שחייבים לחבר את זה עם הרגע שבו התחלנו לחפש חוקה, כלומר עם המהפכה המדינית השניה של ישראל בשנות ה-80 ובמרכזה תוכנית הייצוב.

תלמידיו של בגין, שהיה תומך של רעיון החוקה הישראלית מראשית ימי המדינה, ובניהם מרידור שיכה שנית בניסיון לכתוב תפיסת ביטחון רשמית בראשית שנות ה-2000 יצאו להפוך את מדינת ישראל למדינה מסודרת. המשולש הלכאורה בן-גוריוני של הביטחון, למעשה נועד להסביר לאוצר על מה מועברים למערכת הביטחון המשאבים והתקציבים הרבים. וזו בטח לא תפיסת ביטחון לאומית, אלא תפיסה צבאית. היא כן מושפעת מרעיונות שצפו בעברה של המערכת הצבאית, אבל גם מרעיון ההתרעה-הרתעה-הכלה שדגלו בו האמריקנים למול ברית המועצות הגרעינית. 

תרבות של כתיבה ותרבות של אצולה

וכל זה מחזיר אותנו לאמריקאים מול הבריטים שהנקין הזכיר בחטף והוא לדעתי לב העניין. הנקין מצטט שיחה בין הקצין החוקר האמריקני נאגל ששואל את הגנרל הבריטי בדימוס קיטסון מדוע הצבא הבריטי לא כתב עד שלב מאוחר למדי דוקטרינה כוללת, כמקובל בצבא ארה”ב. קיטסון לפי הנקין נחר בבוז: “ממילא אף אחד לא היה קורא את זה”. העובדה ששני הדוברים משתמשים באותיות הלטיניות וחולקים לכאורה את השפה האנגלית מקשה עלינו להבין את התנגשות הציוויליזציות שיש בדו-שיח הקצרצר הזה. אני אטען שקיטסון מבטא גישה בריטית שקשורה בעומק בתפקיד של האצולה בהובלת הצבא הבריטי (ולמרות שקיטסון עצמו היה יהודי מבחינה הלכתית) ונוגעת לשאלה איך עושים דברים עם מילים.

הרעיון של אצולה אומר – יש קבוצה קטנה שיש לה זכויות יתר וחובות יתר. לקבוצה הזו יש תודעה והשכלה שאינה משותפת לציבור הרחב, והיא יכולה ליצור בתוך עצמה יחסי אמון הנדרשים לסוג מסויים של שיח אסטרטגי. עוצמתה של אצולה היא בקביעתו של קאנון תרבותי, ובכינון של סאבטקסט, כלומר מה שנמצא מתחת למילים והוא חשוב מין המילים. אין דבר שיותר מוציא האמריקאי משלוותו מאשר הרעיון של סאבטקט, כי אמריקה (קצת כמו ישראל) היא אומה אנטי-פרשנית. המילים באמריקאית אמורות רק לשאת המשמעות שיש בהן. גם ההומור הבריטי והאמריקאי נבדלים בדיוק בדבר הזה. אין דבר יותר אמריקני מהביטוי ״pun intended״ שנועד להבהיר שכולם הבינו את הבדיחה. 

אחד ההבדלים האדירים בין ארצות הברית ובריטניה נמצאים ברעיון החוקה. הבריטים משמרים תרבות ממשלית מאות שנים ללא צורך לאחוז באחת כזו. היציבות והשמרנות הבריטית לא נובעת מטקסט. האמריקאים לעומת זאת חבים לחוקה שלהם, שהיא טקסט אקלקטי ויבש מאוד, את תשתית הסדר שהם מנסים לברוא בעולם. אחד הנושאים שבהם החוקה כן עקבית היא בהתנגדות לכל מושג של אצולה בעולם החדש. את האצולה המורשת החליפו האמריקאים באצולה נרכשת – דינמיות מריטוקרטית שמבוססת על השכלה והצלחה עסקית. לכן האמריקאים היו הראשונים ואולי גם היחידים שלקחו את תחום הידע האיזוטרי של האסטרטגיה ואצו להפוך אותו החל משנות ה-50 למדע ולתחום דעת פתוח לציבור. ועכשיו, מאחר שמדובר בעניין שכל אחד יכול ללמוד, יכול כל אדם גם להיות יועץ אסטרטגי אם רק קרא ולמד ושנה. 

בלב המריטוקרטיה האמריקאית נמצאת סגידה למילה הכתובה ובה בעת סלידה עמוקה מן האפשרות לריבוי פרשנויות שלה. החיבה האמריקאית למסמכים מכוננים, שניבטת גם מתפיסת הביטחון הלאומית האמריקנית, יושבת על רעיון שכל אחד יכול לקרוא ולהבין, כלומר אין סוד וסאבטקטס בעולם, וראוי שכל בר דעת אכן יקרא ויבין. בתחילת מלחמת העולם השניה כותב צ׳רצ׳יל מסמך קצר שמבקש מכל גורמי הממשל לכתוב מסמכים קצרים ונהירים. לעומתו, ב-2010 ממשל אובמה יוצא להנהיר את השפה הממשלית, ומקים אתר ידע שלם כיצד יש לעשות זאת (Plain Language Guide Series). באותו האופן, הטקסט הרשמי של הצבא האמריקאי בנושא של פשטות לשונית הוא ספר בן 366 עמודים. 

ולכן צריך להבין שהעיסוק האמריקאי האובססיבי בכתיבת תפיסות יושב על תרבות אמריקאית שהיא מאוד שונה מזו הישראלית, ועל מציאות אסטרטגית אמריקאית ששונה גם היא לחלוטין. התרבות היא כזו שעוסקת באופן אובססיבי במילים, בכתיבתן וכן בקריאתן. המילים הן הכלי שמסייע להפוך את המערכות הגדולות כל כך למסונכרנות ומתואמות. אם כולם יקראו, כולם יבינו ויוכלו לפעול יחד. והמציאות האסטרטגית היא שאנחנו חזקים מספיק, כך שהצורך בתחבולה והסתרה הרבה פחות משמעותי מהצורך בסנכרון המערכת. לעומת זאת בישראל קיימת תרבות של ״בשבילי נברא העולם״ (שהוא רעיון מעולם האצילות אבל עם ניחוח של שטעטל). כולנו בני המלך בעינינו. והמציאות היא של איום קיומי מיידי ומתמשך שבו התחבולה וההסתרה הן מה שמאפשר את ההישרדות. 

לחזור לתרבות של תורה שבעל פה

ומה שעצוב הוא שאת הבהירות של הקצין הבריטי-יהודי שלמעלה אף אחד בישראל לא מעיז להגיד. והרי כולנו יודעים שאף אחד בישראל לא קורא, ואם הוא קורא אז הוא לא טורח להבין. ובכל זאת הטרחנות הזו של ״כמה חשוב לכתוב תפיסת ביטחון״ ו״איזה מסמך חשוב היתה ״אסטרטגיית צה״ל״ של אייזנקוט (אל תטרחו – היא לא הייתה אסטרטגיית צה״ל והיא לא היתה מסמך חשוב) ממשיכה וממשיכה. והיא ממשיכה כי אנחנו בריטים שלומדים בבית הספר האמריקאי. כבר עשורים שארה״ב היא בית המדרש לאסטרטגיה של הצבא והמגזר הציבורי והביטחוני בישראל, אבל בפועל נשארנו במזרח התיכון. 

ולכן כשמדברים שוב על כתיבה של תפיסת ביטחון ראוי קודם כל לדון בשאלה מה העברים החדשים עושים עם מילים, לפני ששואלים איזה מילים צריכות להיות שם. ואז, ורק אז כדאי לשים לב שתפיסת ביטחון בישראל היא תמיד בדיעבד, כלומר קודם אנחנו מגיעים לאיזשהי הבנה ורק אז ממסמכים אותה – אנחנו קודם מגיעים להבנה של התרעה-הרתעה-הכרעה, ורק אז ובאיחור של כמה עשורים, הופכים אותה למשהו שכולם יודעים לדקלם. באותו אופן, רגל ההתגוננות נכנסה אחרי שישראל פיתחה את החץ ובנתה ממ״ד בכל בית, ולמעשה צמצמה את רגל ההכרעה בשביל ספיגה. ואם כבר מדברים על תפיסה ראוי לראות שישראל כבר שינתה מהיסוד את תפיסת הביטחון הלאומית שלה, כי הכל במקום הזה הוא בבחינת נעשה ונשמע, ואף פעם לא בסדר ההפוך. 

---

^{תמונת הנושא: הספריה של דוד בן גוריון, אחרון הקוראים העבריים, בביתו בתל אביב, מחווה לסצינת הסיום של האודיסאה בחלל 2001 המבוססת על רעיון השיבה הנצחית, העל-אדם והרצון לעוצמה של ניטשה. התמונה משותפת ברישיון מויקי שיתוף, הועלתה על ידי המשתמש Gabi Davis}