המילים שלנו פוגעות בנו. בימים שלאחר ה-7.10 הסתובבתי במילואים עם פנקס קטן ובו רשימת מילים שדליתי ומתוך השיחות וחשבתי שצריך להוציא מהלקסיקון. אלו היו מילים שעצם הקיום שלהן נטע אותנו בתדהמה של ה-7.10, והפריע לנו לפתח חשיבה אחרת. לעתים לא עצם המילה אלא האופן המוזר שאנחנו משתמשים בה היה זה ששיבש את היכולת שלנו להבין ולפעול. בתוך הרשימה הזו היו כמובן ״הרתעה״, אבל גם ״התרעה״, הביטוי הצבאי הנלוז ״לקחת להם את…״, או בשפה הפחות מטופשת אך לא פחות אווילית ״שלילת יכולות״. מרכזי לא פחות היה המושג הרעוע ״היום שאחרי״. כדי לערער את האחרון שבתי וטענתי שהחל מה-8.10 אנחנו כבר ביום שאחרי. הרשימה לא איתי כרגע אבל היא התארכה והתארכה עד שבלתה. למותר לציין שהמילים הללו שכאבו לנו כל כך בתחילה חמקו חיש מהר חזרה אל השפה השגורה.

בדברים שנשא הגרי לפנות בוקר הוא חזר שוב ושוב על ביטוי מאוד מוזר:

״אנחנו מסירים איומים על העורף הישראלי״, ״אנחנו ממשיכים להסיר איומים, לתקוף באופן עצים״, ״מיירטים איומים ותוקפים בכל מקום בלבנון בו נדרש להסיר איומים. כשאמרנו שנעשה כל דבר להגן על אזרחי מדינת ישראל לזה התכוונו״. ״בשעה זו כפי שאמרתי כוחות צהל מזהים מיירטים ותוקפים בכל מקום בו נדרש על מנת להסיר איומים ולפגוע בחזבאללה.״ ״אנחנו תוקפים ומסירים איומים של חזבאללה״.

יכולנו לבחור בהמון מילים ומושגים שהיו הרבה יותר נהירים עבור הציבור בישראל ועבור האויבים שלנו. הבחירה – שאינה למעשה בחירה – לדבוק בז׳רגון פנימי-מטכ״לי, מתארת את עומק ההגנות של המערכת מפני ריבוי אפשרויות חשיבה שיש בשפה.

וצריך להגיד – זה באמת היה מהלך יפה המהלך של הבוקר. במלחמה שהרבה ממנה הוא המסגור, צה״ל הצליח לבסס נרטיב – לפחות בקרב הציבור בישראל – שבו הוא זה ששולט במציאות ולא זה שמופתע. זו ללא ספק הצלחה קטנה בתוך המכלול הגדול. מדינת ישראל אפילו חסכה מעצמה כך את הצורך להכנס למעגל תגובה נוסף. אבל צה״ל ללא ספק לא ״הסיר את האיום״. שוב, נעשה כאן שימש בריבוי לשם חיסור עליו עמדנו בעבר – כאשר בצבא אומרים דברים ברבים זה אומר פחות. כמו שציודים זה פחות מציוד, וחוסרים זה פחות ממחסור, וכשלים הם פחות מכשלון. וכך, גם ׳איומים׳, הם למעשה כמה משגרי רקטות וכטב״מים מתוך אלפים נוספים. האיום לא הוסר, הוא דולל מעט, כנראה מעט מדי.

וכאן הסכנה הגדולה של המילים שהתחלנו בהם בתחילה – הן מציבות גשר על התהום, וגורמות לאלו המשתמשים בהן לחשוב שהן יסודות יציבים עד כדי כך שנוכל כולנו יחד להלך ולחצות את התהום על גביהן.

בתחילת המלחמה היתה לי פנטזיה שכשאנחנו מגלים שהמושגים אינם יציבים כדי להלך עליהם, יש לנו את האפשרות לשמוט אותם ולבנות מושגים טובים יותר וגם גישה מפוכחת יותר כלפי המילים. מה שקרה בפועל זה שבדרך למטה כל אחד מאיתנו תפס איתו את המילה שהכי קרובה לו והוא מנסה לעשות איתה הכל, כלומר אפילו יותר ממה שעשתה קודם לכן, ולכן עכשיו כולנו אוחזים באיזה קרש מילה בודד בניסיון לשרוד במורד הנהר השוצף שכולנו זורמים בתוכו.

והדבר הכי גרוע שקורה לנו זה שאנחנו באמת מצליחים לעלות אל תוך המילה ולשוט בה איזה פרק זמן ומרגישים ששוב ניצחנו את השיטה. הנה, באמת ״הסרנו את האיומים״, באמת ״הרתענו את הציר״. וכך, כשעולות שאלות יסודיות וחשובות מאוד על האופן שבו מדינת ישראל בחרה-לא-בחרה להשתמש במודיעין בשיקול דעתה האסטרטגי, מסכם הרמטכ״ל בטקס חילופי האלופים: ״למזלזלים במודיעין אני מבקש לזכור ולהזכיר את הישגינו העצומים שהושגו בזכות מודיעין מצויין ואיכותי שעומד לרשותנו… בין שימוש במודיעין על מגבלותיו לבין הטלת קוביה, אני בוחר חד משמעית במודיעין״.

קשה לי להאמין שיש רבים בישראל ש״מזלזלים במודיעין״ או שחושבים שהטלת קוביה היא אופציה רצינית. אבל פשתה בישראל תרבות מודיעין הרסנית, שהיא חלק מהתרבות האסטרטגית הרעועה שלנו שהמילים האמורות הן קצה הקרחון שלה. העיסוק האינפנטילי במושג ההתרעה הוא כזה, תוך חוסר יכולת מוחלט ללמוד ממאה ומשהו שנים של כשלון ההתרעה בישראל ובעולם. ההצלחות שהרמטכ״ל מתאר מכניסות אותנו אל תוך המושג הרעוע שהזדמן לנו הפעם, וכשהוא יתנפץ אל המציאות, יהיה כבר מאוחר מדי.

אני בטוח שאחרי אירוע היממה האחרונה המערכת מרוצה מעצמה מאוד. המושגים שיעלו הם תקיפת מנע, ׳הסרת איום׳, הגנה הרמטית (גם אם יגידו שאינה הרמטית). אנחנו כבר מוצאים את עצמנו נכנסים אל תוכם ברווחה. תחושת הריציון העצמי הזו, יחד עם השפה הדלה, היא האויב הכי גדול לבטחונה של ישראל. איננו צריכים מילים חדשות, ואפילו לא שפה חדשה. אנחנו צריכים ללמוד מחדש מה עושים עם מילים.