אחד המרכיבים המרכזיים של המלחמה הקרה היה מאבק על ״למי יש יותר גדול״. זה התחיל ממפציצים גדולים יותר ואז פצצות אטום גדולות יותר, ואז טילים בין יבשתיים גדולים יותר, מי טס גבוה יותר ומהר יותר ורחוק יותר ואז הגיע עד למירוץ לכיבוש החלל הקרוב. בקצה של המרוץ הזה שגבה מחירי עתק מהמדינות, ניצב פרוייקט מלחמת הכוכבים המדומיין של ארה״ב ליירוט טילים בליסטיים בחלל באמצעות מערך לווינים. גם אם כמעט דבר לא יצא אל הפועל מאותו פרוייקט, רק היכולת לדמיין אותו היתה בראשית שנות ה-80 מדע בדיוני. יש טענה רווחת בצד המערבי של הגלובוס לפיה ההכרה של ברית המועצות בכך שאין לה מענה לפרוייקט הדגל האמריקאי, אשר עלול לסיים את התשתית היציבה של ההשמדה ההדדית המובטחת (MAD) והמחירים הכלכליים של מרוץ החימוש המתואר היו מהגורמים שהאיצו את התפרקותה של ברית המועצות.

עד היום ניטש דיון האם פרוייקט מלחמת הכוכבים היה הלצה, מהלך לוחמה פסיכולוגית מוצלח, או מכוון ממשי, גם אם ברמת נייר קונספט. הוא היה מבוסס על תפיסה אסטרטגית מאוד עמוקה במערב.

תפיסת האמל״ח האסטרטגי

ניתן לסכם את התפיסה הזו דרך מושג שרווח בעולמות המודיעין: ״אמל״ח אסטרטגי״. לכאורה המושג הזה הוא אוקסימורון: אמל״ח יכול אולי להיות בעל משמעויות אסטרטגיות אבל הוא תמיד טקטי. עכשיו אתם קופצים ואומרים – אבל גרעין! ואני אענה שגם במלחמה היחידה שבה נעשה שימוש בגרעין, הוא היה רכיב קטן מאוד מתוך מכלול אסטרטגי של אמצעי לחימה שאינם נתפסים כאסטרטגיים אבל הכריעו בפועל את המערכה. בימי השירות הצבאי שלי ניסחתי לעצמי שכשאומרים ׳אמל״ח אסטרטגי׳ בעצם מתכוונים לאמל״ח גדול. קטיושה בקוטר של 107 מ״מ אינה אסטרטגית, רק״ק בקוטר 302 מ״מ כן. טיל קרקע-קרקע הוא אסטרטגי וטיל נ״ט איננו. להפתעתנו בפתיחת מלחמת חרבות ברזל גילינו מחדש את האמיתה הישנה לפי כלי הנשק הכי קטלני בעולם הוא עדיין הרובה הישן והטיפש.

פרוייקט מלחמת הכוכבים היה השיא של תפיסת האמל״ח האסטרטגי. אבל למעשה זו תפיסה שנכנסה לצבא האמריקאי בדלת האחורית. מי שהוביל את הגישה הכושלת הזו בראשית המאה ה-20 היו דווקא הגרמנים. כבר בשלהי מלחמת העולם הראשונה הם ניסו לבנות תותח ענק כדי לשנות את המצב בחזית. במהלך שנות ה-30 הם פיתחו תותח על שמוסע על רכבת כדי לפרק את ביצורי קו מז׳ינו. התותח לא היה מוכן בזמן וגם לא נדרש כאשר הטנקים הגרמניים עקפו בקלות את הקו דרך הארדנים.

מלחמת העולם השניה החלה כאשר רוב הכלים הגרמניים נחותים במובנים הטכניים ממקביליהם אצל היריבים, אבל במעלה המלחמה היטלר בטירופו ניסה להוביל את מערכות בניין הכח שלו לפיתוח נשק העל – טילי קרקע קרקע ארוכי טווח (ה-V2 המופרסם), טנקים ענקיים וכבדים שלא ניתן לחדור, מטוסי סילון ומטוסים מונעי רקטות – יותר גדול, יותר מהיר, יותר חזק, וכמובן הרבה הרבה יותר יקר.

הגישה של היטלר נכשלה כישלון חרוץ. טנק ה-M4 שרמן האמריקני שחצה את תעלת למאנש היה נחות כמעט מול כל טנק או משמיד טנקים גרמני (מתוך עשרות הדגמים שהופעלו על ידי צבא גרמניה בשלבי המלחמה האחרונים). הנחיתות הזו היתה תוצר של פילוסופיה מאוד ברורה – הטנק האמריקאי נבנה כדי להיות מותאם לתפיסת המלחמה האמריקנית: הוא היה יחסית מהיר, מאוד קל, ניתן היה להשיט ולהנחית אותו בקלות בחופי אירופה ומזרח אסיה, והוא היה קל מאוד לבניה ולתחזוקה. בניגוד לגרמנים, האמריקאים הגיעו לנורמנדי בגדול עם סוג אחד של טנקים וסוג אחד של משאיות (משאית ה-GMC 2.5 טון המפורסמת, שיוצרו ממנה כחצי מליון יחידות זהות במלחמה, על ידי 4 חברות רכב שונות). היכולת לבנות ולתחזק את הצבא היתה חשובה עבורם הרבה יותר מאשר המפגש של טנק מול טנק. והם צדקו – היכולת התעשייתית של אמריקה ניצחה את הגאונות ההנדסית של הגרמנים בנוקאאוט.

כשהחיידק הגיע לאמריקה

אבל בסוף המלחמה קרו שני דברים: האחד הוא הבשלת פרוייקט האטום. זה נכון שהוא היה פרוייקט אמריקני אבל הוא היה שונה באופן מאוד עמוק מפרוייקטי בניין הכח המתוארים קודם. פרוייקט מנהטן ייצר שתי (למעשה שלוש) פצצות נסיוניות, חד פעמיות, ההפך המוחלט מייצור תעשייתי. העוצמה האמיתית שהאמריקאים גילו שיש להם בידיים, עוצמה שנובעת מהאחזקה בכלי נשק בודד, היתה עצומה, וטלטלה את תפיסת העולם שלהם.

העניין השני הוא המעבר של מהנדסי העל הגרמניים לליבת מערכת בניין הכח האמריקנית. פרוייקט הטילים האמריקני נבנה במידה רבה על ידי מובילי פרוייקט ה-V2 הגרמני. תחומים רבים ונוספים, גם בתעשיית התעופה, הובלו על ידי מי שגדלו במערכת בניין הכח הגרמנית. והאמריקאים, במידה רבה, ירשו את תפיסת העולם הגרמנית: מערכת בניין הכח של המלחמה הקרה החלה לבנות מטוסים גדולים יותר, מהירים יותר, בעלי אמל״ח שפוגע רחוק יותר ומדוייק יותר. ועם הגישה הזו הגיעו עד למלחמת הכוכבים, ואז זה התחיל לקרוס.

זה לא קרה באחת. שתי הגישות המשיכו להתקיים בארה״ב שנים רבות, עם מינון שנראה אז סביר בין כלים זולים ופשוטים וכלים יקרים ומורכבים מאוד. קשה ללמד את האמריקאים על יעילות וכדאיות כלכלית, והם באמת הגיעו לאיזון מסויים בין הרכיבים. גם בעידן שבו עליונות טכנולוגית הפכה יותר ויותר מרכזית, הבינו במערב את הקריטיות של מאסות ויכולת ייצור. המכה המשמעותית שנחתה על גישת האיזון היתה הכניסה לעידן שכונה במערב ״המהפכה בעניינים צבאיים״ (RMA), כחלק מכניסת החימוש המונחה המדויק לשדה הקרב. החימוש המדויק נועד לפצות על בעיית הסטטיסטיקה של המלחמה הישנה. ולרגע מסוים בהיסטוריה הפער בין הישן והחדש היה כל כך דרמטי, שארה״ב הצליחה להכריע את צבא עיראק – אז אחד הצבאות הגדולים והחזקים במזרח התיכון ובעולם – כשהיא נלחמת אלפי קילומטרים מבסיסי הבית, ולעשות את זה כמעט בין לילה ובפער אבדות בלתי נתפס. זו היתה תקופה נהדרת להיות איש צבא במערב – הסיכון היה אפסי והעוצמה היתה בלתי נתפסת.

כשהמלחמה הפכה יקרה מדי

אחת הסיבות לדעיכת המלחמה במערב זה שהיא הפכה לעניין לא כלכלי. אם כל חימוש עולה עשרות אם לא מאות אלפי דולרים, ולייצר אותו מחדש אורך חודשים ארוכים כי הוא חייב להיות הכי חכם, הכי רחוק, הכי וורסטילי, אז המלחמה הופכת לדבר שאינו אפשרי יותר, לבטח לא לאורך זמן. מלחמות המערב אפשריות רק בעידן של צמיחה שתוכל לממן את כל הכיף הזה. במידה רבה, השלב האחרון של מגפת האמל״ח האסטרטגי נוגעת בכניסת המעגל האלקטרוני ושבבים הסיליקון ללב המלחמה, ומיד לאחריהם כניסתה של התוכנה. הו! אותה חבית תוכן שאין לה סוף.

ואנחנו כאן בישראל, מאוסף של סיבות, הותקפנו באופן קשה עוד יותר על ידי חיידק האמל״ח האסטרטגי ובמידה רבה הוכרענו על ידו. יצאנו לדרך הזו בשנות השבעים, עם פרוייקט המרכבה, הכפיר (ואז הלביא) ועם פרוייקט דיוק ישראלי (פופאי למשל) ופרוייקט מודיעין זמן אמת שהיה מבוסס על כלים קטנים וזולים. המטרה היתה צמצום של התלות באירופה בייצור הנשק, הכנסת הידע המלחמתי הישראלי לתוך הכלים, ומעבר לתפיסה חדשה של יתרון איכותי שהוא טכנולוגי לפני שהוא אנושי. סיימנו אותו עם מל״טי ענק יקרים מאוד, עם טנק שהוא יקר כל כך שאי אפשר להחזיק איתו צבא מתמרן בגודל מלא, עם מלאים חסרים (כדי לשלם על עוד F-35 ועוד פרוייקטי חדשנות אה-לה-אביב-כוכבי), עם מערך הגנה טילאית שאין כמותו בכל העולם אבל העלויות שלו אסטרונומיות, ומול אוייב שיצא למערכת בניין כח משלו שנועדה לייצר כלים זולים ופשוטים ובכמויות בלתי נתפסות.

האויב עשה את זה כי לא היתה לו ברירה – הוא נותק ממנגנוני הידע והפיתוח במערב, והוטל עליו משטר סנקציות שהקשה עליו לממן פרוייקטים יקרים כמו במערב. במקביל, מהפכת הטכנולוגיה והייצור הזול בסין אפשרה מבחינתו לצעוד במהירות למחוזות חדשים. וכך, מרוב נסיון להכין את עצמנו למלחמה טכנולוגית קצרה מכריעה ובלתי ניתנת להכחשה מצאנו את עצמנו עם צבא נטול תפיסה ועם רגלים מקוצצות מול יריב שמגייס לטובתו את כל העוצמה שעליאקספרס יכולה לתת לו.

הלילה שבו שתי הגישות ניצחו

ליל ה-13-14 באפריל היה מפגש של שתי הגישות. מצד אחד עלית הטכנולוגיה העולמית בתחומי ההגנה. מצד שני גישת הכמויות האיכותיות דיין שהתפתחה בציר האיראני-סיני-רוסי. מאות כלים יצאו לדרך וחצו את מדבריות עיראק ושמי המזרח התיכון בדרכן לישראל. למולם הופעלו יכולות ההגנה של הקואליציה-המערבית-איזורית כולה. סביר כי מליארדי דולרים התפוצצו באוויר באותו היום. ומקרב שתי הגישות ראו ביום הזה ניצחון אדיר – ההגנה סיפקה לישראל מענה כמעט הרמטי, והאיראנים פגעו באופן מסויים בבסיס חיל האוויר והאירו את השמים. אבל השאלה הגדולה אינה מה קרה באותו הלילה אלא איך ניתן לדמיין מערכה ארוכה בין הציר השיעי וישראל. האם אנחנו מסוגלים לעמוד כלכלית בחודש כזה? בשנים כאלו? ישראל עלולה לרושש את עצמה לדעת, ייתכן והיא כבר בדרך לשם.

המחיר הגדול של האמל״ח האסטרטגי

הפער בין ירידת העלות של הרכיבים האלקטרוניים והנסיקה בעליות פיתוח התוכנה והאמל״ח במערב שמה את העליונות הברורה של המערב בנחיתות. מדובר במנגנון מובנה של יצירת חוב. המלחמה באוקראינה סיימה את מלאי הפגזים בכל העולם. אירופה שמבינה שתופעת המלחמה חזרה לקדמת ההיסטוריה חוזרת להתחמש. אבל העלות של ההתחמשות כבדה כל כך והייצור ארוך כל כך שבניין הכוח במערב יארך שנים ויעלה סכומי כסף בלתי נתפסים. המחיר הכלכלי של המהלך הזה עוד לא ברור. יתכן שבישראל ירוויחו ממנו בטווח הקצר ובינוני כמי שהביאו את גישת האמל״ח האסטרטגי לכדי שלמות. אבל הגישה הזו מציבה אותנו בנחיתות אדירה.

הנזק המרכזי של גישת האמל״ח האסטרטגי הוא לא רק המחיר שלו אלא הנזק לאסטרטגיה עצמה. העליונות הטכנולוגית אפשרה למערב לחדול לעסוק ביריב כגורם שצריך להתמודד מולו באופן רציני. וכשאין בצד השני יריב רציני אפשר למעשה להפסיק לעסוק באסטרטגיה ולהתמקד רק בטקטיקה. האופן המרהיב והזול שבו האיראנים עיצבו את המזרח התיכון נגד ישראל מבוסס על תפיסה אסטרטגית שקודמת לאמצעים. אם ישראל לא תחזור בה ותבין כי כדי לנצח אנחנו צריכים תפיסה אסטרטגית שמותאמת לעולם שהשתנה – אנחנו עלולים להיות הקורבן הנוסף של פרוייקט מלחמת הכוכבים.