האירוע בבא״ח גולני לא היה צריך לקרות. חיילים לא היו צריכים לשלוף את הטלפונים שלהם כדי לצלם את חבריהם המדממים ולספק לחזבאללה את ה-BDA הפסיכולוגי שהם צריכים. צה״ל היה צריך להתערב מזמן ליצירת מערכת נהלים שבה חייל יודע שהוא יעוף לכלא אם הוא מוציא טלפון לצלם בסיטואציה כזו. מדינת ישראל וצה״ל משלמים מחירים הולכים ומכבידים בגלל חיילים שמצלמים סיטואציות שלא היו צריכות להתקיים ולא להיות מצולמות. אבל צה״ל כבר שנה עסוק מעל לראש ולמי יש זמן לעסוק באכיפת נוהל חדש-ישן בנושא הזה. יש לנו דברים חשובים יותר להתעסק בהם. מישהו איפשהו אומר לעצמו – נתחקר ונפיק לקחים אחרי המלחמה. ככה אנחנו אומרים לעצמנו גם עם זעקת המילואים שהולכת וגוברת. אבל האירוע לא היה צריך לקרות. הדרך שלו לא לקרות היתה שצה״ל יפיק לקחים הרבה יותר מוקדם.
אנחנו לא הראשונים שפוגשים את איום הדיוק
ב-2 ביוני 1994 תקף חיל האוויר באופן מדוייק את טקס סיום קורס המפקדים בחזבאללה בעין דרדרה שנמצאת הרחק בצפון בקעת הלבנון. את מאמצי הפינוי שיבשו מסוקי אפאצ׳י שנכנסו לשירות שנים ספורות קודם לכן. חזבאללה למד על בשרו את משמעות הדיוק כבר בראשית שנות ה-90׳ ומאז סיגל כמעט תמיד תודעת פיזור סיכונים גבוהה. אפשר שתודעה זו אבדה לו בעשור האחרון שבה הוא הפך להיות הגורם החזק בסכסוך הסורי וגם אפשרה את הפגיעה העמוקה בו בחודשי אוגוסט-ספטמבר השנה.
כניסת טילי ה-HIMARS המדוייקים לצבא אוקראינה לא היתה אף היא סוד. האוקראינים התחננו לאמריקאים חודשים ארוכים לקבל יכולת לפגוע במטרת נקודה בטווח של מאות קילומטרים, וכשהטילים הגיעו כולם ידעו. גם הרוסים. זה כמובן לא מנע מצבא רוסיה להעמיד את חייליו במסדר לקבלת פצצונות ההיימארס, או לשכן מאות חיילים בבית ספר אחד במרחק קילומטרים ספורים מהחזית. אלפי חיילים רוסיים כנראה נהרגו ונפצעו באופן הזה. חודשים ארוכים שהאוקראינים פרסמו עשרות סרטונים של מטרות רוסיות מקובצות המושמדות ממרחק.
לרוסים יש עומק אסטרטגי שאין לישראל – עומק שמבוסס על גודל המדינה ועל חוסר אכפתיות קיצוני לחיי אדם. לעומתם, בישראל אין לנו את הפריווילגיה ללמוד לאט כל כך. ולמרות זאת באירוע בבא״ח גולני צה״ל הראה מאפיינים מפחידים מדי של צבאיות רוסית. איום הכטב״מים של חזבאללה איננו סוד כבר זמן ארוך. לא הופתענו מכך שכטב״מ של חזבאללה יכול לחדור לעומק ישראל – כטב״מים כאלו פגעו בכוחות צה״ל במתנ״ס בערב אל-ערמשה, ובפגיעה במערך הגילוי ״טל שמים״ ליד צומת גולני. אנחנו גם לא צריכים להיות מופתעים מכך שכאשר נורים אל עבר ישראל אלפי (למעלה מ-1200!) כטב״מים במהלך שנה אחת, חלק מהם יחדרו. מלחמה היא עניין סטטיסטי. כמו שאמרו ארץ נהדרת בשם אביב כוכבי – ״ונגן על אזרחינו, אם כי לא באופן הרמטי״.
החשודה המיידית
בתחקיר הראשוני שוב האשים צה״ל את ההתרעה החסרה. אמנם האשם הפעם לא היה אגף המודיעין, אבל ההתרעה החבוטה שוב מככבת:
תחקיר ראשוני בחיל האוויר לפגיעת הכטב״ם בבא״ח גולני: בחיל האוויר סברו שהכטב״ם שאבד איתו הקשר – התרסק. הלקח המיידי – מעתה יופעלו הרבה יותר התרעות בכל אירוע דומה כדי לא ליטול סיכונים.
דורון קדוש
הבעיה היא לא היעדר התרעה. הבעיה היא שבמדינת ישראל יש שני צבאות. צבא אחד שהוא יסודי, יוזם, מקצועי בצורה בלתי נתפסת. הצבא השני הוא שלומיאלי, בינוני, חסר מעוף ויוזמה. והמנגנון היחיד שמבדיל בין שני הצבאות האלו היא השאלה האם ניתנה או לא ניתנה התרעה בזמן. מאחר והעסק הכי בסיסי של צבא הוא ניהול סיכונים והתמודדות עם אי וודאות, זו בגידה עמוקה של צה״ל בשאלות היסוד של העסק הצבאי. בהערכת המצב של חטיבת המבצעים, או של פיקוד צפון לאוגדותיו, או של מפקד הבסיס, או אפילו של פורום רבי סרנים בבסיס, מישהו היה צריך להגיד – לא מכניסים מאה חיילים יחד באולם עם קירוי קל. ובטח שלא במקום סגור שכל אחד בעולם יודע מתי מתכנסים בו. החיילים והנגדים יקללו אותנו, אבל מרגע שצה״ל פגע בבכירי הארגון ופועל בתוך לבנון, אין לחזבאללה שום מניעה לעשות את זה חוץ ממעטפת היירוט של חיל האוויר. ומאחר ובכל מערכת יש חורים במוקדם או במאוחר כטב״מ יכנס. כשהוא יכנס אנחנו רוצים שיפגוש צבא ולא תנועת נוער.
ניהול:סיכונים
שאלת הטלפונים ושאלת ההתרעה הן אותה שאלה. צה״ל של 2023 (לא בטוח שהחליפו בחטיבת המבצעים שנה) הוא צבא שאינו מנוהל כי הוא ריכוזי מדי. אבל מלחמה ארוכה ומורכבת לא יכולה להיות מנוהלת באופן ריכוזי. העובדה שחיילי גולני התנהלו בבסיס ההדרכה כאילו מדובר במקום הכי בטוח בעולם, כאשר הם בטווח טילי חזבאללה וכלי הטיס שלו, היא תולדה של תלות חולנית בהתרעה שמישהו אחר צריך לספק. זה מאוד נוח כי: 1) אנחנו יכולים להמשיך להיות הצבא הבינוני שאנחנו; 2) אין לנו צורך להפעיל משאבי חשיבה והיערכות כדי להכין את עצמנו – כל גוף ויחידה בפני עצמם – להפתעות שהמלחמה יכולה להביא; 3) ותמיד יהיה לנו מישהו אחר להאשים. וזו, הרי, אותה תלות בדיוק שצה״ל כולו פיתח בהתרעת אמ״ן ולכן נתפס עם המכנסיים למטה, פשוטו כמשמעו, ב-7.10. וכשאני מדבר על צבא שלא לומד, זה בדיוק העניין.
המודיעין נושא את אשמת כולם
נדב אייל פרסם בשבת נתונים מסמרי שיער. מפקד האוגדה, מפקד הפיקוד הקודם והנוכחי (שאז היה רח״ט מבצעים) ועוד גורמים מבצעיים רבים נחשפו לתוכנית ׳חומת יריחו׳. בחטיבת המבצעים אפילו התקיים דיון על התוכנית, והוסכם שהיא יכולה להתקיים רק בהפתעה. ולמרות זאת, נדב אייל מתחיל את הסיכום שלו בשאלה מעולה:
איך ייתכן שפיקוד הדרום לא עסק בתוכנית הזו? איך פינקלמן לא דחף את הנושא כאשר הגיע לפיקוד הדרום, אם הכיר אותו כה טוב?
ואז, בלי לענות לעצמו, הוא מדלג ומסכם באופן הכי פבלובי שאפשר:
כדי להסיר ספק: האחריות העליונה לכך שחומת יריחו לא שימשה את צה"ל למניעה וסיכול המתקפה נחה על אמ"ן.
ובכן – הפוך בדיוק. אמ״ן לא חף מבעיות, אבל האחריות העליונה לכך שצה״ל נתפס ללא כל מוכנות לאפשרות של מלחמה בהפתעה בחזית הדרום מונחת על מפקדי צה״ל ועל התרבות והמערכת המבצעית שלו. עוד כוונון של מערכות ההתרעה עלול רק להחמיר את הבעיה הזו.
מצבא מבוסס התרעה לצבא מבוסס סיכון
בצורה הכי פשוטה שלה התרעה מבוססת על משהו שאנחנו יודעים באופן פוזיטיבי – החל מההתרעה האידאלית שבה יודעים מי, מה, מתי, מיקום ובאיזה מתווה, ועד לרמות הנמוכות של מידע התרעתי, התארגנות וכדומה. יתכן ולא יהיה בידינו פיתרון לכתב החידה אבל נדע שיש חידה, ונדע מה השאלה של החידה. ניהול סיכונים לעומת זאת מסתכל עלינו כמערכת ועל הדברים שאנחנו יודעים שיכולים להיות, ולא על היריב כחידה שצריך לפתור. הוא שואל היכן אנחנו פגיעים בייחוד. הוא משתמש ביכולות הידועות לא כדי ״לא ליטול סיכונים״ כלשון התחקיר הראשוני, אלא כדי לנהל ולצמצם את הסיכון. הכטב״מ שחדר את מעטפת ההגנה עדיין היה פוגע, אבל היו רק חיילים מועטים בחדר האוכל. התוצאה היתה פחות קשה. באותו אופן – לו היתה נפתחת מלחמה בהפתעה מול צבא שמנהל את הסיכון באופן בסיסי, האיום לא היה נחסם באופן הרמטי, אבל התוצאה לא היתה טרגית כל כך. ולכן שאלת ניהול הסיכונים היא שאלה של אחריות – כל גורם וגורם שצריך לקחת אחריות בגזרתו, לצמצם את הסיכון שהוא או חייליו יהיו אלו שיביאו ליריב את ההישג.
המעבר לניהול סיכונים הוא חזרה לצבא מבוסס אחריות אישית. ב-6.10.2023, 50 שנים למלחמת יום הכיפורים, התקיים דיון בקבוצת בוגרי חטיבת המחקר ביחס לאחריותו של אלי זעירא על המלחמה ההיא. אני טענתי שהעיסוק בזעירא גורם לנו לא ללמוד מהמלחמה ההיא:
הטלת האשמה על זעירא מסייעת לכל המערכת לא ללמוד ממה שקרה לה במלחמה. כמו שחוקרים רציניים הראו לא היה קשר בין אי גיוס המילואים לשאלת ההתרעה, וההפתעה לא היתה ממועד המלחמה אלא מאופיה. בניגוד לחיל האוויר שלמד מהמלחמה ושינה מהיסוד את כל תפיסת ההפעלה שלו אמ"ן למד כמעט את כל הלקחים הלא נכונים כי היה מישהו אשם ואפשר היה לזרוק עליו את כל האשמה.
אני חושב שהמסקנה הכי בסיסית שאמן וצהל לא הפיקו מהאירוע זה שהערכה והתרעה אסטרטגית היא מוצר מפוקפק מאוד ורצוי להאדיר אותו פחות ולהסתמך עליו פחות ולבנות את הכח באופן שמודע לאי הוודאות הבסיסית בתחום האסטרטגי.
התרעה היא אכן מוצר מפוקפק ולתלות את היכולות האג״מיות שלנו בהתרעה זו טעות שלא למדנו ממנה.
כמובן שלא ידענו באותה העת שעד כמה מדינת ישראל מסרה את גורלם של היקרים לה מכל בידי המוסד הההפכך של ההתרעה. במונחים של נאסים טאלב, תליית המוכנות האג״מית שלנו בהתרעה, היא מנגנון ליצירת שבירות. היא תולה את התפקוד שלנו באחד המרכיבים הכי הפכפכים שיש – התודעה האנושית בצורה המנוסחת והמודעת שלה, כלומר המחשבה שנדע להבין את המציאות על בסיס האיתותים שהיא שולחת לנו. הרעיון של אחריות, כלומר של ניהול סיכונים תולה את המוכנות בפרקטיקות וביזור היא לכן מנגנון לאנטי-שבירות. צבא שמנהל את הסיכונים הוא צבא שאינו תלוי בעירנות של הקמ״ן או הקצין שכרגע תופס את המשמרת וביכולתם להבין באופן מדוייק את כל האותות ברגע הנכון. אנחנו נכונים.
עולם המבצעים המיוחדים שיבש על הצבא את דעתו גם בסוגיה הזו. מבצע מיוחד מחייב ניהול סיכונים מיוחד, כזה שתואם את המבצע הספיציפי ואת הסיכון המאוד ספיציפי שניטל בו. זה ניהול סיכונים שהוא הפוך בדיוק מביזור אחריות לטובת יצירת צבא שמותאם למצב המלחמתי המשתנה. בראש ובראשונה מאחר ובמצב המלחמתי לא אנחנו תמיד אלו שיוזמים את נטילת הסיכון. היכולת לשוב ולאמץ מתודה של התבוננות על הסיכון ולא על ההתרעה, כלומר לקיחת אחריות מחודשת של המפקד על תחום אחריותו, נמצאת בבסיס היכולת של צה״ל להחזיר לעצמו את האמון במלחמה הזו.
בתמונה – הערכת סיכונים לפגיעת בתחנת חלל לטובת ניהול הסיכונים בתחנה.
כתיבת תגובה