לא צריך לחבב את עופר וינטר כדי לעמוד על החשיבות של התיאורים שהוא מציג בראיון שלו אצל עמרי אסנהיים. וינטר מתאר, בעיקר סביב החוויות שלו בצוק איתן, מערכת שפועלת באופן יזום כדי למנוע מהבנות אופרטיביות-אסטרטגיות לדלג בין המדרגים. היא עושה את זה על ידי מניעת שיחה ועל ידי ניסיון לתכנת את תוכן השיח בין הדרג המדיני והצבאי. וינטר מציג את עצמו כמי שלא היה מוכן לשחק את המשחק הזה ולכן הושלך מהסירה.

מתוך כלל הראיון כדאי להדגיש את התיאור ערב הכניסה הקרקעית בצוק איתן כי הדינמיקות המתוארות בו הן כאלה שאינן ייחודיות ליחסים הספציפיים של האנשים המוזכרים בה:

הודיעו לי ששר הביטחון מגיע לביקור אצלי בחטיבה. מתקשר אלי המזכיר הצבאי שלו, קולס, אמרתי לו – ״אנחנו שבועיים בהמתנה, מה מטריד אתכם? למה אתם לא נותנים לנו להיכנס? מה מטריד את הדרג המדיני?״ הוא אומר לי ״האמת – הדבר שהכי מטריד אותנו זה איך תתמודדו עם התת קרקע״. אמרתי לו תראה אנחנו מתאמנים על העניין הזה ואני אשמח ששר הביטחון יבוא וכשהוא יהיה אני אראה לו איך אנחנו מתמודדים, אני חושב שזה פתרון מעולה לבעיית המנהרות. הוא אומר לי – ואללה, זה מה שהוא רוצה לראות, תכין תצוגת תכלית.

לכאורה, יש כאן קצין יוזם שרוצה להציג יכולת חדשה, לא אמורה להיות כאן שאלה מורכבת, אבל האירוע הזה מניע מחול שדים:

ואז מתקשר אלי הרל״ש של האלוף – הרמטכ״ל לא מאשר שתציגו לו (לשר) איך אתם מתמודדים עם התת-קרקע. אמרתי לו – למה? (הוא עונה:) ״מכיוון שהוא לא מכיר את הפתרון הזה, הוא לא יודע והוא לא מוכן שתציגו לשר הביטחון״.
אמרתי לו – אל תגידו לי מה להציג ומה לא להציג. זכותי וחובתי לתת לו כח, להבין שהוא יכול לתקוף בעזה ויש לנו פתרונות. אמרתי לו – אם אתם לא רוצים שישמע מה שיש לי להגיד, אין בעיה, תעשו את זה יותר קל – קחו אותו לחטיבת הצנחנים. אבל לא תגידו לי מה להגיד. ואז מתקשר אלי שלוש דקות אחרי העוזר של הרמטכ״ל, הוא אומר לי ״עופר תקשיב, אתה מסתבך, אתה עושה שטויות, חבל זה יפגע בך״. אמרתי לו – ״הוד אל תדבר אלי ככה. אני לא מקבל את הסגנון הזה. להתראות. סגרתי את הטלפון״.

האם מדובר ב׳סירוב פקודה׳? וינטר טוען לדעתי בצדק שלא. אבל זו ממש לא השאלה המעניינת. השאלה היא המפגש של ציר הלשכות (רל״ש אלוף ואז עוזר הרמטכ״ל) עם הציר הפיקודי. אלו שני צירים שיש להם אינטרס כמעט הפוך. בעוד שהאחרון מבקש שקט תעשייתי, הציר הפיקודי נדרש להביא פתרון אופרטיבי. כמו שוינטר אומר קודם לכן במידה לא מבוטלת של צדק: ״כל פעם שתגיד משהו שהוא לא ״מקובל״, תהיה חשוף לזה שילעגו לך״.

וינטר מצדיק את המהלך שלו להפרת הנורמות המקובלות בהקשר הייחודי. הוא פועל לאור מטרה רצינית מאוד. גם בהסתכלות בדיעבד, עם ההבנה שיתכן שההתנהלות הזו סיימה את האפשרות שלו להפוך לחלק מהמטה הכללי וינטר עומד מאחורי העמדה שלו אז:

שר הביטחון נמצא מעל צה״ל. בשעת מלחמה כשעם ישראל כולו נמצא בצרה קשה, יש דברים שצריך לעשות, ואני אשלם, מוכן לשלם על זה אח״כ. אתה מצטער על כך? לא. אם זה מה שנתן לשר הביטחון את הביטחון שאפשר לצאת להתקפה – אשרי חלקי.

קשה שלא לראות כיצד הנורמות המתוארות משוכפלות שוב ושוב גם באירוע השנה האחרונה.

הבנדיטים בשירות צה״ל

בעבר הלא רחוק רווח בצה״ל הביטוי ׳בנדיטים׳ כתיאור של מפקדים בדרג הזוטר ובדרגי הביניים הניחנים ביוזמה ותפיסה עצמאית ואינם מוכנים למלא תמיד אחר הכללים כאשר אולי מתנגשים בטובת המדינה. הביטוי בנדיטים הגיע ככל הנראה לשפה הצה״לית מתוך השפה הצבאית הבריטית. האימפריה הבריטית שבה השמש לא שקעה לעולם, נדרשה לסגל לעצמה תפיסת פיקוד ושליטה המסתמכת באופן עמוק על יוזמתם של מעטים. מעטים אלו היו לרוב בני אצולה או בני המעמד הגבוה באנגליה, אנשים שהוסמכו, בקריצה, לחצות את הכללים כאשר יש הכרח לעשות כן. הבריטים ידעו גם להלל את הגיבורים האלו – את לורנס איש ערב במהלך מלחמת העולם הראשונה, את דיוויד סטרלינג, מקים ה-SAS במדבר הצפון אפריקאי במלחמת העולם השניה, ועוד רבים. במידה רבה רוח הבנדיטיות בתרבות הצבאית הבריטית מגיעה כל הדרך עד לפיראטים שפעלו באישור-לא-אישור של המלכה, ואולי אפילו קודם לכן, עם רוח ויקינגית של יוזמה הרחק מנמל הבית.

רעיון היוזמה רווח גם במרחב הצבאי הרוסי. המרחבים של רוסיה הצארית ומאוחר יותר של ברית המועצות, המסגרת האידאולוגית המהפכנית שהיא פרוטוקול מאפשר, יצרו מנגנון שגם במרחב הרוסי הועלו על נס מפקדים זוטרים שפעלו באומץ נגד גישה שרירה וקיימת כדי לקדם את טובת הממלכה והמהפכה.

בשני המקרים, הבריטי והרוסי, עמד רעיון הבנדיטיות במתח עמוק לתפיסה של משמעת קיצונית. שני הצבאות לא היו צבאות חסרי סדר וארגון, אך הם הכירו בחשיבות של יציאה מתוך הסדר והנהלים ושל חוסר התוחלת של שליטה ריכוזית. שתי המסורות הללו הגיעו לתוך צה״ל מתוך המקורות הללו בדיוק: יצחק שדה שהיה מהמעצבים הבולטים של תפיסת הפיקוד בפלמ״ח, היה בוגר שדה המערכה המהפכני הרוסי. המפגש שלו ושל רבים אחרים עם אורד וינגייט, שהיה בנדיט בפני עצמו, באתיופיה, בארץ ישראל ובבורמה שם קיפח את חייו, העצימה את ההשפעה הבריטית הבנדיטית. ומנגד, בוגרי הבריגדה הביאו לצה״ל את עוצמת המשמעת הבריטית של יחידה סוג ב׳ שגויסה מקרב בני הקולוניות ולא שירתו בה שום בני אצולה. גם בחיל האוויר, שנבנה באותן השנים על המסורות הבריטיות, ועל רוח אצילית בריטית, הביאו בוגריו כמו עזר וייצמן (אצולה ישראלית) רוח בנדיטית מאותם מקורות. בית המדרש הצבאי האירופי ידע להעריך את הסדר ואת היציאה ממנו כאלמנט יסודי בעשייה הצבאית.

אבירם הלוי שחקר את תופעת הבנדיטיות מתאר שהבנדיט אינו רק פרט הניחן באיכות יזמית ואומץ, אלא אדם הפועל בתוך הקשר מערכתי המאפשר את היוזמה הזו. הרכיב החיוני ביותר בהקשר הזה הוא ספונסר בכיר, שלא פעם היה בנדיט בעברו, אבל כיום הוא בעל תפקיד בשולחן קבלת ההחלטות הבכיר. הספונסר מסוגל לספק לבנדיט הגנה ולסייע לו למקד ולעדן את אי הסדר הפנימי שהוא יוצר. הספונסר חיוני כדי שהבנדיט לא ישרוף את עצמו, וכדי שהיוזמה תהיה בעלת ערך.

לפי הלוי, עידן הבנדיטים בצה״ל הגיע לסיומו כאשר אחרוני אנשי הפלמ״ח – מוטה גור, רפול, יצחק (חקה) חופי, עוזבים את שירות הצבא. רבין כשר ביטחון משאיר את הגחלת עוממת למספר שנים נוספות, אבל בשנות התשעים, על רקע האסונות בצאלים, אסון המסוקים ועוד צה״ל מחיל על עצמו גישה אחרת לגמרי.

הגישה האמריקאית ליוזמה

בחמישים השנים האחרונות וביתר שאת מאז נפילת הגוש הקומוניסטי הפכה ארצות הברית לבית המדרש המוביל לחשיבה צבאית ואסטרטגית בעולם, ובייחוד עבור צה״ל. רוב צמרת צה״ל עברה הכשרה קצרה או ארוכה במוסדות הליבה האמריקאיים, וגישת היסוד האמריקאית קנתה שבת בלב התפיסה האופרטיבית הישראלית. תנאי היסוד השונים כל כך בין המדינות כמעט ולא נדונו לעומק.

אחד המרכיבים היסודיים בתפיסה האמריקאית הוא העדפה ברורה של הסדר המערכתי על היזמות של יחידים (זאת אגב כמעט תמיד בניגוד מוחלט לייצוג הקולנועי של הגיבור הצבאי האמריקאי). בניגוד לאימפריה הבריטית, התפיסה הפיקודית האמריקאית צמחה בעידן שבו התקיימו מערכות תקשורת מיידיות, החל ממלחמת האזרחים שהיתה המלחמה הטלגרפית הראשונה, ועבור במלחמות העולם שבהם כבר התקיימה תקשורת על גלי האתר. אלו אפשרו לפיקוד הבכיר, לפחות ברמה הטכנית, להתוודע למצב העניינים בכל החזיתות.

בנוסף, הנסיונות המרכזיים של הביטחון הלאומי האמריקאי דחקו את תפיסת הפיקוד לאותו כיוון. בתוך כך ניתן למנות את התפקיד של מלחמות העולם כמאמץ לאומי מרוכז ושל המלחמה הקרה והאיום הגרעיני שניצב לפתחה. כל אלו עיצבו את הפיקוד הבכיר כמקבל ההחלטות הבלעדי. זו לא רק מטאפורה: דייויד סטרלינג היה יכול לפעול עצמאית במשך חודשים במדבריות של לוב, אורד וינגייט היה יכול על דעת עצמו לצאת לפעילות אקטיבית נגד המרד הערבי בגליל, ולצאת למסעות הצ׳ינדיטים בבורמה, אך מפקד נושאת מטוסים גרעינית אינו יכול לצאת למסע אישי שמטרותיו נבחנות במפגש הלילי עם היריב. נושאת המטוסים לא מוכנה לשאת על סיפונה בנדיטים.

אירועי ליבה בדרגי הפיקוד הבכירים העמיקו והשרישו את התפיסה הזו. הדחתו של גיבור מלחמת העולם השניה הגנרל דאגלס מק׳ארת׳ור על רקע יוזמה אישית וחילוקי דעות גלויים עם הנשיא טרומן במהלך מלחמת קוריאה הבהירה את מערכת היחסים בין הפיקוד היוזם ומקבל ההחלטות המדיני. אשרור של גישה זו היה בהדחתו, דה-פקטו, של הגנרל סטנלי מק'קריסטל, מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, עקב ביקורתו על מהלכי ממשל אובמה.

המסורת הצבאית האמריקאית, בסתירה (מסויימת) למסורת היזמית-העסקית האמריקאית, אינה מכירה כלל בתפקיד הבנדיט. החלטות הרות גורל הן כאלו שניתן לשקול את מחיריהן משך זמן רב, אין כמעט יריבי בטווח הזמן המיידי, ומערכי התכנון וההערכה האסטרטגית זוכים לעדיפות רבה במערכת הביטחונית. שינויים מתקיימים כמעט תמיד כמהלך מערכתי מנוהל ומתואם, והאתגר הגדול ביותר הוא הגודל עצמו והשלכותיו. בישראל, לעומת זאת, הוקמה חטיבה אסטרטגית במטכ״ל רק לאחר ועל רקע הסכמי אוסלו, וכונן אגף אסטרטגי רק במהלך כהונת כוכבי. מה האתגר הגדול ביותר לישראל – זו שאלה שכדאי לענות עליה. כך או כך מה שברור הוא ש-We are not the same.

אבירם הלוי מציין את חלוץ האוויר בילי מיטשל כבנדיט אמריקאי. האחרון סיים את חייו המקצועיים בהדחה על ידי הנשיא, בשל ביקורת שמתח על בכירי הצבא. רק שנים לאחר מותו החלו האמריקאים מוקירים את זכרו. הנהייה הישראלית אחרי המסורת האמריקאית היא גם סוף עידן הבנדיטים בצה״ל. מאחר ורוח הבנדיטיות נטועה עמוק מאוד בגישה הישראלית הבסיסית, נוצרת תופעה של קצינים זוטרים מובילים שנתקלים בתקרת הזכוכית המטכ״לית. מי שמפסיד מן הדינמיקה הזו הוא קודם כל האינטרס הביטחוני הישראלי שנפגע קשות.

בנדיט ללא כתר

דבריו של וינטר בביקור שר הביטחון דאז, יעלון, במטה חטיבת גבעתי, ופגישתו אז עם חבר הקבינט דאז, בנט, סימנו אותו בקרב המטכ״ל כ-trouble maker. הכלל שהבנדיט הכי פחות מקבל, לפי אבירם הלוי, הוא הקשיחות של השיח הבין מדרגי. הלוי מתאר כיצד מפקד סיירת מטכ״ל הצעיר עמירם לוין סוגר מעל הראש של הרמטכ״ל את המבצעים הבאים של הסיירת עם שר הביטחון רבין ב״פגישה שאף פעם לא התקיימה״. מערכת הפיקוד הבכיר, למרות הניסיון לאלף אותה, היא תמיד שק כאוטי של נחשים. ההנחה שהמבנה המערכת ההיררכי חיוני גם לקבלת החלטות (המובן מאליו) וגם לזרימת המידע כלפי מעלה (ממש לא מובן מאליו) חייבת בחינה מחדש. הבנדיט מוכן לשים את ראשו על הגיליוטינה כדי לאפשר לדרג הבכיר כר שלם יותר לקבלת ההחלטות.

אבל וינטר הוא בנדיט בלי ספונסר. הוא זאב בודד, אדם שחיילים רבים מוכנים להסתער אחריו, אבל אין לו שום מייצג רציני בקרב הפיקוד הבכיר. ובהיעדר מייצג וינטר עצמו נקלע לחוסר רלוונטיות מול הפיקוד הבכיר. הזאב הבודד יכול להיות מפקד חטיבה מוצלח אבל הוא לא יכול להפוך לחלק אינטגרלי מהמטה הכללי, כמעט בהגדרה. המטה הכללי חייב רמה מסויימת של שותפות, ולכן גם מי שחולק על העמדה השגורה צריך להיות מסוגל לעשות זאת מתוך שיח. הזהות הדתית של וינטר לוודאי שימשה גם היא חלק מהזרות שהמטכ״ל חש כלפיו והוא צודק שאם הוא היה חילוני, צנחן, היה סולחים לו על השגיאות. אבל הוא לא. הוא היה אמור לדעת את זה, או לפחות מישהו שהוא בצד שלו היה צריך להסביר לו, אבל לא היה אף אחד כזה.

בנדיט חכם יודע להתנהל בתוך המערכת, וכאשר צריך הוא חוצה את הגבול הוא יודע גם למצוא את הדרך בחזור. הבנדיטיות של וינטר פועלת בסוף נגד המערכת, ולכן המערכת תפעל בחזרה נגדו. בהיעדר גורם שיכול לסייע לו, ובהיעדר יכולת עצמית של וינטר לנווט במרחב המורכב הזה, ההתנהלות של וינטר נתפסת כגחמתית ואולי אפילו ילדותית. זה חינני בדרגים הנמוכים אבל רחוק מהאופי הנדרש לפיקוד הבכיר.

לקראת הדור הבא

גישת ניהול הסיכונים שמגולמת בעריפת דורות של קצינים בעלי התנהלות ׳לא מערכתית׳ היתה נכונה בעידן שבו קיומה של ישראל לא עמד בסכנה. העידן הזה תם ב-7.10, בשעה שאלפי בנדיטים בשם עצמם חתרו לחזית ללא שום פיקוד עד ל׳התעשתות׳ הפיקוד הבכיר בצה״ל. אתגרי הביטחון הלאומי של ישראל רבו מאוד בשנתיים האחרונות. לא ניתן לנהל אותם, עם אי הוודאות הגלומה בהם, רק ממצפה הפיקוד העליון.

קצין בכיר לחש לי בחורף של השנה שעבר שלכל חייל במילואים או בסדיר בצה״ל כיום יש יותר ניסיון מבצעי מאשר לכל המטכ״ל כולו ביחד. מאז הלחישה הזו הפכה לסיסמה שגורה. הקצינים שהובילו את הלחימה צפויים להיות דור העתיד של המטכ״ל ושל הביטחון הלאומי של ישראל. הם לא יעברו ברובם את מכבש ההשטחה שהמטכ״ל הנוכחי עבר. זה בוודאי פוטנציאל להשתנות חיונית אבל זו גם סכנה גדולה.

כדי להפוך את ההשתנות הזו לברכה, צה״ל צריך לבחון מחדש את שאלות היסוד של ניהול הבנדיטים לגבש מחדש תפיסה שלמה בנושא. זו בוודאי לא תהיה תפיסה כתובה, אבל התשתית של חיבור בין ספונסר לבין בנדיט נמצאת ביסוד שלה.