הטוב הרע וזה שטרם החליט
בשנים שעסקתי בנושא הסורי, כמעט מראשית מלחמת האזרחים במדינה ועד לתחילת ניצחון הציר, הסתובב מור״ק חביב על התפיסה האסטרטגית של המעצמות שפעלו במרחב. לפי האגדה הצבאית הזו, כאשר רוסיה בחרה להתערב בעוצמה במלחמה בספטמבר 2015 האמריקאים הציעו בחביבות לקיים מפגש שיתוף ידע ביחס למצב במלחמת האזרחים. הגנרל האמריקאי הגיע מוכן עם מפה של כל מאות הארגונים והקבוצות שפעלו במדינה המשוסעת הזו. בסוף ההצגה המייגעת הגנרל הרוסי הודה לאמריקאים ואמר להם – זו באמת מפה נהדרת, אבל גם לנו יש מפה. הוא נעמד ליד הלוח וצייר מפה של הכוחות הפועלים בסוריה. משהו כזה:
על בסיס המפה הזו הרוסים ובני בריתם בחרו כמובן לפעול בשלבים הראשונים נגד אלו שעוד לא החליטו וכפו עליהם להחליט. באופן זה הם חיזקו זמנית גם את המשטר וגם את הרוע המוחלט שאז היה דאע״ש, באופן שנתן לגיטימציה למשטר למלחמת האזרחים העקובה מדם.
אני נותן את המור״ק הזה פעמים רבות כדוגמה טובה לאסטרטגיה המבוססת על תפיסה של מורכבות (complex) מול אסטרטגיה המבוססת על תפיסת עולם של מצב כאוטי. מי שפועל בעולם מורכב מנסה להבין את המורכבויות ולפעול יחד איתם ככל הניתן. ה-complex הוא לרוב גדול, עוצמתי יותר, וסתגלני יותר מהעוצמה שניתן להפעיל עליו, אפילו מצד מעצמות. חוויית עיראק טבעה בבשר האמריקאי את עוצמת ה-complexity במזרח התיכון. החוויה הזו עמדה בהלימה לגישת היסוד האסטרטגית האמריקאית, למשל ביחס לכלכלה ולשוק הנתונים לעוצמתה של ״היד נעלמה״. אבל במציאות כאוטית, כאשר הסדר הישן מתפרק, בהפעלת כוח יחסית מצומצמת ניתן לכפות סדר חדש ללא תלות בתנאים הייחודיים. הרוסים נראו לנו אז כאומנים של הפעלת עוצמה בכאוס כאשר תוך חודשים ושנים ספורות היטו את הכף לטובת משטר אסד. באותה העת, האלימות המאורגנת שרוסיה ובנות בריתה הפעילו התגלתה, עם כל הזוועה הגלומה בדבר, כאסטרטגיה הרבה יותר אפקטיבית מאשר גישת הגישוש האינסופי שהאמריקאים נקטו בה.
אבל הפעולה של כפיית סדר, כזו שמעבירה אותנו במהירות מהמצב הכאוטי למצב הפשוט, היא מהלך הפכפך מאוד. בשלב הראשון היא מתגמלת כי המערכת משוועת לסדר, גם אם במחיר החופש, הערכים והזהות של הפרטים בתוכה. אבל לאורך זמן הסבוך שב לבעבע ועלול להשיב את המערכת למצב הכאוטי. הסדר החדש אינו מחזיק את העוצמה הסמויה של הסבוך, ואילו עוצמת הסדר עלולה לסמא את עיני המערכת מהגל הבא המתקרב.
תפסו פוזיציה
מרגע שהרוסים נכנסו לעמדת הובלה בסוריה, ועל רקע הבחירה האמריקאית לא להציב שוב מסות של חיילים אמריקאיים באיזורים מדממים במזרח התיכון, האמריקאים נקטו בגישה של שימור וצמצום נזקים. גם לנוכח הנכסים שלהם בעיראק, הם התמקדו בשני איזורים מרכזיים – הבסיס בתנף, במשולש הגבולות ירדן-סוריה-עיראק, עם תמיכה בקבוצות מורדים שפעלו במרחב, והריכוז הכורדי בצפון המדינה. בצפון היו נכסים בהיבטי הנפט, בדרום נכסים מתחום הפריסה הצבאית. אבל האסטרטגיה בכללותה נראתה כמו שימור של נכסים שכוכבם דעך. איש לא חשב שיש עתיד של שינוי דרמטי מכורך הנוכחות במרחבים הללו. ולמפרע, כמו שחוו הכוחות המוצבים בבסיסים אלו לא פעם ובייחוד בשנה האחרונה, הם חשפו את אנשי כוחות ביטחון אמריקאיים כמטרות זמינות למתקפות מצד הציר השיעי והסלפיה ג׳האדיה כאחד.
אלא שהקריסה המהירה מאוד של הסדר הזמני בסוריה חשפה צד אחר לגמרי של האסטרטגיות המתוארות. לפתע ההשפעה האמריקאית בצפון ובדרום הפכה לנקודת מנוף דרמטית להשפעה על זהותה של סוריה העתידית. בעוד שאיראן ורוסיה מגששות את דרכן שעה שהכוחות איתן פעלו איבדו את עוצמתם בין לילה, ארה״ב מצויה בעמדת השפעה פוטנציאלית המסוגלת להציב גם איזון לעוצמה הטורקית שהתפרצה.
אם ננתח את ההתהוות הזו בכלים עסקיים, כי בכל זאת אנחנו עוסקים באסטרטגית אמריקאית, האמריקאים החזיקו עד 2015 נכסים שהיו בגדר ׳ילד בעייתי׳ בתוך מטריצת נתח-שוק/צמיחה: השוק היה הפכפך עם פוטנציאל לצמיחה אבל בפועל נתח השוק שלהם היה קטן למדי מתוך כלל הקבוצות הפועלות. הילד יכול להפוך לכוכב יום אחד (נתח שוק גדול בשוק שעדיין הפכפך וצומח) ואף לפרה חולבת (נתח שוק גדול בשוק יציב). אולי במונחים של מדינות פרה חולבת היא הפיכה לגורם מוביל בעיצוב סוריה ואפילו לגורם שלטוני בעתיד. אבל מרגע שזה לא קרה, לאור העוצמה הסורית-רוסית-איראנית שהופעלה, האחיזה הזו הפכה לכלב מחמד (pet) – נכס שהסיכוי שלו לצמוח נמוך מאוד ומשמרים אותו רק בגלל נוסטלגיה, מחוייבויות עבר ועלויות שקועות. בניגוד לעולם הכלכלה, התהפוכות המהירות בעולם הגיאופוליטי מאפשרות לכלבלב שלנו להפוך לילד בעייתי ואפילו לכוכב מהר מאוד.
נכסים אסטרטגיים ועמדת זינוק
ריצ׳רד רומלט, יועץ עסקי שהתפרסם בארה״ב, תיאר בספר שלו תפיסה אסטרטגית מעניינת אותה ייחס לסטיב ג׳ובס. לדבריו, לקראת סוף שנות ה-90 יצא לו במקרה לדבר עם ג׳ובס ולפרוס בפניו את עמדתו לגביה החברה שלו. רומלט טען שלאפל אין עתיד. נתח השוק של מחשבי המקינטוש באותה העת היה קטן מאוד בארה״ב (באיזור ה-4%) ועוד פחות מחוץ לארה״ב, ותשלובת אינטל-מייקרוסופט הביסה את אפל בעולם התאגידי. המחשב של אפל היה מוצר נישה למעריצים אדוקים ומעצבים גרפיים. ג׳ובס, לפי רומלט, לא כפר בניתוח שהאחרון פרס לפניו, אבל טען – אנחנו מחכים לדבר הבא, ואז אנחנו נוביל אותו. עד שהופיע הדבר הבא, ג׳ובס התנהל בזהירות רבה מאוד כדי לשמור על פוזיציית הזינוק. שהפוטנציאל החל לבצבץ ג׳ובס הניע מהלכים יוצאי דופן כדי לייצר פוזיציה חדשה של צמיחה.
בדיעבד, נראה שהעמדה האמריקאית התהוותה לכדי אסטרטגיה דומה למדי לזו של ג׳ובס: אנחנו נחזיק בפוזיציה, כלומר בנכסים המוזרים שתפסנו, עד שמשהו משמעותי יקרה. וכשהוא יקרה נוכל מתוך הפוזיציה הזו לעצב את המציאות החדשה. הפוזיציה האופציונלית הזו, נובעת מקשרים שמבוססים על גישוש וטעיה במרחב הסבוך – הקשר עם הכורדים שמחפשים מעצמה מאמצת מזה עשורים, והקשר עם המורדים המתונים בפינת ירדן-עיראק-סוריה. הקשר הסבוך פחות דרמטי ממהלכים כפייתיים, אבל יש לו פוטנציאל הסתגלות ושרידות גבוה. 11 שנים לאחר שהנכסים הללו החלו להבנות, ארה״ב הופכת לשושבין פוטנציאלי בעיצוב סוריה העתידית.
ההעמדה הזו מגלה מי עוד החזיק בנכסים כאלו – הטורקים שעומדים מאחורי המורדים שיצאו מאידליב, אבל גם ישראל בעבר. בשנות הרעב והמצור בדרום רמת הגולן ישראל פיתחה מערכת יחסים עם קבוצות המורדים והתושבים. אבל שלא כמו ארה״ב וטורקיה, ישראל בחרה לוותר על מערכת היחסים הזו, כאשר המשטר התבסס מחדש. השיקול היה פשוט: המשטר הרי התבסס (אין עתיד אחר באופק) וישראל העדיפה את קלף המב״מ על קלף ההשפעה. למעשה, בשום שלב ישראל לא ממש נטתה עם כובד משקלה אל תוך מה שכונה בישראל ״שכנות טובה״. הטראומה של לבנון, של נטישת צד״ל היתה ועודנה כואבת מדי ומנעה מישראל להוביל מהלך להשפעה איזורית.
אבל כשהקלפים שוב מתערבבים, מגלים שמי ששמר על קלפי השפעה יכול להשמיש אותם בבוא העת. לעומת זאת, מי שנותר לו רק פטיש ביד, גם אם הפטיש הזה הוא העוצמה שהובילה לשינוי היסודי במציאות, עלול למצוא את עצמו מבקש טובות מאחרים. ישראל צריכה להניע כעת מהלכים מהירים ודרמטיים כדי שלא תידרש להמשיך לדפוק מסמרים בזמן שכל השאר מרוויחים.
כתיבת תגובה