אנחנו לא מבינים את חמאס. ולא במובן השגור שאנחנו ״לא מצליחים להכנס לראש של חמאס״ או שצריך ״לדבר ערבית״ או ״במנטליות של המזרח התיכון״. מי שמכיר אותי יום או יומיים יודע כמה אני סולד מסוג הדיבור הזה. המעשים שלנו בעשרת החודשים האחרונים (וכמובן עד אליהם) מעידים עלינו שאנחנו לא רואים את חמאס כפי שהוא, באופן גלוי מאוד, כלומר אנחנו כל הזמן חושבים שהוא משהו אחר לגמרי ואז אנחנו מופתעים שמה שאנחנו עושים לו לא עובד כמו שחשבנו.
למשל – אנחנו חושבים שחמאס הוא מדינה, או סמי מדינה. לכן אנחנו מתעדפים את כיבוש מוסדות השלטון שלו על פני ערעור שליטתו כתנועה באוכלוסיה. אנחנו מזלזלים בגדיעת ציר ההברחות ברפיח-פילדלפי. לא הבנו שחמאס, באותה מידה שהוא מעין סמי מדינה, הוא קודם כל מערכת משומנת, אולי הכי משומנת בעולם, של הברחות. ארגון פשע ששולט באוכלוסיה בטריטוריה שלו על ידי שהוא שולט בזרימת הטובין אליה. השליטה בהברחות היא צורת השלטון שלו על האוכלוסיה.
באותו אופן, אנחנו לא מבינים את המו״מ עם חמאס. אנחנו חושבים שהסיפור הוא עסקה. שצריך להגיע לעסקה שבה שני הצדדים מוותרים, אבל גם מרוויחים. כי זה מה שעסקה עושה. דורון מצא תיאר מעולה עד כמה הדבר הזה שקורה כרגע הוא ממש לא מו״מ על עסקה:
לא מדובר במשא ומתן אלא בפרקטיקה מלחמתית מנקודת המבט החמאסית. המשא ומתן אינו משא ומתן עסקי מבחינת חמאס ובכך יש הבדל גדול בין תפיסות התנועה הזו לבין התפיסות העסקיות שמאפיינות את האמריקנים וחלק מהיושבים בציון הסבורים כי מדובר בקלאסיקה של מיקוח ובזאר מזרחי. אז לא. אחזור פעם נוספת על האמת המרה: המשא ומתן הוא חלק מהמלחמה שמנהלת חמא"ס נגד מדינת ישראל. הימשכות התהליך הזה ולא סיומו הוא המטרה כשם שמטרת העל של חמא"ס היא המשך ניצחי של המלחמה הצבאית עד להשגת המטרה: פירוק ישראל. ולכן אין לסינואר אינטרס לסיים את האירוע הזה. הוא אינו שוקל שיקולי תועלת או שיקולי רווח טקטיים, אלא בוחן ענייני נצח וזה כל ההבדל. ויודעים מה? הוא לא רק עיקבי בהתנהלותו הוא גם מצליח לא רע עם העניין הזה. הצלחתו נמדדת במה שהיה ברור לו עוד לפני המלחמה: החברה הישראלית מגלה וגילתה סימני פריכות מתקדמים. מי שבוחן את אירועי החודשים האחרונים, הימים האחרונים ובעיקר את אירועי היממה האחרונה מבחין במה שמבחין סינואר.
תמונת מצב – 1 ספטמבר, דורון מצא
העליונות האסטרטגית של חמאס
שחר סגל הוא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר. ההבנה ששחר מתאר כאן במשפט אחד (ואני ניסיתי בגמלוניות לתאר ב-5000 מילה במאמר בבין הקטבים) שרירה – חמאס הוא ארגון אנטי-שביר, בשל השילוב בין הגמישות הקיצונית שלו (אין לו אחריות על כלום) והשבריריות הקשיחה שלנו. יש כמובן המשך לשחר – כאשר אתה ממסגר את הסיפור כ״כן פילדפי-לא-פילדלפי״ חמאס יוכיח לך ש״לא-פילדלפי״, כאשר אתה ממסגר כ״עסקה ואז נחזור להלחם״ חמאס יוכיח שלא תחזור להלחם. כל דבר שננסה לבסס כהישג ראוי, יהפוך בניהול המו״מ של חמאס לקו אדום כדי למנוע את ההישג. ובעצם כאשר אתה ממסגר ש״רק עסקה תביא אותם״, אז חמאס יוכיח שגם עסקה לא תביא אותם, בטח לא את כולם. חמאס ירוויח מחטופים חיים ומחטופים מתים. והדילמה שהוא יצר עבורנו משרתת אותו יום יום בהעמקת ההישגים שלו מה-7.10.
הנחת המוצא שלנו אחרי ה-7.10 ובטח אחרי שנה של לחימה בחמאס היא שחמאס אולי נחות טכנולוגית וכמותית, אך יש לו עליונות אסטרטגית על ישראל בלא מעט זירות. זו הנחה שקשה לנו מאוד לקבל. אנחנו חושבים שאם אמרנו שנצא מפילדלפי ואז נחזור אז זה יקרה. אנחנו חושבים שאם אמרנו שנמשיך להלחם בחמאס עד רידתו אחרי שנחזיר אותם, אז זה אפשרי. לחמאס יש כנראה הבנות לא פחות טובות לגבי טבע הדינמיקות של הגיאופוליטיקה המקומית והעולמית. לכל הפחות לא הייתי מזלזל בהבנות שלהם באופן שבו השיח הציבורי בישראל מזלזל בהן.
המענה לנחיתות האסטרטגית של ישראל
ההבנה הזו מחייבת אחריות, לא רק ״לקיחת אחריות״ כאיזה מילה ריקה אפילו אם היא כוללת עזיבה של התפקיד מתישהו, אלא מבט ופעולה שיש בהם את כל כובד האחריות, כלומר מבט על כלל הממדים של המציאות ועל האופן שבו הפעולה האישית שלי מתייחסת אליהם. אנחנו ננצח את חמאס חסר האחריות, אפילו על בני עמו, אם נבנה חברה ומנהיגות שהאחריות היא יסודה.
ההבנה של העליונות של חמאס מחייבת את האחריות הזו מכל אחד מאיתנו, וככל שהאמירות שלנו נשמעות רחוק יותר, אז ביתר שאת. אנחנו בימים שבהם פוליטיקאים, אנשי תקשורת, מובילי דעה, איבדו לחלוטין את האחריות שלהם. איבדו את ההבנה שיש להם מגע עם ״אחר״, שהפעולות שלהם נבחנות לא רק בטווח הזמן המיידי, מול הבייס המיידי, אלא במבט החברתי הרחב. נראה שאין לנו ברירה אלא שה-so-called-מנהיגות שלנו, כולה, ״תיקח אחריות״ במובן הריק של הביטוי, כדי שנוכל לבנות מחדש, מהיסוד, תרבות של אחריות רחבה.
כתיבת תגובה