במוסף השבת מה-8 בנובמבר של העיתון של המדינה התפרסם מאמר יחסי ציבור של חטיבת המחקר המתאר את ההבנות של צוות התחקיר בחטיבה שעסק בשאלה כיצד הגענו אל המלחמה. בלב התיאור נמצאת טענה שמתחת לקונספציה שדנים בה לרוב, מצויה ׳הקונספציה העמוקה׳ שהיא סמויה יותר. זה תיאור שאני מחבב כי הוא מתחיל לדגדג היבטים תפיסתיים שהם לרוב לא מודעים. אמ״ן כמעט תמיד נוטה להכחיש את ההיבטים הללו, נאחז רק ברובד המידע שהוא תמיד מודע וגלוי. הוא עושה זאת גם אחרי שפעם אחרי פעם הוא מצליח בהערכות שלו, יחד עם כל מדינת ישראל, להתקע עם הראש בתוך קירות שחשבנו שלא קיימים.

הקונספציה העמוקה באמת

בלב התיאור של הקונספציה העמוקה במאמר נמצאת הטענה שראינו באויבים שלנו גורמים ׳רציונאליים׳ ולא ׳פסיכופתים ג׳האדיסטיים׳:

"ידענו שהם רשעים שברשעים, פסיכופתים ופנאטים, קיצוניים ורצחניים, אבל הנחנו שבסוף הם יעדיפו את השגשוג של עצמם, ושהדיאלקטיקה הדתית והסיפורים על הקרסת מדינת ישראל הם אולי חלק מתפיסת עולם, אבל יותר משאלה מאשר תוכנית. הם לבטח שונאים אותנו וישמחו אם נתאדה פתאום, אבל לא האמנו שזו תוכנית פעולה שהם שוקדים עליה יום ולילה. ידעו אצלנו לדקלם איזה פוג' רדואן יבוא ומאיפה – אבל אף אחד לא באמת האמין שזה יקרה".
עד ש…

"עד 7 באוקטובר. אז הבנו שטעינו לגבי חמאס, ושאולי טעינו לגבי הציר כולו"

רונן ברגמן, המסמכים הסודיים של ציר הרשע,  08.11.24

אני מנחש שזה ממש לא כתוב כך במסמך עצמו של ״הדרך אל המלחמה״. אנשי אמ״ן מתנסחים באופן מחוכם יותר. אבל אני חושב שהעננה הזו נמצאת מעל כל העיסוק הזה. בימים הראשונים למלחמה שמעתי כמעט מכל עבר בקריה, ובייחוד באמ״ן, את הטענה ״אנחנו לא מבינים למה הם עשו את זה״ (אפילו כתבתי אז את הטקסט הקצר הזה כתגובה). ומסמך הדרך אל המלחמה הוא מעין מסע לריפוי עצמי של אמ״ן שמנסה להסביר לעצמנו ״למה הם עשו את זה למען השם״. והתשובה, למרות שבטוח שהיא לא כתובה כך, אבל זה מה שרונן ברגמן הבין, היא שבעצם הרעים הם פסיכופתים ולא רציונליים. ואנחנו טעינו לחשוד בהם שהם רציונליים.

למול הגישה הזו אני רוצה להציע אפשרות אחרת – שהדיכוטומיה בין רציונליות ודתיות משיחית אינה משרתת אותנו. סינוואר לא חשב שהוא הולך להרוג כמה יהודים ואז שישחטו לו את כולם והוא יפסיד. הוא בוודאי ידע שזו אפשרות רצינית שהעסק לא יצליח כמו שהיא קיווה. אבל לשיטתו הוא פעל באופן מחושב מאוד, עם לקיחת סיכון אדיר, כדי לקדם דבר גדול שהוא מאמין בו ושאין דרך אחרת לדעתו להפוך לממשי.

בניגוד לאמ״ן ב-1973, דיין היטיב להבין את המוכנות של סאדאת לקחת סיכון בפתיחת המלחמה. הדברים שהוא מייחס לסאדאת נכונים להבנתי, בשינוי התנאים וההקשר, גם להחלטה של סינואר:

הם רוצים בכל דרך, גם צבאית, להביא לשינוי המצב, והדרך הצבאית בשלב זה היא יותר כמנוף להשגים מדיניים. אף אחד מהם לא חושב שהם יוכלו לכבוש את סיני, אבל כאשר ברז'נייב שם, אם תהיה פעולה צבאית – הסיכויים ללחצים מדיניים יותר טובים מאשר עכשיו. גם בענין התוצאות הצבאיות יש להם נוסחה קצת יותר מתקבלת על דעתם, ואנחנו לא תמיד קוראים כמו שהם מבינים. כאשר סאדאת אומר שיהיו לו אבידות גדולות, הוא חושב שיהיו להם השגים מהותיים. הוא לא חושב שכל הלחץ יהיה שהוא ינסה לעבור את תעלת סואץ, יהרגו לו את כולם והעולם יגיד לנו לסגת; הוא אומר : 'נכון שיהרגו לי, אבל מישהו ישאר בצד השני של התעלה ואז יגידו הפסקת-אש'. אותו דבר לגבי התקפות חיל האויר : 'נכון שיפילו לי את רוב המטוסים, אבל בכל זאת יפלו פצצות בתל-אביב'. כלומר הם מדברים על מחיר יקר עבור תוצאות מסוימות ממשיות.

במידה רבה סאדאת או סינואר לא היו מאוד שונים מבן גוריון שרבים מתוך הישוב ובעולם אמרו לו שהוא מטורף כשהוא רוצה להכריז על מדינה יהודית ב-48׳. מעשים אסטרטגיים מן הסוג הזה מחזיקים תמיד ממד של קפיצת אמונה – קפיצה שיש בה הימור, ויש בה גם מן הטירוף. אם מדינת ישראל הצעירה היתה מוכרעת ב-48׳ אפשר שבן גוריון היה מצטרף לחבורת המורדים היהודיים הכושלים של בר כוכבא ויהושע בן גמלא. הצלחת המהלך ההוא הכניסה אותו לחבורת הטובים. מעט מאוד הבחין בין שתי האפשרויות.

אמ״ן כמכונן זהות

אבל אמ״ן, כגורם מכונן זהות מרכזי בישראל, נתלה בתפיסת רציונליות שאבד עליה הכלח בשנות ה-60 של המאה הקודמת. התפיסה הזו הובעה היטב בתחקיר ה-CIA על משבר הטילים:

פספסנו את ההחלטה הסובייטית להכניס את הטילים לקובה כי לא האמנו שחרושצ'וב יכול לעשות טעות

קנת שרמן, מוביל המשרד הלאומי להערכה ב-CIA בין 1952-1967: A Crucial Estimate Relived

וכי-

ב-15 באוקטובר [תחילת המשבר] הבנו שההערכה שלנו לגבי הבנתם של הסובייטים את הלך הרוח של ארה"ב ותגובתה הסבירה הייתה שגויה. ב-28 באוקטובר [סיום המשבר] הבנו שהסובייטים הבינו שהם העריכו לא נכון את ארה"ב.

שם

שרמן משתמש במילה שלא קיימת בעברית בתיאור ההבנות השונות – realized – שניתן לתרגם כ״התוודענו לאמיתה לפיה …״. היא מתארת היטב את אופי תפיסת ההכרה שלהם – הרוסים לא לקחו הימור אלא שגו בהבנת המציאות. ניתן לסכם את הגישה הזו ביחס לרציונליות השחקנים בטענה ש׳לא אנחנו ב-CIA שגינו בהערכת כוונות הרוסים אלא הרוסים שגו בלהבין את העולם׳.

אני סבור שהגישה הזו עדיין נמצאת בבסיס ׳קונספציית העומק׳ של אמ״ן, כלומר ההנחה הסמויה לפיה אם משקיעים די מאמץ קוגניטיבי ניתן להגיע לאמת. המשמעות היא שניתן להכריע ביחס לכל פעולה, עוד לפני שיצאה אל הפועל, את ההשלכות והתוצאות שלה. ולכן, על כל פעולה ניתן להגיד אם יציאה אליה היא דבר ׳רציונלי׳ או מופרך. הטענה הזו היא ממש גורם מכונן זהות כי היא פועלת פנימה בתוך ישראל לא פחות ממה שהיא מופעלת החוצה.

אבל שום דבר בעולם האסטרטגי הוא לא מהמין שבו ניתן לדעת מראש מה תהיינה התוצאות. יזמים, מנהיגים ואנשי מעשה יודעים את זה היטב. לא בכדי נהג שמעון פרס, שהיה אדם משיחי ביותר, לסנוט באנשי אמ״ן ולהגיד להם שבעוד שהם מנסים לתאר את העתיד הוא עסוק בליצור אותו.