לחלק את העוגה ולהשאיר אותה שלמה 

השיעור הראשון בתורת המשחקים הוא השאלה איך אפשר לחלק עוגה בין שני ילדי יום הולדת בלי שאף אחד מהם יוכל לטעון שהשני קיבל חלק גדול יותר. התשובה המעולה וחסרת המשמעות היא להגיד להם שהאחד יזכה לחתוך את העוגה והשני יוכל לבחור ראשון. למה זו תשובה מעולה – כי משפטית היא עובדת – אף צד לא יכול להאשים את השני, שני הצדדים ״חתמו על העסקה״. אבל כל מי שגידל ילדים יודע שהיא חסרת משמעות. אחד הילדים, אולי אפילו שניהם יבכו – זה שחתך יטען שהזיזו אותו, שלא יצא לו טוב או כל תירוץ אחר שעולה בדעתם המטורפת של ילדים. וזה שבוחר יטען שהוא בעצם רוצה את החלק השני אחרי שהוא התחיל לאכול. לילדים יש חופש מלא לערער על הדיכוטומיות הכוזבות שלנו בנסיון למשמע את המציאות. 

הניסיון של הקואליציה לקדם ועדת חקירה מיוחדת ביקש להסתמך בדיוק על אותו המנגנון ונפל כמובן לאותה צרה ישנה. ההצעה היתה שהקואליציה תמנה שנים מחברי הועדה ואופוזיציה תמנה שנים. היא נדחתה כמובן על ידי האופוזיציה ואפילו נקרעה לגזרים במליאה. היא נקרעה כי היא איננה ממלכתית לטענת האופוזיציה. כתבתי את זה עוד לפני ההתלהטות הנוכחית – לצערי אין כיום דרך להקמת ועדת חקירה ממלכתית. הסיבה הראשונה לכך היא שאין יותר משמעות לביטוי ׳ממלכתי׳. אפילו בית המשפט העליון הפך לשחקן פוליטי על מלא, ולכן אין שום אמון ״ממלכתי״ בשום גוף. וגם בפרטים – אין אף גורם בטחוני בכיר לשעבר שלא היה חלק מהבעיה שהובילה ל-7.10, ולא גורם משפטי בכיר ולמעשה אף לא גורם במערכת הפוליטית. לכן או שהחקירה תוגבל באופן כזה שהיא תהיה חסרת משמעות (למשל על ידי תחימת הדרג או טווח הזמנים כפי שעשתה ועדת אגרנט), או שהיא תהיה בלתי ניתנת לניהול. אם תרצו להקים ועדת חקירה ממלכתית, שמא תחילה יש להקים ועדת חקירה על אובדן הממלכתיות. 

אבל גם לו יתואר שועדה כזו כן תקום, בהכרח יקומו לה גם ועדות המשך, כי הכלי לא תואם בכלל לבעיה. אנחנו רוצים להאמין שחקר ״האמת״ יגאל את כולנו מהמכאוב, אבל המזור לכאב לא נמצאת בגבולות האמת. אנסה להסביר למה. 

רשלנות ועיוורון 

תחקיר אוהב לטפס במעלה מערכת המורכבות כפי שהיא מתוארת במסגרת קינפין. ראשית אנחנו מחפשים את התשובה במרחב הפשוט, הבהיר והידוע זה מכבר. השאלה תבחן האם הגורמים כשלו בהפעלת תרגולות והנהלים שיעילותם הוכחה אינספור פעמים בעבר. אם נמצאה התרשלות כזו נבחן אם היתה חריגה מסמכות, חריגה מהנהלים, או האם הנהלים והתרגולות לא הוטמעו כנדרש בהכשרות. כאשר אנחנו שואלים למה לא הייתה כוננות עם שחר באותו הבוקר, או למה חיילים המוצבים 500 מ׳ מהגבול לא נמצאים בכוננות, אנחנו שואלים שואלות של העולם הפשוט, המובן מאיליו. אל דאגה, נמצא המון היבטים כאלו, כי באותו היום שום דבר כמעט לא עבד. אבל גם ברור לנו שאם החיילים היו ישנים כולם עם נעלים הבעיה שלנו לא היתה נפתרת. 

רמת החקירה הבאה תנסה לעבור אל המרחב המורכב, זה שאינו בהכרח ידוע אך הוא בהכרח ניתן לידיעה. כאן, אנחנו נבחן האם המומחים נתרשלו במלאכתם. אנחנו נשאל האם בסבירות גבוהה הם היו יכולים להיערך למה שאירע. למשל – האם המידע שהגיע לא נותח כראוי על ידי אנשי המודיעין; האם הסיכון לא נוהל כראוי על ידי המפקדים. מדוע, למשל, סברו במשך שנים שמאות בודדות של חיילים מספיקים כדי להדוף אלפי לוחמים בניגוד לכל תו״ל צבאי הגיוני. מדוע חיל האוויר לא בנה כל יכולת לסייע לכוחות היבשה בתרחיש של לחימה בשטח ישראל, למרות החשש ממהלך דומה בצפון. מדוע לא היתה שום תוכנית אופרטיבית להגנה במרחב גם במציאות של היעדר התרעה. אל דאגה – כאשר נפנה את הזרקור למורכב נגלה כשלים רבים מספור. 

המרחב הפשוט והמורכב אוהבים את הרשלנות. זו יכולה להיות רשלנות החייל הפשוט (הש״ג אשם) או רשלנות המפקדים, המודיעין והמטות. הם התרשלו במימוש המקצוע הצבאי עליו היו אמונים. אבל יש כאן בעיה אחת, קטנה, שהופכת גדולה. הסיבה שכולם התרשלו היתה תפיסתית. אותם המפקדים שעוד הספיקו בתור מפקדים זוטרים להיערך במלוא העוז למלחמה בהפתעה ברמת הגולן, לא הצליחו לדמיין אפשרות כזו בגבול עזה. עזה היתה זירה של ביטחון שוטף, לא זירה של מגננה צבאית. וככזו כל מה שנאמר לעיל – תרגולות, נהלים, שיטות, תוכניות אופרטיביות – כל אלו לא התקיימו כי האיום היה פיגועים, לא יותר מכך. ומי אשם בתפיסה המוגבלת? אשם בה העיוורון, זה העיוורון המולד של האדם, העיוורון מראיית העולם נכוחה, העיוורון המחפש את המבוקש ולא את הנגלה לעין. וכולנו כאלו. 

התפיסה לוקחת אותנו אל הסבוך. אל העולם הנסתר של התהוות ואמונות ותפיסות ודינמיקות בין אנשים וארגונים. מי אשם בכינון התפיסה שחמאס מורתע ומוחלש? מי אשם בגיבוש התפיסה – שאחזה כמעט בכולנו – לפיה מדינת ישראל מעדיפה שקט על ביטחון תושבי העוטף? העיוורון הוא קולקטיבי בהגדרה. וכל שאלה אסטרטגית כמעט בהכרח מבוססת על המרחב המועד לטעות של הסבוך. אנחנו לא יודעים בסבוך, אנחנו משערים, אנחנו מניחים, ואנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו כאלה. ובעוד שהרשלנות מחייבת חידוד נהלים ולעתים גם מסקנות אישיות, הסבוך קורא לדבר אחר לגמרי – הוא מחייב אותנו להיות מוכנים להתפקחות. השאלה של המדיניות והאסטרטגיה אינה האם טעינו או לא, כאילו היה זה העולם המורכב העובד עם נתונים ונוסחאות, אלא האם היינו מוכנים להשתנות לאחר הטעות. האם היינו מוכנים להודות בה. אין ועדת חקירה שיכולה לדון באופן משפטי בסבוך, כי כיצד ניתן לדון משפטית בהתעלמות מן האיום שלא ניתן היה לראותו? לכן נכון עשתה ועדת אגרנט כאשר בחרה שלא לדון במעשי הדרג המדיני – לא היו לה כל כלים לכך. כי לא ועדת החקירה תעמוד על תפקודו של הדרג המדיני, אלא העם וההיסטוריה ישפטו.  

ולבסוף, המרחב הכאוטי הוא הרגע שבו הכל קרס. כיצד פעלנו באותו הזמן? אילו ערכים ואמונות עמדו לנו בשעה שכל מה שידענו התגלה כבלתי אמין? הכאוס איננו שפיט. הוא לא יכול לעמוד למשפט. תופעת היסוד של בחינת אירועי קיצון טראומטיים היא הרשומון שנוצר. עד היום הלוחמים ששרדו את החווה הסינית לא מסכימים על סדר האירועים. כל נוכח באירוע נצרב באופן אחר, ואין בכלל תמונת מציאות משותפת, אפילו לא בדיעבד. מתוך הכאוס מתגלה אלוהי הטלטלה, האל המתגלה לאיוב, המטיח בו את מלחמת בהמות ולוויתן, את הים הרותח, את העשן העולה מנחיריהם, את התהומות. וכנגדם איוב משיב – ״לכן הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע” (איוב מ״ב). הכאוס הוא ממלכת אי הידיעה ואי ההבנה. 

על האחריות 

איש מגיבורי התנ״ך לא מסיים בטוב. לא אדם הראשון שבניו רוצחים ונרצחים, לא נח שמקלל את בנו, לא אברהם שקובר את אשתו ומשלח את בניו, לא יצחק העיוור המברך את בנו הרמאי, ולא יעקב שמעט ורעים היו שני ימי חייו. גם יוסף הצדיק לא יצליח לחזור לחיק אחיו ומשה לא יזכה להכניס את העם לארץ כנען. שאול, הניצב משכמו ומעלה מעל כל העם, מסיים את חייו ואת שושלתו לבד, אכול שנאה, נופל על חרבו ביד פלישתים. אפילו דוד, גדול מלכי ישראל, מסיים את חייו בעליבות נוראית ושלמה בנו, החכם מכל אדם, מוריש לבנו ממלכה מעורערת שתתהפך עליו בין רגע ולא תחזור לעולם. גם נביאי ישראל הם פרוייקט של כשלון קולוסאלי. לכולם, לכל אלו, היה את הרגע שלהם, ואז הרגע שלהם נגמר והם דעכו לתוך חוסר רלוונטיות. יחיד, מכולם, שמסיים את חייו בטוב, הוא זה שהיה מוכן להודות בכשלון הניסיון האנושי לשלוט בעולם – ״לשמוע־אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך – על־כן אמאס וניחמתי על־עפר ואפר״ (הפרק המסיים באיוב). 

זו אינה תופעה יהודית. ארבעת המנהיגים הגדולים של מלחמת העולם השניה ירדו מהבמה בעליבות. רוזוולט נפטר שבועות ספורים לפני הכרעת גרמניה, היטלר התאבד וגופתו נשרפה, צ׳רצ׳יל הפסיד בבחירות שהתקיימו רק חודשים ספורים אחרי תום המערכה באירופה, ושב לתפקיד ב-1951 רק כדי לראות את פרוייקט האימפריה הבריטית בה האמין כל כך שוקע. סטאלין, שמש העמים גסס שעות על הרצפה בתוך השתן של עצמו לפני שנפטר, כאשר בריה וחרושצ׳וב מונעים ממנו סיוע רפואי, ועוד רגע קט ויוכר בעולם ואחר כך ברוסיה כרוצח מיליונים מקרב בני עמו ואזרחי ברית המועצות. גם בן גוריון נזרק אל המדבר (הפוליטי והממשי) ולא שב לימי גדולתו. הפיזיקאי מקס פלנק טען כי אפילו המדענים יורדים כך מבמת ההיסטוריה – הדור הקודם של התיאורטיקנים איננו משתכנע, אבל בשלב מסויים הוא עובר מן העולם ודור חדש עולה. 

יש ממד דטרמיניסטי בראיה התנ״כית. כאילו העברים הקדמונים והיוונים הקדמונים נחלקו על הכל, אך הסכימו להסכים על הטרגיות של הקיום, על חוסר היכולת להיחלץ מחד הפעמיות של הקיום. אבל בעומק העברים כפרו בכך. העברים ניסו למרוד בדטרמיניסטיות של אובדן הרלוונטיות והעלו על נס את פקיחת העיניים. האל המתגלה בסערה הוא זה הפוקח את העינים. אזניו של דוד נפקחות לשמע דברי נתן הנביא. הוא משנה את דרכיו. עיני משה נפקחות למול הסנה הבוער ולנוכח סבל אחיו. ליבו של יהודה נפקח לנגד בנימין, ולנגד יוסף. בעולם התנ״כי יש אפשרות לגאולה שעוברת במוכנות של האדם להתפקח מן העיוורון. 

האחריות לפי התנ״ך אינה על העיוורון, אלא על חוסר היכולת להיחלץ ממנו, גם כאשר המציאות טופחת על פנינו. שאלת האחריות אינה על ״לקיחת אחריות״ בדיעבד, אלא על נטילת אחריות על העתיד, מתוך ההפכה, מתוך הפיקחון. בחזרה לענייננו – אין אמת מידה של וודאות בעולם המדיניות והאסטרטגיה. כל אסטרטגיה, בהגדרה, היא דילוג מעל התהום, ולפני שהאסטרטגיה ננקטה אין דרך לדעת אם ההר לא יזוז כאשר נקפוץ ממנו, או האם רוח פרצים לא תסיט אותנו מיעדנו. כיוון שכך, יש לאחריות המקצועית תפקיד גדול עוד יותר – לבטח את המדינאות, לאפשר לה לשגות. התחקיר המטופש של ערוץ 14 על שמעון נווה לא מתאר כמעט דבר, אבל הוא צודק בכך שצה״ל הכניס שיקולים מדיניים לעשייתו באופן שביטל את אחריותו המקצועית. למי אמור להיות אכפת שחושבים שם שחמאס מורתע. ולכן – ודאי ששגינו כאשר הותרנו את חמאס על כנו, כאשר אפשרנו לו להמשיך ולהתעצם, כאשר השקטנו אותו בכסף קטארי. השאלה אינה האם טעינו (זו שאלה של הניתן לידיעה) אלא היא האם אנחנו מוכנים להתעורר מכך ולשנות את דרכנו מהיסוד. 

למידה היא מאמץ 

בימים שלאחר ה-7.10 היינו בטוחים כי העולם לא ישוב למתכונתו. היינו בטוחים ששוב לא נשוב לריב איש עם אחיו. שלא ניתן לחמאס לשוב ולהתעצם על גבולנו. שלא נחזור לאהבת השקט, לשינה המתעתעת. אבל הפיקחון הוא זמני, והלמידה מהניצוץ הרגעי מחייבת מאמץ שיטתי. מרבית מופעי הלמידה עד כה מתייחסים לאירועי ה-7.10 כאל תאונה, כשל טכני או רשלנות בניתוח המחייבים נטילת אחריות אישית, פיקודית, כדי לשדד את המערכת. אבל ה-7.10 הוא אירוע בסדר גודל תנ״כי המחייב אותנו לבחון את כל המושגים שלנו, להתאמץ כדי להשתנות. מאחר וכולנו שגינו באשליות היציבות והעוצמה שקדמו ל-7.10 כולנו אשמים וכולנו צריכים להשקיע את המאמץ בלמידה מכך.

הלמידה צריכה להציף את האמונות הבסיסיות, את תפיסות וצורות הפעולה, ולבחון אותן מחדש. החשיבה התחקירית ממוקדת ברובד המידע וברובד הגלוי של קבלת ההחלטות. היא חותרת לדיון שמבקש אחריות ואשמה משפטית-אישית, והיא אכן מסייעת לנו להגיש צודקים, אבל לא תעזור לנו להשתנות. להפך – החשיבה התחקירית תמיד תתמצה בהחלפת האנשים ובחידוד הנהלים הקיימים, לא ביצירת תפיסה חדשה.

ולכן, בין אם תוקם או לא תוקם ועדה ממלכתית-לאומית-פוליטית-ממשלתית, המאמץ ללמוד ולהשתנות יוטל לעד כתפינו אנו. אם נבחר בו נוכל להשתנות ולעמוד למול האתגרים שנכונו לנו, ואם לא כנראה נסתחרר שוב ושוב לאותו הבולען, עיוורים מבחירה. ככל שכן נרצה לבחון את תחומי התפיסה, המדיניות והאסטרטגיה שקרסו בקול רעש גדול, אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסביר לעצמנו היכן בכלל טעינו ולמה טעינו כך. מאמץ הלמידה הוא קודם כל מאמץ של חשיפה, לא חשיפה של מידע ועובדות, אלא של אמונות, זהויות ודעות. רק כאשר אלו יהיו גלויות לנו נוכל להתחיל להשתנות מהיסוד.