טראומה והחלמה: החלה מודעת של טראומה בתרבות הארגונית של חיל המודיעין הישראלי והשלכותיה

מאמר על הטראומה הארגונית של אמ״ן בעקבות מלחמת יום הכיפורים וכיצד היא מועברת מדור לדור על ידי תרגילים.

בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים היו בידי אמ"ן (מחקר) ידיעות מתריעות למכביר, שסופקו לו על ידי מחלקת האיסוף בתוך אמ"ן […] אמ"ן (מחקר) וראש אמ"ן לא העריכו נכון את ההתראה בידיעות אלה מתוך דבקותם הדוקטרינרית ב"קונצפציה".

דו"ח ועדת אגרנט

מבוא

מלחמת יום הכיפורים הינה לדעת רבים טראומה מכוננת מרכזית של החברה הישראלית ודומה כי היא שניה אך לשואה בהשפעתה על השיח הציבורי בה. נפגעי הלם הקרב מן המלחמה היו לסמל ומשל לטראומה הקולקטיבית הלאומית. ההלם הציבורי שהוביל למחאה שלאחר המלחמה עורר דרישה למצות את האשמה עם האחראים ל"מחדל" בה' הידיעה. מכל אלו שנמצאו אחראים-אשמים למחדל, אגף המודיעין הצבאי סומן כבר בימים הראשונים ללחימה כאשם מרכזי בהפתעה, והוא נחתם בתווית זו בעקבות דו"ח ועדת אגרנט (אבן 2007: 29). ראש אמ"ן דאז, אלי זעירא, וכמה מבכירי החיל הודחו, ואמ"ן חויב לשינוי בסיסי. אם אמנם נכתבו בעשורים שמאז הלחימה מאמרים וספרים המנתחים את הטראומה הלאומית בעקבות מלחמת יום הכיפורים ודנים בלקחיה, הרי שלא נכתב דבר אודות הטראומה שהפנים בעקבותיה חיל המודיעין. טראומה זו ואופן כינונה ושיעתוקה היא עיקר הדיון במאמר זה.

תהליכי סוציאליזציה ארגוניים נושאים פנים שונות ומגוונות בארגונים שונים (Van Maanen & Schein 1979: 38) אך ניתן לחלק באופן גס את הבחינה של אופן הכניסה של פרטים חדשים לתרבות ארגונית קיימת לשתי סביבות בסיסיות: הכשרה מקצועית מקדימה (Professional Training) והכשרה תוך כדי תפקיד (On the Job Training) (Allen & Meyer 1990: 848; Tolbert 1988: 104). המאמר יבחן את תהליך הסוציאליזציה לטראומה בחיל המודיעין דרך תהליך ההכשרה המקדימה, כפרספקטיבה לטראומה במערכת המודיעין הצבאי כולה. ברי כי כל זאת נעשה תחת ההבנה כי מדובר במבט חלקי בלבד.

הבחינה הינה חלקית גם במובנים נוספים. הטענה כי מלחמת יום הכיפורים וההתרחשויות שאירעו בעקבותיה ייצרו דגם פוסט-טראומתי בחיל המודיעין, דורשת בחינה של התרבות הארגונית החיילית טרם המלחמה. אלא שבחינה זו איננה אפשרית באותו מובן שהיא נדרשת, מכמה סיבות בסיסיות. בחינה שתיעשה כיום של המציאות שקדמה למלחמה, מוטה באופן גורף מן המציאות שלאחריה. דומה כי ההתמודדות עם תוצאות המלחמה משעתקת דגמים של טראומות שכבר היו קיימות זה מכבר, ועל כן לא ניתן לשים את האצבע על נקודת ראשית. בנוסף, כפי שאטען, הטראומה מתגלה דווקא בקפיאה של המערכת על שמריה, ושימורה של התרבות הארגונית שהתקיימה טרם ותוך כדי הטראומה. במובן זה, השינוי הוא בעצירת אפשרות השינוי, ועל כן קשה מאוד להצביע עליו. ולבסוף, בשל ההקשר המודיעיני-מקצועי שבצילו כל הסוגיה הנדונה חוסה, הטראומה מתבטאת ומשתכנת דווקא באותם מקומות המוצגים כלקחים הרציונאליים הנובעים מן  המחדל ההוא. לאור זאת, הבחינה שתוצג במאמר מתמקדת בהשוואתם של שני תרגילים שמתקיימים כיום במערכי ההכשרה החייליים באמ"ן, על רקע בחינה קצרה בלבד של ההקשר שבתוכו צמחו אלו, ומתוך ניסיון להשוות בין אופן ההתמודדות השונה של המערכים בחיל עם נסיבות המלחמה ההיא. הדגש הוא אם כן על אופן שבו הטראומה שבה ומובנית, שבה ומשועתקת. התיאור שייפרס, דווקא מתוך המבט המצומצם, מציג יחסי כח נרחבים בתוך חיל המודיעין כיום.

בפרקים הבאים יבחנו התרגילים בנפרד, ולבסוף אבקש לדון בתרבות הארגונית הטראומתית העולה מתוך ההשוואה בין התרגילים. על אף כל ההסתייגויות האמורות, לדעתי המחקר מציף סוגיה בתחום שעד כה לא נידון דיו. משאלות אלו בוקעת קריאה להוסיף ולהעמיק את השיח אודות טראומות קולקטיביות, ובייחוד בהקשרים הארגוניים וכן בהעמקת השיח הישראלי אודות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. בעוד שיקשה עלינו להציג את מרבית הטראומות הקולקטיביות (כמו זו הישראלית נוכח יום כיפור) והתגובות אליהן כבחירתו של מאן דהוא, חיל המודיעין מציע בפנינו מציאות משונה. כפי שאבקש להציג להלן, חיל המודיעין, מחיל על עצמו לדעת טראומה ארגונית שמאפייניה מכתיבים את פעילותו עד היום.

בכדי שלא להכביד על הקוראים צירפתי את הדיון על התשתית התיאורטית של תופעת הטראומה הארגונית בסוף המאמר. רבים מן המושגים המרכזיים שילוו את המאמר מופיעים בנספח זה, שעיקרו התמרה מן הספרות הפסיכולוגית והסוציולוגית החיונית לבניית תשתית להבנת תופעת הטראומה וה-PTSD (Post Traumatic Stress Dissorder) הארגוניים.

סוציאליזציה לטראומה בתרגילי הכשרה מודיעיניים

התעסקות אובססיבית הנמשכת כבר שלושים שנה ומגיעה היום לשיאה: הנבירה במלחמת יום כיפור. יותר נכון – בפרטי הפרטים של מכניקת ההפתעה באותה מלחמה. גם התעסקות זו נשארת לרוב במישור המיקרו: מאין פרצו הכוחות, מי ירה לעבר מי, מי אמר למי מה בקשר, איך שמעתי 'בום'.

"תשושים מהסברים" דורון רוזנבלום, ערב יום הכיפורים תשס"ד

פתיחת המלחמה על ידי מצרים וסוריה ביום הכיפורים תשל"ד (6.10.73) בשעה 1400 בקירוב, הפתיעה את צה"ל בזה שעד לשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום לא העריכו הפיקוד העליון של צה"ל וההנהגה המדינית שמלחמה כוללת עומדת להתחיל […] את האחריות לטעויות אלה בהערכה יש להטיל בראש ובראשונה על ראש אמ"ן ועל עוזרו הראשי הממונה על מחלקת המחקר באמ"ן, שהיא הגורם היחיד במדינה העוסק במחקר המודיעין. אלה כשלו במתן התראה בלתי מספקת לחלוטין לצה"ל (דו"ח ועדת אגרנט: 18).

במילים אלו מסכמת ועדת אגרנט שהוסמכה לחקור את כשלון ההערכה המודיעינית טרם מלחמת יום כיפור ואת היערכות צה"ל למלחמה, את מסקנותיה בשאלת אחריות אגף המודיעין ל"מחדל". אם אמנם מלחמת יום הכיפורים יכולה להיות מתוארת כטראומה לאומית (פייגה 2008: 351), הרי שחיל המודיעין, וחטיבת המחקר במרכזו, מסומנים כגופים הנושאים את מלוא כובד האשמה. כיצד מרימים את כובד המשא הזה? אם טראומות אכן יוצרות פיצולים דיכוטומיים, היה ניתן להסיק כי לא מצויה דרך אמצע בין דחיית האחריות ובין צלילה כמעט-אובדנית (וגם בלתי אפשרית) אל תוך האשמה. כפי שנראה, שני צדדיה של דיכוטומיה זו מאפיינים היטב את התמודדותו של חיל המודיעין עם הטראומה, בנרטיבים הארגוניים ההפוכים שאימצו יחידת 8200 מן העבר האחד וחטיבת המחקר של אגף המודיעין (המכונה לעיתים גם רק "אמ"ן" או אמ"ן/מחקר") מן השני.

האגדה האורבנית-צבאית טוענת כי יואל בן פורת ז"ל, מי שהיה מפקד יחידה 848 (לימים – 8200) במהלך מלחמת יום הכיפורים, הוא ההוגה של התרגיל שבו יתמקד המחקר. אף כי לא אוכל לאשש את המיתוס, דומה כי רוחו של המנוח שורה על תרגיל זה, כפי שיבחן בהמשך. מכל מקום, כאשר משרטטים את הגנאלוגיה של התרגיל, ב'תיק התרגיל' של התרגיל המועבר בקורסי חטיבת המחקר (העונה לשם "חרב פיפיות") נכתב כי הינו פיתוח של התרגיל של  8200 ("תרגיל שגיב"). הרעיון הבסיסי של שני התרגילים אכן משותף – לשלוח למתורגלים ידיעות מקוריות שקדמו למלחמה, בשינוי זמן והקשר (על רקע תהליך השלום עם מצרים בסוף שנות ה-70), ולהניע אותם באמצעים שונים שלא להבחין במלחמה הממשמשת ועולה מן הידיעות. על ידי כך החניכים אמורים להפנים את לקחי מלחמת יום כיפור, לקראת שירותם המקצועי. חלק מידיעות התרגיל משותפות בשני התרגילים.  אך דווקא הדמיון הרב מאפשר לדעתי את עבודת ההשוואה שתציג את הנרטיבים המנוגדים של שני המערכים באופן נהיר ומרתק.

יואל בן פורת. משותף ברישיון מויקי שיתוף, הועלה על ידי דובר צה״ל

"חובת ההתרעה האישית": אנו צעקנו אך אנשי המחקר השתיקו את קולנו

"אמ"ן הלך כסומא, כצאן, למלכודת ההונאה הערבית. נפל לתוכה, כשל והכשיל. עשרות פיסות מידע שסתרו את הקונספציה הדוגמתית הגיעו לאמ"ן, ולא מצאו דרך לפרוץ לעיני הקברניטים. כל מה שסתר את הקונספציה של "סבירות נמוכה"… לא נמצא ראוי לדיווח, גם אם מקורו בטובים שבמקורות."

"חולי רוח. דיליטנטים מודיעיניים. היכן הם גדלו ומדוע לא גמזו אותם מזמן?"

"נעילה", יואל בן פורת

מלחמת יום הכיפורים היתה טראומה כפולה עבור יחידה 848. ברובד הפיזי, בסיסי היחידה הקדמיים השתתפו בלחימה וסבלו קשות מתוצאותיה – בסיסיה בחרמון, ברמת הגולן ובסיני הותקפו ונפגעו, חייליה נפלו בשבי, ויכולות שנבנו במשך שנים נפגעו ברמות שונות (בן פורת 1991: 84). אך ברובד המקצועי-ארגוני המלחמה מהווה טראומה מסדר גודל שונה. היחידה שמטרתה הבסיסית והמרכזית היתה ההתרעה למלחמה (ויואל בן פורת כמו אחרים מתייחס ליחידה כאל "עוצבת ההתרעה המטכ"לית") לא סיפקה בפועל את הסחורה. כמו צה"ל בכללותו, היחידה אמנם נכנסה לכוננות בימים שקדמו למלחמה, אך במבט לאחור נדמה כי בידיעות שהפיקה היה כדי להביא ל"התרעה מַסְפֵּקֶת" מְסַפֵּקֶת יותר, זו שחסרה לצה"ל ולמדינת ישראל" (דו"ח ועדת אגרנט: 19).

ההתמודדות של היחידה עם האירוע הקיצוני המתואר ניבטת היטב מספרו של בן פורת "נעילה", המתאר את המאמץ שלאחר המלחמה להוכיח את צדקת היחידה בוועדת אגרנט. בן פורת, חמוש בארגזים של ידיעות שכנע את הועדה שהיחידה תפקדה כראוי (בן פורת 1991: 114). אף שבן פורת מתחבט, ברוב כאבו, על הלקחים המקצועיים העולים מן המלחמה, ונוטה בתוך כך לכיוונים סותרים לא פעם, הרי שלקח מרכזי שהיחידה עצמה מפנימה מגולם בסיסמא של: "חובת ההתרעה האישית" הדורשת מחיילי היחידה כי כאשר הם "חשים שהרמות מעליהם אינן מבינות את המידע כמותם" עליהם לצלצל ב"פעמוני ההתרעה" ואף "לעקוף" סמכויות פיקודיות לשם כך (הראל 2003). מטרתו של התרגיל הנבחן הינה להנחיל באופן חווייתי תרבות של "חובת התרעה אישית" בקרב קאדר כח האדם המודיעיני המרכזי של היחידה, ומי שיהיו גם שלד הקצונה המודיעינית המוביל שלה.

התרגיל מתרחש לקראת סיום הכשרתם הבסיסית של החניכים, בקורס שנתפס כאחד ממסלולי ההכשרה היוקרתיים של החיל. הקורס האינטנסיבי מתקיים במסגרת אזרחית למחצה – סגל צבאי בתוך אתר אזרחי שהצבא עושה בו שימושים שונים, כאשר החניכים עצמם עדיין אינם מגוייסים. לצורך הובלת התרגיל מגיעים מנחים-חונכים מן היחידה, בסדיר ובמילואים, שלחלקם החניכים כבר התוודעו במהלך הקורס. המפגש בין החונכים הופך להתכנסות חברתית, שנעשית באווירה מבודחת, מה שמעלה מחשבות על כך שהאירוע הוא ללא ספק גם טקס שנתי של כל החבורה הזו. סגל התרגיל עובר תדרוך קצר לפני התחלתו, ומחולק להם מסמך "תיק תרגיל". זה, משמש לרענון של אופן העברת התרגיל, מן הרמות הטכניות, עבור ברמות של האינטראקציה בין החונכים והחניכים, וכלה במסרים ובמטרות. בתדריך (כמו גם בתיק התרגיל) נשנה הצורך להגיד בפני החניכים בסוף התרגיל ש"אתה נכשלת, אתה הרגת 3,000 חיילים!". ביחס לאופן שבו מגיעים למטרה – ההטעיה המכוונת של החניכים – נשלח לחלל האוויר המשפט: "הקטע זה שאתה מכניס אותם אחד נגד השני". חלק מרכזי מאוד במאמץ להוליך שולל את החניכים, מתבטא במסמך שנכתב בחטיבת המחקר ערב המלחמה וניתן לחניכים בסיומו של כל פרק ידיעות, כגושפנקא לאופן שעשו זאת "המומחים". בשיחה אישית עמם, החונכים יאמרו כי "זה חשוב לקרוא את החתמ"צים (חיתוכי מצב) ולקרוא אותם ביחד כי זה מחזק את הקונספציה ואז הם (החניכים) נהיים יותר שאננים. הקטע זה פשוט לתקוף בחכמה את אלו שרוצים לגייס מילואים, לתת להם תחושה שזה לא ב… בקו".

התרגיל מועבר בתוך כיתות נפרדות והעבודה עצמה מתחלקת לזוגות (מחברת ידיעות לכל זוג). תחילת התרגיל היא בשעות אחר הצהריים והוא ממשיך לתוך הלילה. החונכים נכנסים לכיתה, מציגים את עצמם ברוח נינוחה, עם חיוך, ונותנים לחניכים לקרוא את הרקע לתרגיל. בינתיים, אחד החונכים כותב על הלוח: "מאי 78', תרגיל אנתצאר 42". בשלב מסוים הוא גם יסב לכך את תשומת ליבם של החניכים. לאחר שהחניכים מסיימים לקרוא החונך מסביר כמה נקודות מהרקע, וכן אודות טרמינולוגיה צבאית שתעלה בתרגיל ואינה מוכרת לכלל החניכים. באופן מוצהר, החניכים אינם משמשים בתרגיל בתפקידם העתידי, הנוגע לייצור והפצת המידע, אלא דווקא תחת הכובע של חטיבת המחקר. בפועל, הדרישה היא להגיד ביחס לכל ידיעה האם היא "מתריעה, מרגיעה או לא מפריעה", עיסוק השונה מפרקטיקת היומיום במחקר.  

התרגיל מתנהל בחמישה סבבים שבהם קוראים קבצים של ידיעות. בסופם של שני הסבבים הראשונים נערך כינוס שבמסגרתו עוברים ידיעה-ידיעה ומחליטים אם היא "התרעתית" או לא. עם התקדמות הסבבים, החונכים עוברים רק על הידיעות החשובות. הדיון הראשון מתרחש באווירה נינוחה למדי. כאשר החניכים שואלים בשביל מה כל העניין נדרש הם נענים ש"אנחנו מנסים לבנות תמונת מודיעין… אני חושב שזה [התרגיל במצרים] אכן מטריד", אך באותה נשימה מבהיר שכל התרגילים בצבא מצרים פונים לכיוון ישראל, כך שאין חריגה מהשגרה. בחלק מן החיתוכים הדיון יהפוך להתדיינות כיתתית אך עד מהרה הדיונים הללו שוככים. כאשר החניכים מתקוממים על כך שלא ניתן לקבוע ביחס לכל ידיעה האם היא מהווה "סימן מעיד" (למלחמה) או לא, החונך סונט בהם: "אין ספק שזה קשה, מבלבל, אבל זו העבודה שלנו – להבין בין מה שהוא מתריע ומה שלא… בשביל זה אנחנו כאן". בסיכום כל התכנסות החונכים קוראים יחד עם החניכים את הסיכום המקורי של חטיבת המחקר, תוך שהם מאדירים את אמינותו בטענה שזה "כולל מקורות שלא היו לנו".

בשלב מוקדם למדי חלק מהחניכים מתחילים להשתעמם, וחלקם אף משחקים ומפטפטים. החניכות בקורס נוטות לכיוון זה אף יותר מן החניכים. כחלק מן ה"שעמום" אחד החניכים אומר לבן הזוג שלו בנימה צינית ובאדישות על ידיעה שמתארת הפסקה של שגרת הקורסים בצבא מצרים: "מחר מפסיקים את הקורסים, טירוף…". החונכים מציגים את הרוטיניזציה הזו כחלק ממטרות התרגיל – "להכניס את זה למין זרימה כזו. זה מתערבב עם הלילה, אתה עייף ורוצה לישון וגם ככה רוצה לגמור עם זה". בערך באמצע התרגיל, החונכים מתחילים לעודד את החניכים ("אני יודע שקשה לכם, אתם עייפים ולא מכירים את צבא מצרים"). חלק מהניסיון להגביר את החשיבות של ההתרחשויות מצוי בעליית המשלב ההיררכי המתורגל – "עכשיו אתם מדברים עם דרג מקבלי החלטות"; "היית מפיצה דבר כזה? היית רוצה שראש הממשלה יראה את הידיעה הזאת?". המשמעות הקריטית שמיוחסת לסימון מידת ההתרעתיות של הידיעה מתבררת בהמשך דברי החונכים – "הייתם רוצים שזה ישב אצל ראש הממשלה לתדרוך בוקר, או שזה יעצור אצל המחקר?".  מחיתוך המצב השלישי ואילך, הדיון הופך מעשי יותר, וכבר פחות בוחן ידיעות, אלא דן בשאלה של גיוס המילואים. החונכים, לאור תיק התרגיל חותרים לאפשרויות דיכוטומיות חד משמעיות ("לא לאפשר להם אופציות כמו גיוס מילואים חלקי, אלא גיוס מילואים כולל או כלום"). הדיון מתחיל לצאת מן הנימה המנומנמת שלו, והופך חריף יותר, ממש כפי שמתבקש בתיק התרגיל:

ברגע שמישהו אומר שיש לגייס מילואים, 'להיכנס' בו… ככל שהתרגיל מתקדם להפוך את היחס ליותר ויותר לא נעים, ובחיתוך הרביעי להתנהג ממש בצורה לא נעימה, על גבול הלצעוק עליהם. לגרום למי שרוצה לגייס מילואים להרגיש ממש לא נעים ולא בנוח. המטרה היא שמי שרוצה לגייס מילואים ירגיש הכי דפוק וטיפש בעולם.

זיכרון מלחמת יום כיפור עולה מדי פעם אל פני השטח. האתוס של יום כיפור כנראה מהדהד בראשם של החניכים כ"פרקליט שטן". אפשר שזה מושתת על היכרות המוקדמת לכניסתם בשערי החיל, אך קרוב לוודאי שהם גם הוסיפו ושמעו במהלך הקורס לא מעט על "המחדל". כך למשל, אחד החניכים מתמרמר וטוען כי "בסוף זה יהיה כמו יום כיפור ואתם מדכאים את היצר ההתרעתי שלנו", ואילו חניכה המתייחסת לשאלת המילואים טוענת כי "אחרי כל מה שקה ביום כיפור הייתי מגייסת, אבל עכשיו לא".

בחיתוך המצב הרביעי החונך שואל חניך אחר חניך אם לגייס מילואים או לא ונראה כי החונכים מנסים לעמת את החניכים זה עם זה. ברקע לכך הרעיון שמופיע בתיק התרגיל לפיו:

אם יש חניכים שמתנגדים לגיוס מילואים – לתת להם לשכנע ולצעוק על החניכים שתומכים בגיוס, מגביר את האפקט אצלם אח"כ – הם הפכו להיות חלק מהקונספציה, הם יאכלו את עצמם על זה בסוף.

חניכים שמנסים להתמודד עם האופי העמום של החומרים בהצעות ביניים ("עירנות", "יותר איסוף" ולא רק גיוס או לא גיוס) נענים בטענה ש"עם אמירה מגומגמת אי אפשר לקבל החלטה… אתה לא מתפקד אם אתה לא נותן תשובה חד משמעית!". לאחר שהחניכים מתקוממים אודות אי הוודאות שעולה מן הידיעות, החונך מציע לקרוא את הלקט של חטיבת המחקר שלפי תיק התרגיל מציג "רשימה של 15 סימנים מעידים ואומר שבכל זאת הסבירות למלחמה נמוכה". לאחר הקריאה המדריך מחשיך את הכיתה בפתאומיות ומקרין קטע קצר מתוך תכנית הטלוויזיה "תקומה" ובו מופיעה צפירת האזעקה לצד תמונות של אנשים רצים, ירי בתעלת-סואץ ושידור קול-ישראל שמודיע על המלחמה. המטרה, לפי תיק התרגיל הינה שהחניכים "ממש ממש ירעדו".

את השקט שמשתרר בכיתה לאחר ההקרנה החונך קוטע בסיכום שלו שדומה להפליא לתיק התרגיל:

החלק החשוב ביותר בתרגיל – יש להגיד להם כי הם מצטרפים למשפחה גדול השל חיל המודיעין שעשתה טעות שעלתה למדינת ישראל ב-2700 הורגים. להגיד שכל הידיעות אמיתיות ונקלטו ביחידה… להגיד להם בפירוש – נכשלתם. למנות את הסימנים המעידים שפיספסו ולומר להם – איך יכולתם לעבור על סדר היום בפני דבר כזה?

לדברי החונך הסיטואציה שהחניכים עברו דומה להפליא לזו של שנת 1973:

שום דבר לא עוות, שום דבר לא שונה. הטעות שלכם לא הגיעה בחלל ריק – אתם דיברם על כמה סימנים מעידים יש, אבל עם הזמן, עם העייפות וכו' אתם פשוט נפלתם שבי בקונספציה. וזה בדיוק מה שקרה ב-73'.

מוטיב נוסף שחוזר ונשנה בדיונים קשור בהתקוממות של התלמידים כנגד הסמכות והאמינת של מסמכי חטיבת המחקר ("חט"מ משוחד"; "הם אי אפשר לסמוך עליהם, הם גם אמרו בתחילת השנה שמצרים יציבה"). התקוממות זו זוכה לעידוד נרחב בדברי הסיכום של החונכים:

מישהו כאן אמר שאסור להקשיב לאמ"ן/מחקר. נכון מאוד! כי ראש אמ"ן יושב לפני חודש בוועדת חוץ וביטחון ואומר שאין שום איום על יציבות המשטר במצרים… בזמן של יום כיפור היו אנשים שצעקו ואז אמרו להם "שקט שקט". עדיף להגיד עמדה שמנוגדת לרוב.

לאחר סיום דברי החונך הכיתתי, חיילי הקורס כולו מתכנסים מן הכיתות לאולם בו מפקד הקורס יישא את דברו, לפני שיצפו בסרט "שתיקת הצופרים" שהופק בערוץ 2, על פי ספרו של ד"ר אורי בר יוסף "הצופה שנרדם". לאחר שכל החניכים מתיישבים המפקד נושא את דברו:

ערב טוב. מי כאן בטראומה? להרים יד. מי מבין היושבים לא הצליח להתריע? אין פה ציון, זה לא בושה. אני לא מחפש אשמים, זו לא המטרה. התרגיל שעברתם עכשיו נקרא תרגיל שגיב, עובר כמה וכמה שנים. המטרה היא להיכנס לנעלים של האנשים שהיו ב-73'. העובדה שלא הצלחתם, הצטרפתם לאוכלוסיה שרובה לא מצליחה. מבקש שאף אחד מכם לא יסיק מסקנות על יכולתו להסיק מסקנות. התרגיל בא בעיקר להדגים את כוחו של המודיעין – איש מחקר או איסוף.

נראה כי מפקד הקורס חרד לכך שמישהו יסיק מסקנות על יכולתו להסיק מסקנות. שמישהו יתבונן בעובדה שרוב האוכלוסיה "לא מצליחה". האתגר, לדבריו, שייך לחיל כולו, אך למזלו, על התהום שפוערת בפנינו שאלת אי האפשרות של ההתרעה, ניצב גיבור שהצליח:

אני מניח שאתם יודעים שב-8200 נקלטו הרבה מאוד ידיעות מתריעות, ויואל בן פורת גם הלך וצלצל בפעמוני ההתרעה, ולא הצליח לעבור אותו. הוא נשא על גבו עד יומו האחרון את הכישלון הזה.

מיהו "אותו" שאותו לא הצליחו לעבור? חטיבת המחקר הכושלת? ראש אמ"ן המזוהה עימה? כאב הקדמון של 8200, דמותו של בן פורת מצווה על ההולכים בדרכו את משא הכישלון. אך שוב לא יהיה  זה כישלון ההערכה. זהו הכישלון הארגוני – יואל בן פורת צעק, 8200 צעקה, אך קולם הושתק. בסיכומו של התרגיל האחרון שעוברים החניכים בקורס המפקד מתווה להם את הדרך:

לנו חשוב שתבינו כמה דברים: הקונספציה היא האויב הכי גדול שלנו; מקבלי המודיעין יכולים לראות את הדברים בצורה מסוימת ואם אתם רואים את הדברים אחרת, אתם צריכים לצלצל בפעמונים. […] אני רוצה שבכל פעם שתעשו מודיעין תזכרו את התרגיל הזה.

מתוך תחקיר פנימי שנעשה לאחר תרגילים קודמים, מסכם גם תיק התרגיל ואומר "אחוז גדול של החניכים בקורס יצאו עם הרגשה כבדה, שזה חיובי".

אשמנו בגדנו, טעינו, הטענו. אך שוב לא עוד

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, בכל עת חייב קצין המודיעין לראות עצמו, כאילו הוא היה בזמן הכישלון המודיעיני בהתרעה ביום הכיפורים, שנת 1973.

עמוס גלבוע, רח"ט מחקר לשעבר

האגדה מספרת כי צפירת האזעקה של המלחמה תפסה את אנשי חטיבת המחקר במשרדיהם שבקריה בתל-אביב, ואלו נשאו עימם במרוצה את קלסרי הידיעות והמפות לבור הפיקוד. חיילי החטיבה אמנם לא השתתפו בפועל בלחימה, אך כבר בימים הראשונים ללחימה נחרצה אשמתם בצבא ומחוצה (בן פורת 1991: 93). אם נותר צל צילו של ספק, הרי שמסקנותיה של וועדת אגרנט לא הותירו מקום לכזה. אך מסקנותיה של הועדה לא נגעו לאחריות ולאשמה של בכירי אמ"ן בלבד, אלא גם בלקחים מקצועיים וארגוניים בנוגע לעבודת ההערכה המודיעינית בישראל (אבן 2007: 29).

תרגיל "חרב פיפיות", מתקיים בכל קורסי המבואות לחטיבת המחקר, הן במסלול הטרום-צבאי (המקביל לקורס שנידון לעיל) והן במסלול הצבאי. בדרך כלל הוא ממוקם בראשית או באמצע הקורס, בין השאר בשל רמתו התוכנית הנמוכה למדי. עקב מגבלות זמינות, התצפית התקיימה במסגרת הקורס הצבאי, שגם נחשב לפחות מובחר בהיררכיה הפנים-מחקרית, אף שראוי היה להשוות את התנהלות התרגיל בקורסים ה"אזרחיים". כפועל יוצא מפערי הגודל של המערכים, הקורסים של חטיבת המחקר הינם מצומצמים במספר החניכים ביחס לאלו של 8200. בשל כך, קצין אחד בחטיבת המחקר אחראי לבדו על העברת התרגיל בכל הקורסים, והוא מתחלף אחת לכמה שנים, עם שחרורו. להעברת התרגיל הוא מגיע עם אחד או שניים מן המש"קים שתחת פיקודו, האמורים לתמוך בהובלת התרגיל. הסגל האורגני של הקורס כמעט שאינו משתתף בתרגיל.

בדקות ההמתנה טרם תחילת התרגיל הקצין והמש"ק מסתודדים והאחרון מצהיר בפניו כי "אם אתה לא תהיה רע מספיק אני אצטרך לפצות על זה". התרגיל נפתח בהרצאה קצרה של הקצין (שניר, ש"ב) במסגרתה הוא מציג מצגת ובה רקע מדיני וצבאי לתרגיל. הדרישה שהוא מציב בפני החניכות (בדרך כלל בקורסים אלו יש רוב נשי, בתרגיל שלפנינו מעט החניכים הבנים לא נכחו מסיבות שונות) הינה: "כל אחת צריכה להיות מסוגלת להעביר את תמונת המודיעין". הוא גם מייצר תחושה של לחץ מן הרגע הראשון – "הזמן דוחק, יהיה לחץ זמן, לקרוא את הידיעות, להגיע עם תשובות טובות לחתמ"צ (חיתוך מצב)". אופן ההעברה של הרצאת הפתיחה הינו מקצועי וקורקטי מאוד, עם נטייה קלה לתקיפות. הוא מציג רקע מדיני, אך מדגיש שהתרגיל מתמקד במחקר צבאי. אף שכך, הוא מדגיש מאוד אירוע פנימי מצרי – "מהומות הלחם", שלטענתו הינו אירוע מכונן בתולדות מצרים, ואיום משמעותי על משטרו של סאדאת. כמו כן, הוא דן במעמדו של תהליך השלום המתרקם. לאחר מכן הוא מסביר באופן נרחב את הרקע הצבאי לתרגיל, בין השאר תוך שימוש במפה והבהרת מיקומם של הכוחות הישראליים. הוא יוסיף ויטען צבא כי מצרים טרם התאושש באופן מלא ממלחמת יו"כ, ועל כן איננו כשיר לצאת למלחמה. לאור כל זאת הוא מדגיש את חשיבותו הרבה של התרגיל בצבא,  לבחינת מצב העניינים, והוא מתווה שאלות ברורות: מי משתתף בתרגיל; מתי; איפה; ומה המתווה שלו. לבסוף הוא מזמין את החניכות לשאול כל שאלה במהלך התרגיל, ובייחוד ביחס לסוגיות של מיקומים במפה.

בפתיחת התרגיל החניכות מבוהלות מלחץ הזמן. כאמור, מדובר באחד מן התרגילים הראשונים בו הן משתתפות. העבודה בתרגיל הינה אישית, מול ידיעות שמופיעות במחשב. לאור הדגשים החניכות מתלבטות בהתחלה אם יש בכלל צורך לקרוא את הידיעות הנוגעות לנושאים מדיניים. מכל מקום, הן נדרשות להרבה מאוד עזרה מן המש"ק, בעיקר בשאלות של טרמינולוגיה ומפה. לתחושתי, חלק מן החשש של החניכות, מעבר להעברה התקיפה, נעוץ בשאלה המגדרית והמניעה התפישתית שיש מבחינתן, כנשים, לעסוק בתחום הצבאי שנתפס כגברי בהיותו "חמור" (rigorous) ו"מתמטי" יותר.

בהתכנסויות החניכות שמדברות נדרשות לעמוד ולומר את שמן, מה שללא ספק מוסיף לרשמיות החמורה של התרגיל. הדיונים הראשוניים עוסקים בבירורים של שאלות טכניות, שוליות לכאורה (התאריך התרגילי בשעת חיתוך המצב וכדומה), אך הן מבהירות את "חומרת" התרגיל. הדיון נעשה באופן ישיר מול הקצין שמרבה בהערות נקודתיות וקפדניות. כאשר חניכה מגמגמת או מביעה את חוסר ידיעתה הוא קוטע אותה ועובר לחניכה אחרת, או בתנועת ייאוש עונה בעצמו. כאשר חניכה מבקשת להציג הערכה משלה בסוף חיתוך המצב היא נענית "אז לא עכשיו". בסוף התרגיל הוא יבקר אותה על שלא אמרה. בסיומו של חיתוך המצב, הקצין נוזף בחניכות:

החתמ"צ הזה היה ברמה לא טובה. אנחנו מצפים לתשובות יותר טובות. היו פה כמה בנות שקראו את הידיעות והבינו מה כתוב בהן, אבל מחקר זה יותר מרשימת מכולת. אני מצפה שאתן תדעו מה הצי"ח, ותציגו בהתאם… 20 משאיות זה לא מספיק – מה זה אומר? אני בטוח שהתשובות יהיו יותר טובות בהמשך.

הרוחות התוקפניות של חיתוך המצב הראשון מגלגלות את השיחה המתנהלת בחדר הסגל לכדי ביקורת מסוימת על הקצין. הוא מבהיר שניסיונות עבר שלו להבנות את התקיפות שלו באופן מצטבר לאורך התרגיל התבררו כלא מוצלחים, מאחר ו"אנשים הם לא טמבלים". לשיטתו, יש צורך להשאיר את החניכים לבד במהלך התרגיל – "אם אתה נותן להם חופש הם נהיים יותר טובים. כשיש מישהו בכיתה הם פחות ספקולנטים, שמבחינתנו זה טוב אולי". נע על המתח הדק בין הצורך לגרום לחניכים להרגיש שהגיעו להערכה המוטעית בעצמם, ובין השימור של ההערכה המוטעית, הוא טוען שהוא נזהר ביחס ל"קו שאתה חוצה אותו  – אם אתה מתחיל לצעוק מוקדם מידי הם מוותרים על התרגיל".

בחיתוך המצב השני האווירה הופכת להיות עניינית יותר. הקצין שואל, מסביר כשצריך, והחניכות גם משתתפות יותר. בשלב מסוים אחת החניכות אומרת שהתכלית של התרגיל היא "לצלוח את התעלה". שניר נדרך, ומעמיד אותה על המשמעויות של "תרגול" צליחה בפועל – "מי נמצא בצד השני של התעלה? צה"ל. עכשיו תדמייני שאת רואה כוחות בצד השני של התעלה – את יורה בהם. וזה בסדר, כי זאת מלחמה".

במהלך הדיונים, שניר מבקש להנחיל היבטים מודיעיניים צבאיים שונים. הוא עושה זאת ביחס לדיון על הפריסה – מגננתית או התקפית; ביחס לצורך בהבדלה בין שאלות טקטיות ואסטרטגיות, ובסוגיות נוספות. הוא גם מפיח בהן רוח קרב, שמבנה את החשיבות של האמור בתרגיל:

תראו. מודיעין זה לא סתם משחק בכיתה. לכל דבר שאנחנו אומרים יש משמעות. אי אפשר להגיד דברים בשוויון נפש בלי לחשוב עליהם! מבחינת הרמטכ"ל הכנות לצליחה זה מלחמה. אולי הם יתרגלו על הנילוס? אולי רק מתודית ולא יצלחו? בשביל זה אתן נמצאות פה!

אני מהרהר על המרתק שבו המשחק התרגילי הופך למציאות מלאת אמוציות. בעיני שניר, התרגיל ממש חוויה מתודולוגית משמעותית – "אני מנתב את זה לדילמה מאוד פשוטה, וזה בסוף גם המסר שלנו – תבחינו בין יכולות וכוונות". יכולות וכוונות הן הז'רגון המקצועי החותך בין התחומים המדיניים, אלו הקשורים בכוונותיהם של מנהיגים, לבין "יכולות", המבטאות את מה שצבאותיהם יכולים לעשות בפועל. נהוג לטעון כי הפתעת מלחמת יום הכיפורים נבעה מהעדפת הכוונות על היכולות, כאשר יש התנגשות בין השתיים. לטענתו,

הדילמה המתודולוגית היא מאוד נכונה. הידיעות הן בשביל "התרגיל". כל קריאת הידיעות לא אומרת כלום. אנחנו בונים בסוף תמונת מודיעין, כן-לא-מבוססת על הידיעות – העיקר הוא הדילמה. בקורס זה בולט – אתה קצת קשוח, מפחיד ובאמת אנשים לא מדברים. כי תמיד יש את מי שאומר בסוף – 'כן, נגייס מילואים', אבל איפה הוא היה עד עכשיו?!

אם שאלת ההתרעה למלחמה אינה עולה בבירור מחיתוכי המצב, שניר יעלה את השאלה בשלב הסיום. את החיתוך האחרון הוא פותח באימרה ש"חזרנו עכשיו מהערכת מצב אצל הרמטכ"ל. הוא שאל אותנו שאלה מאוד פשוטה – האם אנחנו צריכים להיות מוטרדים. אמרנו לו שאין שום דבר לאור מה שאמרתן לנו". אך הדיון, שמתחיל בדיונים מקומיים, נקטע כאשר אחת החניכות שואלת על המשמעויות של הערכתה – "אם אנחנו מלהיטים את הרוחות, אז נגייס, וזה כדור שלג כזה?", היא נענית שאכן "זו הדילמה", ומכאן ואילך הדיון נסוב רק על שאלת גיוס המילואים, כאשר כל אחת מן החניכות מתבקשת לעמוד ולומר בתורה אם צריך לגייס מילואים. רובן, טוענות שאין סיבה לגייס מילואים, אף שהן מחפשות נתיב ביניים. לאחר חיתוך המצב האחרון, מוקרן הסרטון מתוך תקומה, ולאחריו שניר נושא את דברו:

ברוכים הבאים לאוקטובר 73'. כל הידיעות שקראתן הן הידיעות שהגיעו בזמנו לאמ"ן, ועל בסיסן היו צריכים לגבש הערכה. בעצם ההחלטה שאתן הכרעתן כאן, זו אותה ההחלטה שעלתה בחייהם של 3,000 לוחמים.

ביחס להקשר המדיני במסגרתו מתקיים, לכאורה, התרגיל הוא מבהיר:

נכון, יש מו"מ עכשיו אבל אנחנו חוקרים צבאיים, וזו התכלית של המחקר הצבאי – לדבר על רובד היכולות ולא על רובד הכוונות.

הרובד השני דורש את מה שמכונה בז'רגון המחקרי "צניעות מחקרית":

היו שם החוקרים הכי טובים שהיו לאמ"ן. הם לא רצו לטעות, אבל כולנו טועים. במקרה שלהם הטעות הייתה פטאלית. אתן מגיעות לחטיבת המחקר ואתן צריכות לזכור את המשמעויות של מה שאתן אומרות. אנחנו צריכים לחזור ולבדוק את עצמנו – אולי פספסנו מידע, אולי הסקנו לא נכון. אולי הנחות היסוד מוטעות.

לבסוף, הוא גם נדרש לכך שלמרות המשחק הקשוח מצידו, החיילות היו צריכות להגיד את עמדתן:

זה תמיד יותר קל לא להגיד את דעתי. אבל זה התפקיד שלנו. חוקר שלא אומר את דעתו לא שווה את המשרה שלו, ומי שאומרת את דעתה רק בדיעבד זה חטא הרבה יותר גדול.

בשיחות אישיות עם החניכות לאחר התרגיל, הן תיארו הלך רוח שפוף למדי – "זוועה, במיוחד שאני זאת שהובלתי את הקו של אין-מלחמה". יש הסכמה על כך שניתן היה לבחון יותר טוב את הקונספציה. "חושבת שאני אקח את זה גם לתפקיד שלי". אני מהרהר באבסורד שניבט מן התרגיל, בקשר שבין המוסד הצבאי הטוטאלי (והכל כלול – מדים, אחידות, סגל) לבין הציווי המוסדי למחשבה עצמאית, חופשית, זו הנדרשת "לצעוק" כאשר עמדתה לא מתקבלת ולשבור את ההיררכיה. קשה לראות איך במתח הזה לא תהיה ידו המוסד הטוטאלי על העליונה.

אנשי המחקר, כולם מוכי הלם מאז ההפתעה, לא טרחו לכתוב פרשנות למידע, שבא מאיתנו. בפועל היינו אמ"ן, והזנו את מכונת המלחמה במידע שוטף לצורך שיקולים, החלטות ופקודות.

"נעילה", יואל בן פורת

טראומות מתנגשות כפיצול אישיות ארגוני

הדמיון הרב בין התרגילים, לצד ההבדלים המשמעותיים, דורשים שתי התבוננויות – בחינת עומק של מבנה 'תרגיל-העל', והשוואה בין התרגילים. מתוך הדיון וההשוואה יעלה הנרטיב החיילי המשותף, לצד הנרטיבים המערכיים המנוגדים. התובנות שיעלו יאפשרו לנו להבין טוב יותר את יחסי הכח בתוך החיל וכן להתחיל ולהבין את האניגמה של טראומה ארגונית. בתוך הספירה של מחקר הזיכרון, האירוע שלפנינו הוא מעניין מכמה בחינות שונות. ברובד הבסיסי אטען כי מדובר ב"טקס שאיננו טקס" – אף שלפנינו מופע זיכרון לעילא ולעילא, הרי שהוא איננו מתויג ככזה. תחת הכסות של הכשרה מקצועית, הזיכרון החברתי שלפנינו פורץ את כל מנגנוני ההגנה האינדיבידואליים. כפועל יוצא מכך, סימפטומים פוסט-טראומתיים שנתפסים בדרך כלל כביטוי של התנהלות לא רציונאלית, מתגלים דווקא במה שנראה כתמצית הרציונאליות – בלקחים מקצועיים, טכניים וברורים.

ערעורה של רציונאליות זו, כליבת האמונה המודרניסטית לפיה האדם יכול לשלוט בגורלו בכוח התבונה, היא האיום הגדול הנשקף מכישלון ההתרעה למלחמת יום הכיפורים: כל הטכנולוגיה, התכנון והמחשבה שהושקעה בהתרעה כשלו ביום פקודה. בזאת, מחולל ערך היסוד של המודיעין, כבעל-אוב-מודרני המבקש להביא לפתרונה את אי הוודאות המאיימת על המנהיג והחברה, (בן פורת 1988: 248).[1] את האיום הגדול שמהווה הערעור האמור, מכסים מנגנוני ההגנה הארגוניים הניבטים מן התרגילים ב"עוד מאותו הדבר". אם רק היו פועלים לפי הספר –  והרי כל ה"לקחים" של המלחמה היו חלק מן השיח עוד לפניה (אבן 2007: 29, לניר 1983: 87) – ההפתעה הייתה נמנעת. מדוע, אם כן, לא עמדה למערכת תבונתה? משום שעמדו בראשה אנשים שלא היו נקיי כפיים – גאוותם, המגבלות האנושיות מדי שלהם, הפילו אותם בפח הטעות. לכן ברור כל כך הצורך להאשים את האשמים, ולהפנים את ה"לקחים". חגיגת הרציונאליות המתוארת הינה גם טקס ההיטהרות – אם המניעים האפלים של האדם היו לנו לרועץ, הרי שההתעמרות שמתרחשת בתרגיל ביחס לנטיות האנושית כל כך – לחשוב במשותף, להתעלם מסכנות ולייצר קונספציות – תאפשר את חזרתה של הרציונאליות האבודה. מפקד הקורס ששואל את חייליו מי מהם בטראומה, מבקש מהם להיות בטראומה. רק הפצע הפתוח מבטיח את מניעת ההפתעה שבפתח: אמ"ן מוליך עצמו ביודעין לכדי "טראומה מרצון".

הרעיון הבסיסי שמכונן את התרגיל, הוא ההעתקה המימטית של האירוע הטראומתי. החניכים מובלים לתוך מערכת שאמורה לייצג, גם אם בשינויים קלים, את האירוע ההוא. אנו למדים מכך כיצד אותו אירוע נתפס כיום: גם אם ישנם הבדלים מקומיים בין המערכים, התמונה המוצגת מתארת מידע שגלומה בו האמת, זוטרים שלהם היכולת להבין את המידע, ובכירים שבשל היבטים פנימיים משתיקים את חייליהם. על כל זאת נמצא אותו "רקע מדיני" שהוא תמיד אך הסחה. אם הזוטרים ישכילו להתבונן במבט אישי ואמיץ על המידע העובדתי, צריכה להיות להם היכולת להפיק את התמורה הנדרשת. הייתי מכנה את המימטיות של הטראומה, קרי – החיכוי של האירוע הטראומתי, במסגרתה החניך מפנים כי הוא עצמו אחראי לכישלון ההוא. וכך, מהיותו שותף בקהילת ה"פוסט-זיכרון" (Postmemory) של הדור השני והשלישי לטראומה (המתאפיינת באופן הלא מודע שבו האירועים שבים ועולים בחייהם), הופך החניך לנשא של קהילת הדור-ראשון, אלו שהיו "שם" (Hirsch 2008: 106). באופן לא מפתיע, האירוע שעולה על דעתי ודומה בהקשר הישראלי לפרקטיקה המימטית המתוארת, הינם המסעות לפולין, והאופן שבו התלמידים משחזרים חוויות שואה שונות (פלדמן 2001: 176). אף שכך, נראה כי המימזיס בענייננו מובהק יותר, ולו בכך שהוא נעשה במודע.

המימטיות האמורה מאפשרת לזיכרון התרגילי להלך בדיוק על ה"קשרים החלשים" שבין הזיכרון האינדיבידואלי והכללי (Halbwachs 1980: 77), מתוך חוויה מחדש של הטראומה שהיא למעשה חיבור ישיר בין הקולקטיבי והאישי. החניך נכנס כולו לתוך חוויה שלמעשה לא חווה מעולם, ורק מתוך ההנחלה של הטראומה ההיא, יכול לבוא המומחה שיסביר כיצד יש לנהוג להבא. אבל אפשר, גם לבחון את התרגיל כהפגן (Acting Out) של טראומה שלא עובדה כל צורכה. בכך, יש שחזור של מצב העניינים הטראומתי, כאשר אנשים מושתקים בשל עמדתם הלא-מערכתית. המימזה, במבט זה, מממשת למעשה את החזרה כפייתית, כאשר הקצינים מעמידים את עצמם כ"רעים", ופורקים, מתוך המשחק, את הרצון הסדיסטי ההוא תוך התנערות ממנו. במובן זה, כפי שעוד יידון, אפשר לראות את התרגיל כתהליך טיהור מערכתי. מכל מקום, מתוך החיקוי המוצלח נשברת ההבדלה הבסיסית בין עבר והווה: המלחמה וההפתעה עדיין פה וממשיכים לעצב את ההווה.

אם בתארנו את תהליך הטראומה החברתית דנו בהשגרה שמתרחשת לאחר זמן, ולבסוף תביא להקהייה של עצמת הרגשות המעורבים, הרי שההנצחה המימטית, השלובה בהקשרים של הטראומה הלאומית, איננה מניחה לטראומה. ההצלחה של חיל המודיעין, אם כן, היא בשחזור של הטראומה, באופן שלא מאפשר לעבור שלב – הפצע מוסיף להיות פתוח. לכן גם קשה כל כך להגיע למשמעויות החיוביות של שלב זה. ההשגרה, שכאמור מאפשרת גם לחלוק את הטראומה עם אוכלוסיות נוספות ולאפשר את כניסתן לקונצנזוס, איננה יכולה להתקיים. אפשר לטעון לאור זאת, כי מערכים בחיל המודיעין שהוקמו לאחר מלחמת יום הכיפורים, נותרים (גם) מסיבה זו מחוץ לשיח המרכזי בחיל באשר הם חסרים את "ההון-הטראומתי".

קשה לדון בכל מכלול ההתנהגויות הארגוניות הנובעות מן הטראומה המוצגת. ניכר כי בחינה זו דורשת יריעה נרחבת מזו הנפרשת כאן. אף שכך, ניתן לגעת מתוך האמור ביחסי מערך המחקר עם יחידה 8200, ובשיח הפרקטי-מקצועי כפי שהוא מוצג לפנינו. לאור ניתוח השיח של הפוקויאני (ר' נספח), אבקש לטעון כי הטראומה מייצרת מגבלות בסיסיות בתוך משטר השיח המודיעיני. מגבלות אלו ניבטות מן החזרה הכפייתית על אוצר המילים והרעיונות המצומצם כל כך ("התרעה", "קונספציה", "פעמוני ההתרעה", "יכולות-כוונות", "צניעות מחקרית", "חובת ההתרעה האישית", "סימנים מעידים") בניסיון לעסוק במציאות שחומקת מן ההגדרה המוגבלת שלה במורכבותה. הדיון הפנים מודיעיני לא יגיע לעולם לעסוק ביחסים הדדיים שבין המודיעין לבין "צרכניו", וידון רק באופן מוגבל בלבד בצד השני של המשוואה (המצרי, בענייננו) ודרך אותה פריזמה לשונית אינסטרומנטלית וצרה. אם נידרש להדחקה האמורה בראשית דברינו תהיה זו הדחקת האפשרות להתבוננות אחרת על כשלון יום כיפור, שתאפשר בתורה התחדשות ולמידה ארגונית רלוונטית.

אם נבקש בכל זאת לדון ב-PTSD הארגוני והשלכותיו המערכתיות, נוכל לשער כי השיח האינסטרומנטלי המתבטא במספר המצומצם של צורות השיח המתייחסות למלחמת יום הכיפורים מוביל גם לחזרה כפייתית תפקודית. חזרתיות זו, איננה מאפשרת לחיל לבחון מחדש ולהבנות באופן מורכב יותר את הרעיונות המכוננים שלו, והוא חוזר שוב ושוב לאותם בורות המצויים בשיח הדיכוטומי של ההתרעה, שהתקיים גם טרם המלחמה. באופן מרתק, כל ההרהורים שמציגים החניכים תוך כדי התרגיל, בדבר אי היכולת להכריע באופן חד משמעי על מגמת ההתרחשויות, ולא כל שכן על העתידות, נגנזות באחת מול שיח ההתרעה, מול ההפתעה. ניתן לשער כי איש מהם לא ישוב לפקפק בעצם ההיתכנות של מתן התרעה, גם לאור כשלונות ההתרעה ההולכים ומתרבים מעת לעת בארץ ובעולם. כל האמור עולה לכדי קושי עמוק לחשוב מחדש אודות התפקיד המשתנה של קהילת המודיעין נוכח המציאות האיזורית שהשתנתה כבר לא פעם מאז 73'.

בשני התרגילים עולה הטענה שהכשל בתרגיל הוא כרטיס הכניסה לתוך "משפחת המודיעין". הטראומה מתגלה כמחוללת הזהות המרכזית של החיל. אך דומה כי הזהות המשפחתית של החיל מתפצלת במהרה לשתי קבוצות מנוגדות, שמכוננת שתי טראומות שונות. התרגיל של 8200 נבנה מתוך מה שאכנה "סוליפסיזם ארגוני": הידיעות הן אלו שהופקו בתוך היחידה, השאלות שנשאלות הן שאלות פנימיות על הידיעות הללו, והקשר היחיד עם העולם החיצוני, בדמות הלקטים של חטיבת המחקר, מתברר למפרע כגורם ההטעיה המרכזי. התרגיל מייצר מיקוד לכיוון אחד בלבד, ומהרגע הראשון – התרעה. הוא גם מספק במידה רבה תחושת מסוגלות לכך, מתוך הפרגמנטציה של עבודת ההתרעה – אין צורך להציג תמונה שלמה, אלא להצביע על תוכן "מתריע" שקיים בידיעה ספיציפית. אם תרצו, ההתקבעות על ההתרעה, ורק על ההתרעה, היא החזרה הכפייתית של 8200.

האווירה הנינוחה והחברית בתרגיל, מכוננת ביתר שאת את הדיכוטומיה בין הביתיות החמימה, ובין החוץ הרע, המגולם בחטיבת המחקר. הפרוייקציה והשלכה של האחריות והאשמה הופכים את סיפור טראומת יום הכיפורים של 8200 לכעוס עד מאוד, אך גם לכזה שניתן לשאתו: יש אחראי ברור והוא לא אנחנו. 8200 פעלה כשורה, ובמידה רבה אנחנו בכלל הקורבן. האתוס העולה מתוך התרגיל ומגולם בסיסמת "חובת ההתרעה האישית" ניצב על רקע התיאור לפיו ידיעותיה וקציניה של יחידה 8200 צעקו אך קולם הושתק בידי המחקר.[2] אתוס זה מכונן במידה רבה את תרבות הקצונה הזוטרה  ב-8200, שנתפסת כאסרטיבית מאוד, ולעיתים אפילו מדי, לטעמם של רבים (הראל 2003).

לעומת 8200, עיקר ההסחה בתרגיל המחקרי מצויה באי המיקוד התוכני – החניכים נדרשים לבחון את "התרגיל" בצבא מצרים, לבנות "תמונת מודיעין" הכוללת התייחסות למצב המדיני, הם נדרשים לדילמות לאומיות של גיוס מילואים, ונחשפים בפני מידע עשיר יותר ובהכרח גם מבלבל יותר. אך הגורם "הרע" בתרגיל הוא הקצין שמוביל אותו, המגלם את בכירי חטיבת המחקר. לכאורה, בהכנסת המפגע אל תוך "הבית", יש פתח להתמודדות עם המורכבויות האמורות. אלא שמסקנות התרגיל, כטיהור לאטוריאני קלאסי לאחר ההכלאה ההיברידית שיוצר התרגיל (לאטור 2005: 52), מיישבות את ההדורים במקומם. גם המתח בין טיוח הטראומה ובין האדרתה בא כך על מקומו בשלום. ההשלכה של האשמה מצויה ביחס לבכירי החיל שכשלו, והיא מייצרת בתורה הבדלה דיכוטומית בין אנשי המחקר של היום ובין אותם בכירים. אודות אלו, יתפתח שיח שיתאר את פגמיהם המוסריים באופן המושפע ללא ספק גם מ"חשבון הנפש" הקולקטיבי שנערך בישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, והציג בין השאר את הביטחון העצמי המופרז, היהירות והשאננות כסיבה למחדל.

עם האחריות שעודנה מצויה על כתפי החוקר, ניתן לכאורה להתמודד מתוך ריטואל פשוט למדי: הבחנה בין יכולות וכוונות, שתביא את הערכתנו לכדי אובייקטיביות עובדתית (האין רעיון זה בעצמו ביטוי של הלך רוח אינסטרומנטאלי ופוסט-טראומתי?). אך הבחנה זו אינה יכולה להיות שלמה כל עוד האדם איננו שלם. כאן נכנס לפעולה ריטואל הטיהור שמוכל בתרגיל. ההכאה על חטא, היא שמאפשרת את ההיטהרות מפגעי האדם. על כן, הסיסמא המרכזית אליה מחנך התרגיל (וכך גם כתוב בתיק התרגיל) הינה "צניעות מחקרית", לא רק כפרקטיקה מקצועית, אלא בעיקר בפרקטיקה מוסרית. במידה רבה, ההשלכות של התגלמות "האיש הרע" בדמות בכירי מערך המחקר, יחד עם אתוס הצניעות המחקרית מהוות כר מושלם לרפיון ארגוני ולהעדר מנהיגות. כך, למשל, הביקורת המרכזית שעלתה ביחס למערך המחקר בעקבות מלחמת לבנון השניה היתה כי גם כאשר התובנות המודיעיניות היו ראויות, קציני המודיעין לא דחפו והטמיעו את הידע שבידיהם בתוך המערכת הצבאית והשלטונית (דו"ח וינוגרד הסופי: 264). שורשי הרפיון המתואר מצויים בעיניי ביום כיפור.

לאור כל האמור יש לתהות מה מתרחש כאשר מערך המחקר ויחידה 8200 נדרשים לעבוד במשותף באופן יומיומי. כיצד דרות בכפיפה אחת הפרנויה האלרמיסטית של "חובת ההתרעה האישית", בייחוד כאשר היא מושתתת על אשמת המחקר, עם ה"צניעות המחקרית" של אלו שאסור להם לטעות שוב? שאלת היחס בין המערכים דורשת ללא ספק מחקרי המשך משמעותיים, אך ברי כי ניתן כבר להתחיל ולומר דבר אודותיה. היחידה המהוססת והנרמסת שמתאר בן פורת בספרו, הופכת בשנות האלפיים ליחידה הגדולה ביותר בצה"ל (ארנון 2009) ושמה הולך לפניה במובנים רבים. אין ספק שהצמיחה האדירה של היחידה קשורה באופן הדוק באופן שמיצבה את עצמה לאור יום כיפור. ההבדלה הזהותית הדיכוטומית שהטראומה של 8200 יצרה בינה לבין שאר חיל המודיעין, סייעה לה קרוב לוודאי במאמץ המינוף המתואר. מערך המחקר, לעומת זאת, ממשיך ועולה בשיח הציבורי כמעט אך ורק לנוכח כשלונות התרעה,[3] ופרט להגדלה ראשונית שאירעה בסמוך למלחמה, מבנה החטיבה לא השתנה באופן משמעותי. העולם כן.

לאור הגדרת הטראומה הארגונית בנספח, ניתן לטעון כי הזיכרון הארגוני של חיל המודיעין, ופרקטיקות הזיכרון הנסקרות, התפתחו כסימפטום ארגוני פוסט-טראומתי לנוכח האיום שמהווה תופעת ההפתעה על עצם קיומו של חיל המודיעין. זאת, בעיקר ביחס לאי יכולתו לספק את הוודאות שהוא נדרש אליה. מתוך כך, נוצר אפקט רגשי חזק מאוד של אשמה, שמהווה בסיס לזהות ארגונית מלכדת. ברובד נרחב יותר, דומה כי הערעור תוקף את תפישת העולם הישראלית בכללותה, בדבר יכולתה של המודרנה והתבונה לפתור את הבעיות הקריטיות ביותר. היבט אחד שלא ראינו בעבודתנו הוא פתח לעיבוד של הטראומה. האם מנגנוני השעתוק האמורים מונעים כל  יכולת לעיבוד אוחר?

אפילוג: טראומה והחלמה

על גבי תיק התרגיל של תרגיל "שגיב", מצויות גם הערות של קצין בדרג ביניים ביחידה (אליעד, ש"ב), שמתואר כבעל ניסיון רב בהובלת התרגיל. ניכר שהערות אלו מצויות בעימות מסוים עם רוחו של התרגיל, ומבקשות לעדן את המסרים ולהרחיב את השיח. אחרי פיסקה שמתארת ידע פרקטי באופן העברת התרגיל, הוא דן במסריו ומערער כמה דיכוטמיות בסיסיות שמצויות בשיח. בדבריו הוא חותר תחת הרעיון שניתן לבחון את השאלות האופרטיביות תחת שיח ההתרעה בלבד; הוא חותר תחת המעטת הדמות שנעשתה לאלו שכשלו, ומתאר את נסיונם וחוכמתם; ואולי נורא מכל – הוא חותר תחת "שיח הקונספציה" באמרו שצריך "להסביר שקונספציה היא דבר טוב". נראה שהוא גם מבקש להתמודד עם הפגיעה בתחושת המסוגלות של החניכים ודן בצורך "להסביר שבחרנו אותם מתוך אמונה שאנחנו יכולים לסמוך עליהם שיהיה להם מספיק ביטחון עצמי כדי לקחת על עצמם את האחריות העצומה הזו".

בשלהי 2004, כמעט במחתרת, החלה להתגבש בחיל המודיעין קבוצת קצינים חתרנית, שנתנה לעצמה את השם "המקהל". הקבוצה מקימה אתר באינטרנט שבו היא דנה בבעיותיו של חיל המודיעין:

הולדתו של המקהל מקורה בתחושה משותפת של מבוכה: התנסויותנו בתחום המודיעין המחישו לנו את אי-הלימותה של התפישה המודיעינית הרווחת (עדיין) למשימות שהוטלו עלינו ולאתגרים הניצבים לפתחם של המוסדות והגופים בהם שרתנו." (המקהל)

חלק משמעותי מנסיונם לייצר פרשנות רלוונטית של תפקידי החיל, מתגלם גם בניסיון של פרשנות מחודשת של מלחמת יום הכיפורים. במובן זה, נוצרת לפנינו "סצינת זיכרון אלטרנטיבית", שמבוססת על הזיכרון הקולקטיבי ומעבדת אותו לצרכים והקשרים חדשים. במסגרת הסדנה מאותגר שיח ההתרעה באמירה ש"כשלון ההתרעה היה רק אחד הכשלונות המודיעיניים ביום הכיפורים (ולא הגדול שבהם)!" (סיכומים של צוות מלחמת יום-כיפור). שאלות חדשות, על עצם הטלת האשמה על החיל החלו עולות מן העבר:

"מרגישה שעיקר הטראומה הגיעה לא מכך שלא ידעו להתריע על הכוונות למלחמה אלא מכך שועדת אגרנט הטילה את כל האחריות… לא ברור אם אמ"ן (אז וגם היום) יכול להתמודד עם האחריות העצומה הזו" (שם). עוד נשאל כיצד כל האשמה האמורה משפיעה על אמ"ן של היום: "האם למשל גם אמ"ן אימץ משהו מההאשמות שהוא עיוור/ חרש/ מטומטם/ יהיר?" (שם).

אליעד, הקצין המוזכר לעיל, שימש כצלע מרכזית בקבוצת המקהל. אם למרות פרקטיקות שעתוק הטראומה המתוארות מתחילה להופיע על פני השטח 'רגיעה' בזיכרון מלחמת יום הכיפורים באמ"ן, הרי שהיא עולה לפנינו. הפרשנות של הליבה הטראומתית מאפשרת בחינה מחדש של הזהות הארגונית. זהו תהליך שבו גם עולות אפילו פרשנויות חיוביות לאירועים ההם. עיקרו מצוי בחוסר המוכנות להסתופף תחת פרשנות מוגבלת שמעלימה את מורכבות המציאות תחת אמירות חד משמעיות, ולהכיר מתוך כך גם במגבלותיה של היכולת לדעת, של היכולת לשלוט. תהליך העיבוד המתואר, תהליך 'אבלות' בריא, המניח לפנטזיית הוודאות והשליטה של המודיעין עשוי לאפשר לחיל המודיעין להניח – דווקא מתוך הפרשנות של העבר – את העבר מאחוריו.

נספח א: טראומה ארגונית – מקורות תיאורטיים

ההתמודדות עם אירועים טראומתיים והשלכותיהם זכו לספרות ענפה מאוד בהקשרים של פסיכולוגיית היחיד. מייסד פרקטיקת השיח אודות הטראומה הוא ללא ספק זיגמונד פרוייד, כבר בעבודתו המוקדמת, בעשור שלאחר 1888 (Smelser 2004: 32) ועם ספרו "פשר החלומות" (Freud 1997: 88, 270). עם זאת, חלק משמעותי מן הפיתוח של המושג על ידי פרוייד נעשה בעקבות טראומות של יחידים לאחר מלחמת העולם הראשונה (Leys 2000: 83-83). תלמידיו ומתנגדיו בשדה הפסיכולוגיה הוסיפו לעסוק ולעבות את הבחנותיהם אודות הטראומה במרוצת השנים. מנגד, אף שהשיח המחקרי אודות טראומות קולקטיביות התפתח רבות בעשורים האחרונים הרי שהוא עודנו מצומצם ביותר.[4] בפרק זה אסקור היבטים מן הספרות הקיימת אודות טראומה קולקטיבית, ולאחר מכן אעשיר אותה, באותם היבטים שנראו לי חיוניים, במובאות נוספות מן הספרות הפסיכולוגית ומתוך קורפוס ביקורת-השיח הפוקויאני. כל זאת, כדי להציג תשתית לשאלת הטראומה הארגונית.

מעט הספרות הסוציולוגית העוסקת בטראומה מבקשת לעשות בדיוק את ההתמרה החסרה מן השיח הפסיכולוגי אודות היחיד אל השיח החברתי. זאת, לא מתוך החלה רדוקציוניסטית של התיאוריה, אלא מתוך בחינה נרחבת של ההקשר של טראומה קולקטיבית על מנת להניח תשתית מושגית לתיאוריה של טראומה תרבותית מהפן הפסיכואנליטי (Smelser 2004: 32, LaCapra 1994: 6). העיסוק ברעיון הטראומה התרבותית, כספקטרום רחב של תופעות (ibid), קשור ברעיון של פרשנות קולקטיבית לאירועים משמעותיים. כפועל יוצא מכך, הסיטואציה הטראומתית הנדמית כחד-פעמית בהקשר של הפרט, הופכת ברובד החברתי לתהליך מתמשך (Alexander 2004: 11) בו מבנים סוכני הזיכרון את הפרשנות החברתית. ככל פעולה חברתית, פרשנות זו איננה נעשית בחלל הריק, במובן שהיא נוצרת ומכוונת על ידי יחסי הכוח בחברה (Alexander 2004: 10). ניתן לתאר את ייצור הטראומה כ"שידור" והנכחה שיטתיים של ייצוגים סימבוליים כ-"Speech Act" (לאור אוסטין) של קבוצות הגמוניות (ibid: 11) המכוננת בדיבורן את הפרשנות הקולקטיבית הטראומתית. גורמי כח אלו מצויים לא פעם בקונפליקט מול הרווחים המצויים בהעצמת הדרמה, ובין הצורך לטייח אותה, כדי שלא תאיים על מעמדם (ibid: 21).

טראומה תרבותית – תנאים להיווצרותה

הטראומה הקולקטיבית קשורה בקיומם של תנאים מסוימים להיווצרותה. בהיותה אירוע פרשני, היא לעולם איננה תגובה ישירה והכרחית לאירוע, אלא תהליך המיוצר לאורו לאורך זמן (ibid: 37). הזיכרון הטראומתי הוא זה היוצר בקרב פרטי החברה אפקט רגשי שלילי ומשמעותי (ibid: 36). יש שיטענו שהאירוע הטראומתי חייב להיזכר (be remembered), או לכל הפחות להיות נעשה כזה (made to be remembered), מתוך ההנחה שאירוע שאינו נזכר אינו יכול להיות בעל משמעות חברתית (Smelser 2004: 36). טענה זו חותרת תחת אנלוגיה אפשרית מן התחום הפסיכולוגי-פרטי, במסגרתו האירוע הטראומתי לא פעם מושכח ומודחק כליל, ואף על פי כן משפיע באופן מהותי על חיי הפרט כתת-מודע המודחק שצף ועולה (Ibid: 45). לדעתי, כפי שיידון להלן, טענה זו הינה חלקית. מכל מקום, הפרשנות תהיה תמיד נטועה בקונטקסט חברתי-תרבותי ספיציפי (ibid: 34). קונטקסט זה קשור בכך שהאירוע המובנה כטראומתי מאיים על אובייקט או ערך שמיוחסת לו קדושה.

כתהליך פרשני, הטראומה החברתית קשורה באופן הדוק, גם אם לא פעם בדרכים עקלקלות, למאפייני האירוע עצמו. את האירוע הטראומתי ניתן לבחון כשינוי חברתי קיצוני, פתאומי ומהיר, שנכפה על החברה מן החוץ (גם אם יש דרכים רבות להגדרתו של 'חוץ' זה). במובן זה, הטראומה הינה תמיד הפתעה, והיא מאתגרת את המבנה התפישתי הקולקטיבי, באשר הלא-יעלה-על-הדעת מתממש. התרחשות זו חייבת להיות יחודית, במובן שהיא מייצרת חיכוך עם ליבת ההוויה הפרשנית החברתית, קרי – עם סמלי יסוד ומרכזי כובד זהותיים (Sztompka 2000: 452). בהתממשות כל אלו, האירוע למעשה 'פוצע' את אופן ההתנהלות השגרתי של החיים החברתיים, את כל מה שנתפס כמובן מאליו (ibid: 457). הבעיה הפרשנית הבסיסית שניבטת מן האירוע הטראומתי, על כן, היא חוסר היכולת לייצג את האירוע – בשפה, במושגים ובמערכות הסימבוליות ועל כן הוא מותיר בתוך התודעה "לאקונה ריקה" (גולדברג 2006: 15). גורם זה עשוי לבוא לידי ביטוי בניסיון לתאר את ההתרחשות באופן אינסטרומנטלי בכדי לפצות על חוסר יכולת הייצוג. כל האמור מוביל למה שמכונה "דיסאוריינטציה תרבותית" (ibid: 453), ובעגה סוציולוגית יותר יתקשר גם לתופעת האנומיה (ibid: 461), הדורשת במפגיע לבוא על פתרונה, גם אם בטיוח תפישתי של ההתרחשות. בדומה לפסיכולוגיה של היחיד, יתכן וגם בקרב קבוצות וחברות חלק משמעותי מן הטיוח האמור, הקשור בצורך לתאר באופן ברור את ההתרחשות כך שניתן יהיה "לשאת" אותה/"לאחוז" בה, מוביל גם להתקבעות בתוך אוצר מילים מוגבל וחזרתי במאמצים לתיאור הטראומה (Hinojos-Gallardo et al. 2011: 269).

הפרשנות של האירוע הנתפס כטראומתי מורכבת מארבעה היבטים בסיסיים: "זהות הכאב" (מה למעשה קרה); "זהות הקרבן" (למי קרה); הקשר של הקרבן הישיר של הטראומה למושאו של הקהל הרחב (מה שהופך את הטראומה האישית לקולקטיבית); ויחוס האחריות לאותו "כאב" (Alexander 2004: 13). אם שלושת ההיבטים הראשונים הינם היבטים הקשורים באופן ישיר לרעיון של טראומה פרשנית (כי לא יכול להיות תהליך פרשני שאין לו נושא ומושא), הרי שהאחרון חורג מן המובן מאליו כאשר הוא טוען כי חברות ייטו להסביר מאורעות טראומתיים ולחפש אחראים שיישאו באשמתם.

תהליכי פוסט-טראומה קולקטיביים: מה הם מייצרים

אם דנו עד כה במקורות ובאופן הבניית הטראומה, יש להידרש ללא ספק גם להשלכותיה. ניתן לטעון כי מנגנוני הגנה של הפרט יהיו רלוונטיים גם לחברה, ולמנות בתוכם את: ההדחקה של האיום והכחשתו; הדחקת המשמעויות שנגזרות ממנו; התקתו (יש איום אך לא כאן); וכן השלכה בידוד והפגן (acting out) של האיום החוצה, למשל בייצור ריטואלים כנגדו (גולדברג 2006: 16,Smelser 2004: 47 ). נטען, כי מכולם, הביטוי החברתי להשלכה הוא המרכזי ביותר, באשר הוא קשור לחיפוש האשמים ולהטלת האחריות (ibid: 52). השלכה זו מתגלמת בפיצולים פרשניים, המתבטאים בהכרח גם בפיצולים חברתיים, ומייצרת בשל כך טיפיפיקציה בעלת קיטובים דיכוטומיים (ibid: 55).

לעיל נטען כי בהיות הטראומה הקולקטיבית שלובה בתוך מעשה-זיכרון מודע (לפחות במידה מסוימת), הרי שלא ניתן לשאול לענייננו את ההדחקה, אף שזו מתוארת כמנגנון הפסיכולוגי המרכזי בהתמודדות עם טראומה (הרמן 2010: 20, 25). בכך, נשלל חלק משמעותי מאוד מהאנלוגיה האפשרית. כפי שאבקש לטעון להלן, במקום לפסול את האנלוגיה על הסף, יש לדעתי לעשות את ההתמרה הנדרשת, באופן שלדעתי יסייע לנו בהבנתנו את התופעה.

בהקשרים פסיכולוגיים מדובר לא פעם על הדחקה חלקית או על ניתוק בין חלקי הכרה שונים אל מול חוויה טראומתית (שם: 51). בשעה שחלקים מסוימים בחוויה עשויים להפוך לחזרתיים באופן קיצוני (עד יקבלו מידי פרויד כותרת של "חזרה כפייתית" (שם: 59), ומהווים למעשה "זיכרון טראומתי" ו"מקובע" (שם: 55), אחרים עשויים להיעלם לחלוטין. דומה, כי תיאור זה דומה להפליא להבחנותיו של מישל פוקו ביחס לטאבו שמייצר השיח. לטענתו, מהות השיח מצויה בהגבלות הבסיסיות שהוא כופה על המדבר ("הליכי ההדרה") כך שכל אמירה תלויה באומר, בנסיבות האמירה, ובתוכנה, באופן "היוצר תשבץ מורכב המשתנה ללא הרף". תשבץ זה, לפי פוקו, חושף את הכח המצוי בשיח, ולדעתו כיום "האזורים שבהם התשבץ צפוף יותר, שבהם המשבצות השחורות הולכות ומתרבות, הם האזורים של המיניות ושל הפוליטיקה" (פוקו 2005: 10). כלומר, השיח מתווה את מה שחובה לומר, ואף את מה שאסור לומר. אוסיף ואטען, כי הוא גם מתווה במידה רבה ומבדיל בין המובן מאליו ובין מה שאסור אף להגות בו (לאטור 2005: 53). לדעתי, הטראומה החברתית, בראי הכח השלוב בה וטלטלת השיח שהיא מכוננת, מייצרת את אותן משבצות שחורות בהמוניהן.[5] הקיטוב המתואר מכונן את השיח האסור והמותר ביחס לדיון באירוע הטראומתי, ובעיקר מצמצם את אפשרות הדיון והחשיבה אודותיו. ההכחשה של הזיכרון איננה לפיכך מחיקה מושלמת שלו, אלא חוסר היכולת לעסוק במה שלא נטבע בחותמת הטראומה, במה שאיננו חלק מן הפרשנות היחידה האפשרית.

דומה, כי רובד משמעותי מאוד של הפרשנות החברתית ביחס לאירועים טראומתיים נוגע להשלכותיהם על תפישת הזמן. מצד אחד, מנגנוני הזיכרון מקבעים נקודת זמן ראשיתית חדשה. מנגד, אך גם כפועל יוצא מכך, הטראומה מייצרת ערעור על מושג הזמן בכלל, ומטשטשטת את ההבחנות בין ההווה לעבר הטראומתי (גולדברג 2006: 15). במובן זה, הרלוונטיות של האירוע הטראומתי איננה מיטשטשת עם שינוי הנסיבות והזמנים, תחת הטענה השגורה כי מה שהיה נכון אז בהכרח יהיה נכון בהווה. פגיעה זו ביכולת הלמידה עלולה להיות הרת אסון ברמה החברתית והארגונית (שם).

היבט נוסף שיש לדעתי להוסיף ולשאול מפסיכולוגיית היחיד לענייננו, נעוץ אף הוא ב"חזרתיות הכפייתית" המוזכרת. דיוננו עד כה נסוב בתחום הלשוני-פרשני, ובו בלבד. זו נטייה בעייתית בסיסית במחקר במדעי החברה המושתת כמעט רק על טקסטים. אך כאשר דנים בארגונים, ומבלי להפחית בחשיבות המימד הלשוני, הדיון לא יכול להיות שלם מבלי לדון בפרקטיקה המקצועית (Wenger 1998: 47). בבואנו לדון בהיתכנות של סימפטומים פוסט-טראומתיים ארגוניים (Sztompka 2000: 453), נראה כי החזרה הכפייתית מתבטאת לא רק באופן התיאור של האירוע אלא בעיקר בנטייה, כמו במקרה של טראומה פרטית, לחזור באופן אובססיבי על ההתנהגויות סביב ותוך כדי האירוע הטראומתי (הרמן 2010: 59; Frued 1987: 288, 308). כפי שאבקש לטעון במאמר, טראומה ארגונית מכוננת חזרתיות כפייתית של פרקטיקות מתקופת ההתרחשות (גולדברג 2006: 15-16), ובכך פוגעות באופן קשה ביכולתו של הארגון להוסיף ללמוד ולהסתגל לסביבתו המשתנה. התקבעות הסדרים שקדמו לטראומה, והניסיונות לשחזר את הטראומה עצמה יתגלו כרלוונטיים במיוחד לסביבה הארגונית הנבחנת. זאת, מאחר ותרבות ארגונית שמכוננת דפוסי פעולה ארגוניים-מקצועיים תתקיים גם ללא קשר לתודעת המקור, ולענייננו – תשעתק הלאה והלאה את הטראומה.

במבט כולל, תהליך עיבוד הטראומה נוטה ללבוש כמה מאפיינים בסיסיים. עיקרו מצוי בעיצובה של הזהות הקולקטיבית נוכח האירוע המובנה כטראומתי (Alexander 2004: 22). אך עיצוב אותה זהות קולקטיבית מאפשר גם את הרגיעה של בתהליך של הַשְגָרָה ומיסוד, העושה את זיכרון האירוע ואת לקחיו, שבראשית נגעו ברבדים 'חשופים' כל כך, לטכניים ומוכלים באתרים והקשרים ידועים מראש (ibid: 23; Alexander 2002: 52-53). הזהות הקולקטיבית המחודשת, המעוצבת נוכח הטראומה, אף תאפשר התמודדות עם אתגרים קולקטיביים עתידיים. תהליך ההשגרה מוביל לכך שהרגשות העזים שלוו לזיכרון הקולקטיבי יִשְכֶכוּ (Alexander 2004: 23), ותתאפשר גם עלייתן של פרשנויות חדשות, חלקן חתרניות או חיוביות ביחס לאירוע המכונן (Smelser 2004: 54).

ניתן לבחון את התהליך המתואר, לאור המחשבה הפסיכואנליטית, גם כפניה לעיבוד מאוחר של האירוע הטראומתי (גולדברג 2006: 16). משבר הייצוג המתואר מוביל לשני אופני התמודדות הפוכים המוסיפים להוות הפגן לא מעובד: (1) הכחשה של הערעור הקיים באירוע, לאור הלאקונה האמורה. ההכחשה מייצרת סיגור (closure) נרטיבי חד משמעי, המתיימר "להבין לגמרי" את ההתרחשות ובכך להעניק פשר סיבתי לאירוע (שם: 17); (2) פריעה רדיקלית של הסדר, מתוך ניסיון לייצג דווקא את השבר שקיים בתפישת המציאות (שם). מול שתי התמודדויות אלו, העיבוד הוא זה המאפשר את ה"אבל" על אי השלמות וחוסר יכולת הייצוג של המציאות, לצד המוכנות לקחת אחריות על הנעשה (שם: 18). במובן זה, העיבוד הוא התמודדות עם החזרה הכפייתית באופן מושכל ונשלט (שם: 19).

לקראת תיאוריה של טראומה ארגונית

הספרות אודות חקר ארגונים מצביעה על החשיבות של היסטוריה וזיכרון ארגוניים במיסוד הארגון ובסוציאליזציה של הפרטים בתוכו (Borrelli et al. 2OO8: 286). עם זאת, למיטב הבנתי לא קיימת כלל ספרות בנושא של התמודדות ארגונית עם היסטוריה וזיכרון בעלי אופי טראומתי. תשתית מחקרית שלכאורה עשויה הייתה להוות בסיס משמעותי למחקר זה, מתוך ניסיון התמרה של חומרים פסיכואנליטיים לתוך השיח של התנהגות ארגונית, היא זו הנפרסת בספר "The Neurotic Organization". כותבי הספר מבקשים להעשיר את המחקר בתחום ההתנהגות הארגונית באמצעות מפגש מפרה עם רעיונות פסיכואנליטיים (Kets de Vries & Miller 1984: 5), ובוחנים הפרעות ארגוניות לאור פריזמות של הפרעות פסיכולוגיות. היינו מצפים שהעבודה שנעשית תְפתח, או לכל הפחות תאפשר את פיתוחה של תיאוריה של טראומה ארגונית, לאור ניסיון ההתמרה של רעיונות פסיכואנליטיים-פרוידיאניים להקשרים ארגוניים נרחבים. עם זאת, העיון בספר מגלה כי האפשרות של טראומה ארגונית מוזכרת כמעט רק ברמז (Ibid: 54) או בהתייחס לחוויה טראומתית של המנהל עצמו (Ibid: 142). היבט זה מתיישב בתוך הרדוקציה הכללית שנערכת בספר המציגה ארגונים דרך התנהגות המנהלים ובעיותיהם המנטאליות, כביטוי לתופעות הנרחבות שנצפות בארגון (Ibid: ix). גם אם נקבל שלדרג הבכיר בארגונים קיימת חשיבות יתרה בבחינה של התרבות הארגונית, הרי שהרדוקציה שנעשית היא בעייתית, ובעיני גם לא סוציולוגית באשר החברה איננה אך סכום פרטיה. מקרה רווח בארגונים מתאר בכירים המבקשים לשנות ללא הצלחה תרבות ארגונית קיימת. מכל מקום, ברור כי אף שהיבטים מן המחקר המנטאלי של האינדיבידואל עשויים להוות רעיונות מפרים בחקירה ארגונית נרחבת, הרי שיש לערוך להם התמרה משמעותית בשינוי הנסיבות.

לאור כל האמור עד כה אודות מאפייני הטראומה החברתית, ולאור תשתית סוציולוגית-ארגונית קצרה שתפרס להלן, אבקש להמשיך את האנלוגיה של הטראומה החברתית לתוך העולם הארגוני. ישנן דרכים רבות להתבונן בארגונים. התיאוריה הארגונית עצמה עברה מהפכים משמעותיים מאוד במאת שנות קיומה (Reed 1992: 2-6). לצורך דיוננו אבקש לבחון את הארגון כקבוצת אנשים הפועלת בהקשר מקצועי אינטנסיבי, מתוך תפישת מציאות ותרבות פעולה משותפת (Nicolini & Meznar 1995: 727). מכורח הפעולה המשותפת ארגונים יוצרים תרבות ארגונית השלובה באופן עמוק בתרבות המקצועית אך גם עודפת עליה (Bloor & Dawson 1994: 275).

הסוציאליזציה לתרבות הארגונית מייצרת חלק משמעותי מן הסולידריות של הפרטים בתוך הארגון וההזדהות שלהם עמו (Van Maanen & Schein 1979: 5, 41). כוחה הרב של התרבות הארגונית נעוץ בכך שיצירת הפרשנות הסביבתית נעשית באופן משותף והדוק, ומתייחסת במישרין לזיכרון ארגוני של הצלחות וכישלונות מקצועיים (Bloor & dawson 1994: 276-7), אך מאידך גם נוגעת באספקטים הבסיסיים והיומיומיים ביותר של הארגון. במובן זה, תהליך יצירתה של התרבות הארגונית, באותם היבטים הנוגעים לשגרת יומו של הארגון, הינו אינטנסיבי ביותר, ומייצר מוסכמות קולקטיביות לרוב.  התרבות מייצרת את קווי הגבול הברורים של הארגון המפרידים את העמית מן המתחרה. אך ארגונים אינם בהכרח עשויים מקשה אחת – תת-ארגונים וקבוצות מקצועיות שונות מייצרים לא פעם תת-תרבויות ארגוניות, שבמובנים מסוימים עשויות להתייחס לשאר חלקי הארגון באופן דומה לדרך שבה הארגון כולו מתייחס לסביבתו החיצונית (ibid: 294). לאור האמור, ניתן להתיימר ולהסיק כי עצמתה של התרבות הארגונית, נטייתה לייצר דיכוטומיות ברורות של פנים וחוץ, והצורך בסוציאליזיציה מהירה מאוד של פרטים, תהפוך התרחשויות המאיימות על הקוד הערכי והמקצועי הארגוני למשמעותיות עוד יותר.

לאור כל האמור, ניתן להידרש להגדרה כללית של תופעת הטראומה הארגונית כזיכרון ארגוני הארוג בפרקטיקות יומיות כמו גם בפרקטיקות זיכרון, המתייחס להתרחשות הנחווית כמאיימת על קיום הארגון או מחללת הנחות יסוד מקצועיות וערכיות שלו ומכוננת בכך תפישת עולם ארגונית ואת פעילותו המקצועית באופן שיקשה מאוד לשנותן או לערער עליהן. בחינה מחדש של אירועים טראומתיים תסמן לוודאי התמודדות ועיבוד שיאפשרו בתורם שינויים ארגוניים נרחבים.

נספח ב: תמונת השער של ספרו של יואל בן פורת, נעילה

ביבליוגרפיה

אבן, שמואל. 2007. ועדות לבדיקת קהילת המודיעין בישראל: מדוע המלצותיהן חוזרות על עצמן ואינן מיושמות?, עיונים במודיעין כרך א: 1. עמ' 25-48.

בן-דרור, ארנון. 2009. "מפקד חדש מונה ליחידה 8200". מתוך אתר דובר צה"ל, 23 אפריל.

בן פורת, יואל. 1988. הערכות מודיעין – מדוע הן קורסות?, בתוך מודיעין וביטחון לאומי בעריכת צבי עופר ואבי קובר. תל אביב: הוצאת מערכות. עמ' 223-250.

בן פורת, יואל. 1991.נעילה: סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים. תל אביב: ידיעות אחרונות.

גבריאלי נורי, דליה. 2005. "המלחמה הנורמאלית" : המימד התרבותי של הפתעת מלחמת יום הכיפורים. תל אביב: חמו"ל.

גולדנברג, עמוס. 2006. הקדמה ל:לכתוב הסטוריה, לכתוב טראומה מאת דומינק לה קפרה. תל אביב: רסלינג. עמ' 1-27.

דו"ח ועדת אגרנט. 1975. תל אביב: עם עובד.

דו"ח ועדת וינוגרד הסופי. 2007. ירושלים : הועדה.

המקהל, בתוך אתר המקהל.

הראל, עמוס. 2003. ב-8200 משבחים הסרבן על מוסריות אך מבקרים התנהגותו, מתוך אתר הארץ, 30 ינואר.

הרמן, ג'ודית. 2010. טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.

לאטור, ברונו. 2005. מעולם לא היינו מודרניים: מסה באנתרופולוגיה סימטרית, מבחר פרקים, תיאוריה וביקורת. 26: עמ' 43-72.

לביא, סמדר וסוידנגבר, טד. 1995. בין ובתוך גבולות התרבות. תיאוריה וביקורת 7. עמ' 67-86.

לניר, צבי. 1983. ההפתעה הבסיסית: מודיעין במשבר. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

סיכומים של צוות מלחמת יום-כיפור, בתוך אתר המקהל.

פוקו, מישל. 2005. סדר השיח. תל אביב: בבל.

פייגה, מיכאל. 2008. מלחמת יום הכיפורים בזיכרון הישראלי: שבר מול המשכיות בתוך טראומה לאומית : מלחמת יום הכיפורים אחרי שלושים שנה ועוד מלחמה בעריכת משה שמש וזאב דרורי,עמ' 351-366. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון.

פלדמן, ג'קי. 2001. בעקבות ניצול השואה הישראלי: משלחות נוער ישראליות וזהות לאומית. תיאוריה וביקורת: 19. עמ' 167-190.

Alexander, J. C. 2004.Toward a Theory of Cultural Trauma, in Cultural Trauma and Collective Identity. ed. Jeffery C. Alexander, pp. 1-30. Berkeley, Calif.: University of California Press.

Alexander, J. C. 2002.On the Social Construction of Moral Universals: The ‘Holocaust’ from War Crime to Trauma Drama. European Journal of Social Theory 5(1): pp. 5-85.

Allen, N. J., and Meyer, J. P. 1990. Organizational Socialization Tactics: A Longitudinal Analysis of Links to Newcomers Commitment and Role Orientation. The Academy of Management Journal,33,(4): pp. 847-858.

Borrelli, F., Ponsiglione, C., Landoli, L., and Giuseepe, Z. 2008. An Inquiry on the Collective Memory of Industrial Networks:  A Simulaion Tool for Policy Makers, in Complexity and policy analysis: tools and concepts for designing robust policies in a complex world, ed. Linda F. Dennard, Kurt A. Richardson and Göktuğ Morçöl. pp. 281-305. Isce Publishing.

Bloor, G., and Dawson, P. 1994. Understanding Professional Culture in Organizational Context. Organization Studies 15: pp. 275-295.

Freud, S. F. 1987. On Metapsychology. Middlesex:  Penguin Books.

Freud, S. F. 1997. Interpretation of dreams. kent: Wordsworth Editions.

Halbwachs, M. 1980. The collective memory. New York: Harper & Row Colophon Books.

 Hinojos-Gallardo,  L. C., Ruíz-Escalona, L., Cisneros-Castolo, M., Mireles-Vega, E. Alfonso Pando-Tarín, G. and Bejarano-Marín, J. M. 2011. Posttraumatic stress disorder in a pediatric population treated at the Children’s Hospital of the State of Chihuahua, Mexico. Bol Med Hosp Infant Mex  68 (4): pp. 268-273.

Hirsch, M. 2008. The Generation of Postmemory. Poetics Today 29 (1): pp. 103-128.

Kets De Vries, M., and Miller, D. 1984. The Neurotic Organization.   San Francisco: Jossewy-Bass.

LaCapra, Dominick. 1994. Representing the Holocaust: History, Theory, Trauma. Ithaca : Cornell University Press.

Leys, R. 2000. Trauma: a genealogy. Chicago: University of Chicago Press.

Nocolini, D., and Menzar, M. B. 1995. The Social Construction of Organizational Learning: Conceptual and Practical Issues in the Field. Human Relations 48 (7): pp. 727-746.

Reed, m. 1992. Introduction to rethinking organization. London: Sage. pp. 1-16.

Smelser, N. J. Psycological Trauma and Cultural Trauma, in Cultural Trauma and Collective Identity. ed. Jeffery C. Alexander, pp. 31-59. Berkeley, Calif.: University of California Press.

Sztompka, P.2000. Cultural Trauma: The Other Face of Social Change. European Journal of Social Theory 3: pp. 449-466.

Tolbert, P. S. 1987. Institutional Sources of Organizational Culture. in Major Law Firms. In Institutional Patterns and Organizations: Culture and Environment. ed. Zucker, L. G., 101-113. Cambridge, Massachusetts: Ballinger Publishing Company.

Van Maanen, J., and Schein, E. H. 1979. Toward a theory of organizational socialization. Research In Organizational Behavior, 1 (1): pp. 209-264.

Waddington, D. 1995. Participant Observation, in Qualitative methods in organizational research, a practical guide. ed. Catherine Cassel and Gillian Symon.  London: Sage Publications.  Wenger, E. W. 1998. Communities of practice, learning, meaning, and identity. Cambridge: Cambridge University  Press.


[1] אף שבן פורת מבקר במאמרו את הדמיון האפשרי בין המודיעין לבעלת האוב, הרי שבפתח ספרו הוא מצטט פסוקים הדנים בנביא כצופה שלא מזהיר את יושבי עירו ולכן דמו נדרש: "וְהַצֹּפֶה כִּי-יִרְאֶה אֶת-הַחֶרֶב בָּאָה, וְלֹא-תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא-נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב, וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ, הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ נִלְקָח, וְדָמוֹ מִיַּד-הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ: וְאַתָּה בֶן-אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי" (יחזקאל: לג 6-7). דומה כי בן פורת אינו מוותר, אם כן, על פוזיציית החוזה, אלא רק על הבטחת השווא של בעל האוב.

[2] ראוי לבחון בהקשר זה את התמונה בפתח ספרו של יואל בן פורת "נעילה", המציגה צללית ראש אדם שפניו מושחרות (בצל הסודיות?) ומנעול מתכתי חוסם את פיו. הנמשל, כמובן, מובהק למדי.

[3] די לשם כך לראות את ערך חטיבת המחקר בויקיפדיה המושתת אך ורק על כשלונות היחידה, וכבר מופיע בו ה"כשלון" לחזות את המהפכה האחרונה במצרים.

[4] רק כדי לסבר את העין – אם 'ויקיפדיה' אכן משקפת באופן מסויים את המשמעות והפיתוח של השיח בתחום מסויים, הרי שיחס המילים בערכי ויקיפדיה האנגלית בין "Psychological Trauma" ו-"Collective Trauma" העומד על 0.08 בקירוב מציג היטב את דלות השיח התחום.

[5] ד"ר גבריאלי-נורי שחקרה את ההפתעה התרבותית במלחמת יום כיפור מציגה את השיח הישראלי החסר כל כך. לטענתה, השיח מתרכז במספר מצומצם מאוד של מושגים, ובהדרה מוחלטת של אחרים (גבריאלי-נורי 2005: 9).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.