פעם, לפני העצב שנפל עלינו, יכולנו לדון בדורית צמרת ובאופן שבו היא נאבקה בתרבות הזיכרון הטבעית, זו שכורכת בין התחדשות הטבע וזכרון האדם (בתגובה). הטבע הנצחי בשירת הזיכרון ממלא תפקיד אלוהי, מלא רחמים, ודרך הארץ מתחבר עם הלאום הנצחי. את תרבות הזיכרון הזו החלה להחליף לאחר מלחמת יום כיפור תרבות זיכרון אלטרנטיבית, אינדיבידואלית, אבל היא לא השלימה את דרכה. השיר המערער כל כך של בארי חזק שניסיתי לפרוש השבוע נמצא בתווך – הוא כבר יודע שהטבע כבר אינו יכול להחזיק את הזיכרון, והוא מתאבל על הטבע עצמו (דמעות החורף). בתווך – בין גישת הזכרון הטבעי וגישת האבל האישי – נותרנו בלי שפה. הלאום עדיין ניצב שם, כצל עובר, מתחת ומעל לכל זיכרון השכול אך אי אפשר להגיד את שמו יותר.

מלחמת עזה היא גם המלחמה האורבנית הראשונה (כשיהיה לי זמן אולי אאריך בזה). בקצרה – חמאס שנולד בערים הפלסטיניות החדשות המכונות ׳מחנות פליטים׳ הפך את העיר עצמה למערכת הלוחמת. זו לא רק לחימה בשטח שהוא בנוי, אלא מערכה בין ערים ונגד ערים. העיר היא המערכת, על רחובותיה, בנייניה, התווך התחתי שלה, היא המפקד והיא כלי הנשק. הלוחמים הם רק רצים בתוך המבוך שלה. וכמו שקשה מאוד לפגוע בחיילי האויב מבלי לפגוע בציוד שלהם כך אי אפשר לפגוע בחמאס מבלי להרוס את העיר על כל המובנים שלה.

אבל המלחמה הזו היא גם המלחמה האורבנית-ציונית הראשונה: המלחמה הראשונה שבה העיר היא המרכיב המוביל במרחב הישראלי ולא מרחב הספר. לאנשי העיר דימויי הטבע של שירת העשורים הראשונים הם כמו ציור ישן ומהוה, אולי כזה שמעלה נוסטלגיה מסויימת אבל בוודאי לא נצח לקבוע בו את אתמולינו. הטבע וההתחדשות שלו לא יכולים להיות יותר נותני הקצב של הזיכרון.

העיר היא היצירה הגדולה ביותר של האדם. היא יציר כפיו אבל גם גדולה מן האדם. היא אדישה אליו אבל מתמסרת לגחמותיו. השאלה שניחתה עלינו מבלי שרצינו בה, מבלי שהיינו מוכנים לה, היא האם יש לנו דרך לזיכרון לאומי שלא דרך הנצח המדומיין של הטבע, אבל גם לא רק דרך האינדיבידואל. האם יש לנו זיכרון כתורת אדם. ובתורה הזו המתים לא מצווים לנו דבר. עלינו לצוות בשמם ועלינו להיות ראויים לנו ולעתידנו בציווי הזה.

מדוע לא זכרנו את כולם

אֶלֶף פְּרָחִים מְעִידִים עַל הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁמֶשׁ
בֵּין יִפְרְחוּ בֵּין אוֹ בְּתוֹךְ שׁוּחוֹת
וּבְשׁוּחוֹת הַמְּבֻטָּנוֹת כְּבָר לֹא יַעֲלֶה הַפֶּרַח
(אַף הוּא אֵינוֹ מֵעִיד אֶלָּא עַל טִיב הַבֵּטוֹן)

הַמֵּתִים גַּם הֵם אֵינָם מְצַוִּים.
אוּלַי הֶאֱמִינוּ בְּדָבָר כַּאֲשֶׁר מֵתוּ,
אוּלַי מֵתוּ עַל מָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בּוֹ
וְאוּלַי לֹא הֶאֱמִינוּ כְּלָל.
לוּ הָיוּ חַיִּים הָיוּ לְוַדַּאי מִשָּׁנִים אֱמוּנָתָם

כִּי כָּךְ הֵם –
הַפֶּרַח לֹא יֵדַע בִּפְרִיחָתוֹ
וְהַחַי אֵינוֹ עוֹמֵד בֶּאֱמוּנָתוֹ
אַף הַמֵּתִים שֶׁעִמּוֹ אֵינָם נָחִים
הוֹלְכִים בַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ
יַאֲמִינוּ בַּאֲשֶׁר יַאֲמִין
וְהַחַי יְצַוֶּה אֶל לִבּוֹ.