ביהדות אנחנו עבדים שנה לא שנה כן. השנה כן.
ההגדה שזורה ברעיון כולל המגלם את תפיסתם של חכמים על הדרך למימוש החירות, זהו הייפר-טקסט שנראה במבט ראשון כחסר כל סדר קוהרנטי – צירוף במהלך הדורות של רעיונות ומקורות רבים שאין להם רעיון מסדר. השאלה של הבן החכם עדיין מהדהדת: ״מה העדות והחוקים והמשפטים״. מה מקשר את כל אינספור הפרטים הנלמדים להיות רעיון אחד?
אין ליהודים לילה עמוס בפרטים כליל הסדר, מלא דקדוקים וחומרות, כולו מרור. במבט ראשון נראה כי אין דיסוננס גדול יותר מהצבת לילה כזה כ”ליל החירות של עם ישראל”. אנו מציינים ומשחזרים בסדר את אותו חלק של הלילה שבו בני ישראל עדיין היו במצרים, כלומר ברמה הסמלית, ליל הסדר חוגג את הגלות, לא את הגאולה. דווקא באותו שלב של הלילה שבו עם ישראל מתחיל לצאת – חצות הלילה – הסדר שלנו מתחיל לדעוך. חז”ל לא מותירים אותנו לחשוב על כך לבד – הם מציינים זאת מפורשות, דבר ראשון בסדר – הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים – בארץ מצרים! וממשיכים כמובן – השתא הכא, השתא עבדי – השנה כאן, השנה עבדים.
התפיסה הציונית, שנטתה לראות ביצירת חכמים ביטוי לגלותיות של עם ישראל באלפיים שנותיו האחרונות, לא יכלה שלא להתייחס לעובדה זו. ולכן, למרות ש”חג החירות” קיבל במידה רבה נופך מכונן, היה צורך למלא אותו בתוכן חדש. וכך, הודגש – ובניגוד להגדה – כי “עבדים היינו, עתה בני חורין“. אבל יש בכך פספוס מאוד גדול, שקשור ברדידות הפרשנית בישראל, שנוטה גם להתייחס בזלזול לעבר.
מעבר למגיד
אנו רגילים להתייחס ל”מגיד” כאל “הסדר”. כלומר החלק בהגנה המכונה ׳מגיד׳ הוא הוא עיקר הלילה, וכל השאר זו רק סעודה ושירי חד גדיא. מבט חתרני, פרשני, יציג את המגיד כחלק הכי טפל בסדר. להפוך את ה”מגיד” ל”הסדר” זה בערך כמו לקנות מוצר בשביל הוראות ההפעלה שלו.
כדי להוציא אותנו מהשעבוד למגיד, חז”ל רומזים לנו לכל אורך ההגדה, כי אין זה העיקר והם שולחים אותנו קדימה. הדבר הראשון שסדר ההגדה מדריך אותנו הוא לחצות את המצה, ולהטמינה לאפיקומן. כאשר נשוב ונשאל את שאלת החכם, ישיב לנו בעל ההגדה את התשובה המקשה עוד יותר – “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”. בעל ההגדה שולח אותנו קדימה אל האפיקומן, ובחזרה למקומנו.
לפני שנלך על הסדר, כדאי לקבל את ההזמנה של בעל ההגדה ולעיין באפיקומן – אותה פיסת מצה, זכר לזית האחרון של הפסח שהיה נאכל ממש רגע לפני חצות. אם כשיטת ראב”ע ואם כגדרם של חכמים[1] – האפיקומן הוא החוצה את הלילה. הוא זה שלאחריו נבקעים גגות העיר בהלל[2]. ולכן על מנת להבין את עניינו, כדאי לדון בנושא של חצות הלילה.
באופן די נרחב, כמעט ואין מצוות בלילה. מעט המצוות וההנהגות של הלילה, הן ברובן “לשונות יום” שפלשו ללילה. תפילת ערבית תוקנה על שיירי קורבנות היום מחד[3] או כמעירת הבוקר מאידך[4], קריאת שמע של הלילה של האדם העומד ביום, ומיומו הוא שוכב – “בשכבך”, ותיקון חצות וסליחות הסמוכים לבוקר[5] ולתפילתו. ההתעלמות המופגנת מוזכרת בהגדה – הנחת המוצא הראשונית היא שאין מזכירין יציאת מצרים בלילות. בקבלה ובהגדה הלילה יקבל משמעות עמוקה כזמן של הסתר, של התכנסות.
מילולית, חצות לילה היא אותה נקודה בה הלילה נחצה – בין יום האתמול ובין יום המחרת. היא הרגע היחיד שהוא באמת לילה – לא אתמול לא מחר. אם נאמץ את המושגים של חז״ל, חצות הלילה זה לא זמן, אלא שבריר, כחוט השערה, ואין כל בריה יכולה לעמוד עליה. ולכן היא יכולה גם להיות הרגע הגדול של חשכת מצרים. ברבה מאוד צורות ההגדה מתארגנת סביב חצות הלילה.
ההעמדה של חצות מדגישה עוד יותר שאנו חוגגים את צד הגלות שבלילה, צידו של הליל שהוא שארית היום הקודם ההולך ומחשיך.
המגיד: מטא סיפור
המגיד הוא טקסט מדרשי. כמו טקסט מדרשי, הוא אינו עומד לעצמו – הוא מחייב פרשנות. הנטיה היהודית היא לפרש אותו באופן שבור, כלומר כאוסף של וורטים ללא היגיון מסדר. יש כאן שיתוף פעולה של חוקרים ודרשנים בני זמננו שרוצים לראות בהגדה עניין חסר קוהרנטיות. ובכל זאת כדאי לדון האם יש רעיון מסדר מאוחרי האוסף האסוצייטיבי-אקלקטי של הקטעים המרכיבים את המגיד.
הדבר הכי בולט במגיד, זה שלעתים נדון כלאחר יד, הוא שהמגיד נמנע מלעשות את הדבר שהוא הכי נדרש לעשות: הוא לרגע אינו מספר ביציאת מצרים. בחלקו הראשון הוא מתמקד בדיבור על הסיפור ביציאת מצרים, זהו מטא-סיפור, לא הסיפור עצמו. בהמשך הוא מביא פסוק אחד (!) מפסוקי ספר שמות. גם הפסוק הזה מובא על מנת להיות בסיס למדרשי חז”ל הנסמכים עליו – והם שלעצמם מדרשים תמוהים למדי.
נראה שזו בדיוק מטרת המגיד – העיסוק בסיפור עצמו ומתן הדגמה חיה – ואולי אף בחינה עצמית קצרה בסופו. אלו הנושאים המרכזיים העולים בו:
- מהי חירות? – לדעתי הקטע הפותח את המגיד הוא המשמעותי ביותר. יש שתי הנחות מוצא ב-“הא לחמא עניא” ו”מה נשתנה” (יחד עם ארבעת הבנים):
- הכרה בעבדות – עכשיו עבדים אנחנו (השתא עבדי), ורק בשנה הבאה נהיה בני חורין. החירות אם כן, איננה מצב נתון בעולם הזה, אלא תודעה של הכרה בעבדות ותנועה מתמדת אל החירות.
- הדרך להגיע אל החירות קשורה בשאלות. השאלה (גם במובנה התנ”כי כרצון, שאיפה, כמיהה, כמו “מה ה’ אלהיך שואל מעמך”, “מה שאלתך ומה בקשתך”) היא היכולת של האדם להסיר את כבליו – לקרוא תיגר על הקיים, לרצות מעבר לקיים.
- הקשר בין הסיפור לבין החירות – המגיד מתחיל במימרא ״וכל המרבה לספר הרי זה משובח״ ועובר למספר סיפורים על חכמים הנראים כלא קשורים כלל לעניין. הקישור הניתן הוא “תראו כמה הם השקיעו”. אבל למעשה כל הקטע עוסק לא ביציאת מצרים אלא בסיפור בה. גם הפסוקים המצוטטים בחלק זה אינם של היציאה עצמה אלא של העיסוק בה – מתוך תיאור דבריו של המביא את הביכורים בא”י. לפי פרשנות הזו, המגיד טוען כי הסיפור חייב להיות קשור למציאות ולמצב בהווה, מהמקום הקיומי של המספר. סיפור ביציאת מצרים אינו עיסוק בהיסטוריה של העת העתיקה, אלא עיסוק בעכשיו, בעבדות שלנו, ובחירות המתממשת[6]. בד בבד הם גם מבהירים לנו כי יציאת מצרים היא בעיקר היום, עכשיו, אך גם, כמה מדהים – עוד לפני יציאת מצרים. ארמי אובד אבי.
- כך אנחנו עשינו זאת – חלק ׳מעשי׳ בו חז”ל מדגימים לנו כיצד הם סיפרו ביציאת מצרים. והוא כל חלק המדרשים.
- בחן את עצמך – ובד בבד, לדעתי כל החלק האחרון (ולמעשה כל המגיד) הוא גם בחינה ביכולת לממש את השאלה. הקטעים הכביכול לא קשורים והקישוריות הלא ברורה בניהם, מדרשי חז”ל שלא ברור מה מחדשים, כולם קוראים למסדר לתמוה. המגיד אינו סיפור ביציאת מצרים, הוא תיאור הבעיה.
החירות לשיר
מיד לאחר המגיד מגיעים שני הפרקים הראשונים של ההלל, המחולק לשניים. בית הלל ובית שמאי נחלקים “עד היכן הוא אומר[7]“, כלומר מה החלוקה בתוך ההלל. בית שמאי טוענים כי טרם הסעודה אומרים רק את המזמור הראשון של ההלל הוא מזמור “הללויה הללו עבדי ה’” ואילו בית הלל (וכך גם אנחנו) קוראים לפני שולחן עורך שני מזמורים – הראשון והשני, הוא “בצאת ישראל ממצרים”. החלוקה הלא ברורה הזו, מתבארת בצורה יפה בתוספתא[8]
עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד ״אם הבנים שמחה״ [ובית הלל] אומר עד ״חלמיש למעינו מים״ וחותם בגאולה אמרו בית שמאי ובית הלל [וכי] כבר יצאו [שמזכירין] יציאת מצרים? אמרו להם ב”ה – אפילו הוא ממתין עד קרית הגבר הרי אלו לא יצאו עד שש שעות ביום! היאך אומר את הגאולה ועדיין לא נגאלו”?
טענתם של בית שמאי היא כי אנחנו עדיין עבדים במצרים טרם חצות הלילה, ואיך נשיר את מזמור “בצאת ישראל”. בית הלל לעומתם טוענים כי יציאת מצרים על כל פנים היתה הרי רק ביום ולכן זה לא משנה מתי בלילה – בכל מקרה טרם נגאלו. אבל בית הלל אינם נותנים טיעון מדוע כן לקרוא את המזמור טרם חצות לילה.
בראיית בית הלל, יציאת מצרים כבר היתה, ועל כן, היא שייכת ליום הקודם – טרם חצות הלילה. והמצווה לעסוק ביציאת מצרים היא ביציאת מצרים שלנו, כלומר ביום ההולך ומאיר, מהמקום הקיומי שלנו. בדיוק בחצות לילה אנו מתחילים – “לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ”.- מהמקום שלנו, מהגאולה שלנו.
סעודת ליל הסדר היא אולי התזכורת – “אתה נמצא כאן”. קודם לה נמצא מה שקרה עד עתה. יציאת מצרים, היום הדועך, הגלות השיעבוד, חכמים זכרונם לברכה. לאחריה – הגאולה, העתיד, ההווה ההולך ומתממש. והסעודה – היא המקום שלנו בכל העניין, קצת יותר קרוב לעבר מלעתיד, שקרב בצעדי ענק.
מה שלפני הסעודה היה, ומה שלאחריה מתהווה. ובסופה – אותו האקדח המונח במערכה הראשונה והשניה: האפיקומן, הרגע שמפריד בין הגלות והגאולה. האפיקומן היא העברת מקל החירות מן היום הקודם, מן הדורות הקודמים. לא לפלא הוא, שהילדים, העתיד, גונבים את האפיקומן מן הזקנים.
ואף אתה אמור לו – “אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח, אֲפִיקוֹמָן”. אחרי שאימצנו את המשתה היווני, עיוותנו אותו ושינינו כדי לבסס עליו את היהדות[9], כאן, נפרדות דרכינו: אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן. ומכוח אותה אכילה – נלך כל הלילה, וכל אותם ארבעים ותשעה יום. כאן נגמרים הפרטים, כאן מסתיימת הגלות, ומכאן אנו מרכינים כתפינו לשאת את עול החירות. מכן אנו האחראים למימוש החירות כפי דורינו, כפי מצבינו.
ומכאן ואילך מתחילה המצווה האמיתית – הסיפור שלנו. והסיפור הוא אותו רגע קיומי המאחד את האתמול, הגלות עם המחר – הגאולה. היום ההולך ומאיר. לשבת בחשכת המרד בבני ברק, אבל לחיות את החירות המתממשת בסיפור. גם שם – הזקנים צריכים את התלמידים כדי להתחבר למחר. המצווה היא אמנם “כל אותו הלילה”, אבל קודם היינו בסיפור מצרים, ועכשיו בסיפור היציאה.
כוס שלעתיד לבוא
לילה הסדר מסודר סביב 4 כוסות וחצי – אנו מוזגים כוס חמישית לאליהו הנביא. אליהו לא בא, ואנו לא שותים את כוסו. כוסו של אליהו היא שאיפתו של הסדר – היא הכוס היחידה שאיננה מתוקנת על לשונות הגאולה – והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי[29], אלא על הביטוי ״והבאתי״ [30]. כוסו של אליהו, באמת שמורה לאותו היום עליו נאמר[31] – “הנה אנוכי שולח לכם, את אליה הנביא לפני, בוא יום ה’, הגדול, והנורא”. ואליהו הוא המביא את האפיקומן[32] – “והשיב לב-אבות על-בנים, ולב בנים על-אבותם”. יום אשר הוא “לא יום ולא לילה”[33]. יום אשר החלוקה הברורה בין מים עליונים לתחתונים, בין שמים וארץ, בין אתמול ומחר – בין גלות וגאולה – לא תובחן עוד.
כוסו של אליהו איננה שייכת לסדר. כי בסדר לא מגיעים לחירות. יש בו רק יציאה מתמדת. רק – השתא עבדי, השתא הכא, והשאיפה לשנה הבאה מאפשרת לנו את מימוש החירות במציאות הלא שלמה. איננו שותים, אבל העינים ממוקדות בשאיפה הגדולה: לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
[1] מסכת ברכות ט’, ע”א, פסחים ק”כ ע”ב, משנה תורה, ספר קרבנות י,יב.
[2] הגמרא במסכת פסחים, פ”ה ע”ב, מציינת כי “כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא” – כזית פסח וההלל בקע את הגג. רש”י – “חבורות גדולות היו נמנין עד שלא היה הפסח מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח.לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעים: שהיו אומרים ההלל על הפסח, כדתנן לקמן ‘הראשון טעון הלל על אכילתו”.
[3] ברכות כ”ב, ע”ב – “ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה”.
[4] “רצה הוא (=יעקב) להתפלל על בניין ירושלים ובית המקדש העתיד. ולזה היתה תפילתו זאת קרובה לביאת השמש, שהוא רמז לגלות הארוך הזה”, בית אלוקים למבי”ט, שער תפילה, פרק י”ח, מובא בספר “אם הבנים שמחה, עמוד קי”ז.
[5] “הולכי בדרך נכוחה, תבשרם היום סליחה, ובתפילת השחר, המציאם חינך”, מתוך סוף הפיוט י-ה שמע אביונך.
[6] ומתוך כך אפשר לשאול מה מלמד אותנו ראב”ע במשנתו (“אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׂנֶּאֱמַר לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָמִים, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יְמֵי חַיֶּיךָ הָעוֹלָם הַזֶּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ”). ונראה לענות כי עניין הלילה הוא הוא המקום הקיומי של תקופתו של ראב”ע. ראב”ע הרי עולה לנשיאות על רקע המחלוקת האם תפילת הלילה חובה היא או רשות. ועניין זה בלילה, מקביל לתקופה – ימי שקיעתו של הבית השני ותחילת הגלות, והחידוש כי ליציאת מצרים כגאולתו של ע”י יש עניין גם בלילה – ובמידה מסויימת, ביחוד בלילה כזמן גלות, הוא המקום הקיומי שלהם.
[7] מסכת פסחים, פרק י’, משנה ו’.
[8] תוספתא, מסכת פסחים , פרק י’, ו’.
[9] שבמשתה היווני, אין ילדים ואין נשים ואין עבדים, ואין כל דצריך וכל דכפין, ובסופו – קמים לצחק.
[10] מסכת ברכות ט’ ע”א – תניא (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן (שמות יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות אמר ליה ר’ עקיבא והלא כבר נאמר (שמות יב) בחפזון עד שעת חפזון א”כ מה תלמוד לומר בלילה יכול יהא נאכל כקדשים ביום תלמוד לומר בלילה בלילה הוא נאכל ולא ביום בשלמא לר’ אלעזר בן עזריה דאית ליה גזירה שוה אצטריך למכתב ליה הזה אלא לר’ עקיבא האי הזה מאי עביד ליה למעוטי לילה אחר הוא דאתא סד”א הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף פסח נאכל שתי לילות במקום ב’ ימים ויהא נאכל לב’ לילות ויום אחד קמ”ל בלילה הזה בלילה הזה הוא נאכל ואינו נאכל בלילה אחר ור’ אלעזר בן עזריה (שמות יב) מלא תותירו עד בקר נפקא ורבי עקיבא אי מהתם הוה אמינא מאי בקר בקר שני ורבי אלעזר אמר לך כל בקר בקר ראשון הוא. והני תנאי כהני תנאי דתניא (דברים טז) שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים ר’ אליעזר אומר בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל ומועד צאתך ממצרים אתה שורף רבי יהושע אומר בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים א”ר אבא הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר (דברים טז) הוציאך ה’ אלהיך ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנא’ (במדבר לג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה על מה נחלקו על שעת חפזון ר’ אלעזר בן עזריה סבר מאי חפזון חפזון דמצרים ורבי עקיבא סבר מאי חפזון חפזון דישראל תנ”ה הוציאך ה’ אלהיך ממצרים לילה וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנא’ ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב:
[11] מסכת ברכות משנה א’
[12] תוספתא חגיגה פרק ב הלכה ג
[13] חגיגה דף טו ע”א – תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו: מאין ולאין בן זומא? – אמר לו: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד, שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים – כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת.
אמר להן רבי יהושע לתלמידיו: עדין בן זומא מבחוץ. מכדי ‘ורוח אלהים מרחפת על פני המים’, אימת הוי? – ביום הראשון, הבדלה – ביום שני הוא דהואי, דכתיב ‘ויהי מבדיל בין מים למים’.
[14] ברכות י”ב,ע”ב
[15] מסכת ברכות, י”א ע”ב.
[16] חגיגה י”ד ע”ב
[17] קידושין מ’ ע”ב
[18] חגיגה י”ד ע”ב
[19] שמות כ”ד י’ ועיין העמק דבר שם
[20] ברכות ס”א ע”ב
[21] שמות כ”ד י”א
[22] ברכות ס’ ע”ב – “תנא משמיה דר’ עקיבא – לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד”
[23] מסכת מכות דף כ”ד ע”א-ע”ב –”וכבר היה ר”ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך (…) שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור”ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו’] בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו””
[24] ברכות, ט’ ע”ב
[25] שם שם, ע”א
[26] שם
[27] סנהדרין צ”ז ע”ב
[28] בבא מציעא נ”ט ע”ב – סוגיית “תנורו של עכנאי”
[29] על הפסוק (שמות ו’) – “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה’, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹקיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.”
[30] על הפסוק הבא (שם) – ” וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה’.”
[31] מלאכי, ג’, כ”ג.
[32] שם
[33] מתוך הפיוט “ויהי בחצי הלילה” שבסוף ההגדה.
כתיבת תגובה