קיץ תשפ”ה, עם כלביא

פלורסנט מהבהב מטיל אור לבנוני על פני שמונה גברים זקופים סביב שולחן פורמייקה שרוט ומתקלף. על הקיר מפה ישנה של בני ברק, מנוקדת סיכות אדומות. סיכה אחת שהצבע שלה כבר דהה נעוצה היכן שהיה מפעל ארגמן, תפארת הטקסטיל הישראלית, ועוד אחת עם הכיתוב “המחסן של וורטהיים” היכן שעומדים היום מגדלי ב.ס.ר.

“פרדס כץ איננה” הפטיר הרב פישל גרינבוים ונגע בסיכה שננעצה. הוא כתב נמרצות על הפתק “כ’ סיון התשפ”ה”.

“מקובלנו”, אמר הרב ברוך לייב מנדלוביץ’, כחכח בגרונו וחזר שוב – “מקובלנו כי פרדס כץ אינה בני ברק”. הוא שלף תיקייה. “מרן הגר”נ קרליץ זצ”ל כתב זאת במפורש בספר חוט שני: נפל פעם פצצה בפרדס כץ שבפאתי העיר בני ברק, ואמר החזו”א – שמע מיניה שפרדס כץ אין היא בני ברק”. מנדלוביץ׳ המשיך: “הכרענו זאת לפני שנתיים. ראו פרוטוקול ישיבה מס’ שבע עשרה”.

“אכן”, גרינבוים סימן לעוזרו, אך הנוכחים ידעו כי מדובר בטלטלה אדירה. בשנים האחרונות רבים מאנ”ש עברו לגור בפרדס כ”ץ, השכונה שינתה את פניה וגם הרב קנייבסקי הודה כי אם יקפידו על שימוש בגנרטור ובמים של שבת גם שם לא יפלו טילים. והנה נתגלה שלא כך הדבר.

העוזר נטל את הטוש ושרטט מחדש את גבולות העיר, פרדס כ”ץ נותרה בחוץ, חשופה לרחמי האיראנים ולחסדי כיפת ברזל.  

*

בשנה וחצי הראשונות של מלחמת חרבות ברזל הלכו תושבי בני ברק בשלווה כאילו עזה או לבנון אינן לידם. גם “הבטחת האמת 1″ ו”הבטחת האמת 2” חלפו מעל הראש של בני ברק.

הועדה היתה מחוברת לכל ערוצי הנייעס בלי צנזורה וידעה בדיוק היכן הנפילות. המבצע החל בחמישי בלילה, וגרינבוים כינס ישיבת חירום במוצאי שבת לפנות בוקר. שפיגל עדכן את המפה. “כל הנפילות – מחוץ לקו”. הוא הניח את העיפרון. “כרגיל”.

“כרגיל”, חזר ברנשטיין בחצי קול, ולא היה ברור האם בהקלה או בחרדה.

“צריך לזכור מה כתב מרן הגרח”ק זצ”ל”. גרינבוים פתח את הקלסר. מכתב מצולם, כתב יד. הוא קרא לאט:

“כשהחזו”א זצ”ל אמר שבבני ברק לא יהי’ פצצות – בודאי יתקיים גם היום ואין לפחד כלל.”

המפה לא הכזיבה – נפילות בתל אביב, בפתח תקווה, בגלילות, רק בני ברק אוד מוצל מאש.

שבט תשפ”ו, הכנות

ההימורים בפולימרקט חזרו, וגם הועדה המיוחדת החלה נערכת למערכה הגורלית. התפקיד היה פשוט: כל מקום שנפלה בו פצצה, מאז תש”ח ועד היום – אינו בני ברק. יו”ר הועדה, הרב מנדלוביץ׳ ירש את האחריות הגדולה מחמיו, הרב פרום. להחלטות הועדה היו משמעויות הרות גורל – מי יישלח למקלט ומי יוסיף ללכת לענייניו בבטחה, היכן יש לחשוש ולקיים השתדלות והיכן אנו נדרשים לביטחון בדברי חכמים. במשך שנים רבות הועדה התכנסה רק בפעם בשנה כדי לאשר את הפרוטוקול, אבל עתה החלה הועידה להפגש על בסיס שבועי.

הרב שפיגל סידר מחדש את תיקיית “ארגמן” ואת תיקיית “פרדס כ”ץ” ואפילו ערך תחקיר נוקב על נפילת הטיל שם. הוא גם חזר לחקור את פרשיית המחסן של וורטהיים, שאמנם נמצא היום בתחומי העיר המוניציפאלית, אך כבר ב-1948 נפגע בהפצצות. התחושה היתה שהולכים לקראת הדבר הגדול, וכדאי להיות מוכנים.

אדר תשפ”ו, שאגת הארי

הפעם היה ברור שזה יהיה שונה. צה”ל וצבא ארה”ב שלחו את הטילים המדוייקים שלהם אל לב ליבו של האויב האיראני וזה הוציא מערי הטילים שלו את נשק יום הדין: טילי המצרר. הטילים הללו אמנם יצרו נזק פיזי מוגבל אך הנזק הרוחני שלהם טלטל את בני ברק כולה. מאות פצצונות, כך קראו להן בערוצי החדשות הציוניים, ניתכו על גוש דן ובני ברק בגבולותיה המוניציפליים לא נמלטה.

תחת מטר ההתרעות והאזעקות יצא הצוות למצוא נפל כדי להעמיד את הסברה על דיוקה. הרב מנדלוביץ׳ סבר כי הפצצונות היו קטנות ממידת “כביצה” של החזון איש, ועל כן לא שלטה בהן הבטחתו. הרב מנדלוביץ׳ היה דור רביעי בבני ברק וביקש לעשות הכל כדי להציל את העיר. מה רב היה צערו כשגילה שגם ה”פצצונת” גדולה ממידת “כביצה” של החזון איש לפי כל הדעות.

וכך, אחרי כמעט שמונים שנים בהם היו נעוצות רק סיכות ספורות במפה, החלו עשרות סיכות חדשות להצטבר. כל טיל איראני מחק איזורים שלמים מהמפה. ראשית נפלה השכונה שבין רחוב רבי עקיבא לרחוב ז׳בוטינסקי. “השטיבל של איצקוביץ׳ איננו!” קרא מנדלוביץ׳. אחר כך נפלה רמת אלחנן. למזלם של חסידי ויז׳ניץ הם הלכו לפי פסיקת הרבה ולא לפי הבטחת החזון איש ולכן שהו בחדרים המוגנים כאשר קרית ויז׳ניץ ירדה מהמפה.

המפה השתנתה מיום ליום. בני ברק המקורית הייתה ריבוע של שמונה קילומטרים רבועים. הקו האדום עתה תחם אזור שנראה כמו פיסת גבינה שנאכלה – עיגול פה, שקוע שם, עם חורים שחורים שסומנו “בלתי מוגדר”.

ניסן תשפ”ו

המערכה כבר ניטשת למעלה מארבעה שבועות. רבים בבני ברק מתקשים להתמודד עם המציאות החדשה שנוצרה, והועדה נמצאת בלב תהליכי קבלת ההחלטות ואי-הוודאות.

אזעקה פילחה את האוויר ולאחריה עוד קולות של פיצוצים ויירוטים. מחוץ לחדר, הרב גרינבוים מתקשר מן הטלפון הציבורי לקו הנייעס. “פצצונת נפלה ברח׳ גרוסברד” הוא הודיע. היושבים בחדר החווירו כי כולם ידעו מה על הכף. הרב גרינבוים, קולו רועד, אמר – “זה עוד לא בטוח, זה רק אמרו אולי”. אבל הרב שפיגל נטל את האופנים החשמליים שלו ויצא לוודא בעצמו. את המרחק בין המרתף בו ישבו בעיריית בני ברק לבין הגבעה גמע בפחות מחמש דקות. אבל שפיגל חזר רק לאחר שלוש שעות ומתנשם נכנס בסערה: “קיוויתי שמדובר רק ברסיסי ירוט אך חלון הישיבה נשבר מפגיעת הדף”. “הנה הרסיסים שאספתי” אמר והשליך על השולחן צרור חתיכות מתכת מעוותות. הרב גרינבוים מלמל לעצמו חרש אך היושבים כולם שמעו: “ישיבת פוניבז׳ איננה”. ברגע שהרב גרינבוים אמר זאת אזעקה נוספת נשמעה.

אף שהנוכחים לא נתנו דעתם להתראות פיקוד העורף שכן מובטח שטילים לא יפלו בבני ברק סכנת שברי היירוט עדיין ריחפה מעל מה שנשאר מבני ברק שכן שברי יירוט אינם טילים. לכן, חברי הועדה המתינו עד להודעה על “סיום האירוע”, אבל ברגע שהאזעקה פסקה קול נפץ החריד את הבניין והמרתף כולו התמלא באבק. הרב גרינבוים והרב מנדלוביץ׳ רצו החוצה אבל הרב שפיגל נשאר, משתעל, ונעץ את הסיכה האחרונה: “עיריית בני ברק נפלה” פסק בינו לבין עצמו לפני שיצא.

הם עמדו שם כולם בחוץ, הבגדים שלהם מכוסים באבק, מתבוננים אלו באלו, משתעלים. ואז שפיגל רץ וחזר לתוך המבנה ויצא שוב כשהמפה המגולגלת תחת זרועו. במפה נותרה אך רצועה אחת דקה שנותרה צבועה בלבן. “מספר שלושה עשר, רחוב חזון איש”, אמר שפיגל. “דירה ב’. זה הכל מה שנשאר”.

פסח תשפ”ו, רחוב חזון איש, שתיים לפנות בוקר

הם עלו בחשכה. שמונה גברים, עייפים ומובסים. גרינבוים דפק על הדלת.

המנעול הישן והכבד חרק, בפתח עמד איש בן תשעים ואחת, פיג’מת פסים מהסוג העירקי, עיניים חדות.

“מה קרה?” אמר הישיש.

“אנחנו הוועדה לחקר גבולות בני ברק. הדירה שלכם היא – לפי חישובינו – הקטע היחיד שנותר בתוך הגבולות הבלתי מעורערים.”

האיש בחן אותם ואמר: “בשתיים בלילה?”

“יש דחיפות. מבצע שאגת הארי בעיצומו”.

“בואו,” אמר.

הסלון היה קטן, עמוס ספרים ותמונות. על הקיר תמונת החזון איש. לידה – תמונה שגרמה לשפיגל לעצור: צילום שחור-לבן. איש צעיר במדים. רובה על הכתף. חיוך ביישן.

“זה… אתם?”

“אני,” אמר הזקן. ישב בכורסא. “תש”ח. גדוד טוביה”.

“אתם… התגייסתם לצבא?”

“התגייסתי”. הוא מזג לעצמו כוס מים. “שמעתי את החזון איש בעצמי. הוא ישב ולמד עירובין ואמר לעצמו “נראה דבמלחמת מצווה אפילו חתן מחדרו לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה. דהא פשיטא. ובשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין לבוא לעזרת אחיהם.”

“אבל החזון איש -” התחיל מנדלוביץ’.

“החזון איש”, קטע אותו הזקן בנחת, “אמר שני דברים. אמר שבבני ברק לא יפציצו. ושחובה לצאת לעזרה. אתם זוכרים רק את הדבר הראשון.”

שתיקה.

“ילדיכם?” שאל ברנשטיין בזהירות.

“שישה ילדים. ארבעה שירתו. שניים קצינים. נכדים – שלושה עשר. אחד טייס. אחת, גלי, קצינה במודיעין, תהיו בשקט כדי שלא תעירו אותה”. הוא הניח את הכוס. “לא שאלתי שוב. רבינו כבר אמר”.

גרינבוים פתח את פיו וסגר אותו.

“אתם מצמצמים את בני ברק”, אמר הזקן, “עד שלא נשאר בה כלום. ואחר כך אתם תגידו: ראו, לא נפלה פצצה בבני ברק”. הוא הרים את עיניו. “בני ברק של מטה כבר לא קיימת”.

אבל מה אנחנו אמורים לעשות?” שאל שפיגל בקולו העייף. “נפל טיל. בגבולות העיר. מה אומרים לאנשים?”

הם ישבו בחדר הקטן עד שחרית. שפיגל קיפל את המפה ולא פתח אותה שוב.

לפני שיצאו, הצביע ברנשטיין על תמונת הצעיר במדים. “איך קוראים לכם?”

“משה,” אמר הזקן. “משה ורטהיים”.

שפיגל הסתובב אליו. “ורטהיים? היה לכם… מחסן, פעם?”

“היה לאבי”, הוא קם, נשען על המקל. “הופצץ ב-48′. יצאנו ממנו חמש דקות לפני כן”. הוא פנה לצאת מהחדר, ואז עצר. “אתם יודעים למה יצאנו חמש דקות לפני?”

“למה?”

“כי אבא ז”ל רץ לעזור לשכן לפנות את ילדיו למקלט, וכשחזר — המחסן לא היה.”

הם יצאו לאור הבוקר. גלי וורטהיים שישנה בלילה אצל סבה אפילו לא התעוררה מההמולה. היא ישנה בבור כל השבועיים האחרונים וזו היתה הפעם הראשונה שיצאה מהקריה. היא רק רצתה לישון. היא התעוררה בלי לדעת דבר על מה שקרה בלילה בדירה וכיסתה בשמיכה את סבא שלה שמשום מה ישן על הספה, ואז רצה כדי להספיק לתדרוך הבוקר. היא לא שמה לב למפה נשארה על השולחן שלו, מגולגלת ושכוחה.

ברחוב כבר החלו לעבור אוטובוסים, הכרוז הכריז: ״קו 53, תחנת החזון איש, בני ברק״, גלי עלתה על האוטובוס חזרה לבור בקריה.

הרב שפיגל שנותר שם מהורהר אחרי שכולם פנו לשטיבל של איצקוביץ וראה אותה יוצאת מהבית האחרון של בני ברק. שפיגל הביט באוטובוס עד שזה נעלם אחרי הפניה לרח׳ רבי עקיבא. הוא נזכר שהוא שכח את המפה אצל וורטהיים רק כשהאזעקה פילחה את האוויר. הוא לא היה בטוח אם הוא בצד הנכון של המפה.

---

מקורות:

• בירור דברים – אודות דברי מרן החזון איש זללה”ה – שלא יפלו פצצות בבני ברק, אתר פורום לתורה.
• המקור לדבריו של החזון איש על הגיוס: חזון איש – הלכות עירובין סימן קי״ד אות ג׳.