דאו, נוודות ופריצת הרשת: הגיונות על אסטרטגיה בהשראת הפילוסופיה הסינית

Sun Tzu said –
The military is a great matter.
It is the ground of death.
Therefore base it in the five:
The first is Tao…

כיצד תרבויות פועלות במרחב? כיצד הן חברות מניעות ומפעילות את כוחן, במרחבים האלימים של מלחמה ובמרחבים האלימים של העולם העסקי? מדוע תרבויות שונות נבדלות אלו מאלו באופי ההתנהלות שלהן? רעיון האסטרטגיה מבקש לייצר תיאוריה של הפעולה במרחבים סבוכים, באיזורי אי-וודאות. זהו מושג מאוד אמורפי בעל הגדרות שונות ואף סותרות. העיסוק הנרחב במושג זה בעשורים האחרונים לא הפך אותו לבהיר יותר עבור אלו המנסים לעשות בו שימוש מושכל.

ההתנהלות המשותפת של אנשים – בלהקות (clans), בשבטים, כארגונים וכלאומים היא אחד ממוקדי הפלא האנושי. רבות נכתב על הפלא הזה, ועדיין קשה מאוד להבין את מהות הפעולה הקולקטיבית, ועוד יותר קשה לכוון אותה לאורך זמן, בהשתנות העתים והתנאים. ההתנהלות הזו משתנה תדיר, אך גם מגלמת יסודות יציבים ויציבים למחצה. את היסודות האלו כינו באופנים שונים בהקשרים שונים – דת, אידאולוגיה, אפיסטמה, פרדיגמה, סטרוקטורה, תרבות – מושגים אלו מנסים לתאר באופנים שונים את ההיבט היחודי התשתיתי המניע קבוצת אנשים לפעול באופן משותף. ההשוואה של התנהלויות שונות עשויה לסייע לנו להבין צורות חשיבה שונות שהן לרוב נסתרות מן העין ומן היכולת לבטא אותן. מנגד, החשיפה של צורות חשיבה שונות עשויה לסייע לנו להבין התנהלויות שנראות לנו מובנות מאליהן.

רעיון האסטרטגיה מבקש ליצוג תיאוריה הגיונית של התערבות במרחבי הפלא המתואר. ראשיתו, לא בכדי, בעולמות של המלחמה, עוד מן העת העתיקה. ממלכת אי הוודאות היא המרחב שייצר את הרעיונות המעניינים ביותר לגבי יכול הניהוג של האדם את אי הוודאות. אך ככל שניהול עסקי וציבורי הפכו למשימה מורכבת יותר חלחל רעיון האסטרטגי גם לתוך העולם הניהולי האזרחי. אך דווקא הנסיון למשטר את הכאוטי מבטא באופן מובהק ביותר את שאלת האמונה והאידאולוגיה.

במאמר אנסה לסכסך שני מושגים מרכזיים בהוויה האנושית – רעיון הדאו שהוא אולי המושג המרכזי בפילוסופיה הסינית באלפיים השנים האחרונות, ורעיון האסטרטגיה שהוא אולי אחד המושגים המרכזיים בהוויה המערבית באותם אלפיים שנים. הסכסוך הזה, ויישובו, נובעים מן המשבר של מושג האסטרטגיה – ככל שהעולם נהיה מורכב יותר מתרבות ההגדרות של מושג האסטרטגיה, אך העשיה האסטרטגית הופכת עמומה יותר ופחות נהירה. אני מקווה כי המפגש שאנסה ליצור יסייע בהתכווננות לדרך (道) חדשה-ישנה.

מהי אסטרטגיה?

בשל העמימות של מושג האסטרטגיה אנו פוגשים הגדרות שונות ואף סותרות של המושג בספרות. בין הגדרות אלו ניתן למנות את ההגדרות המובילות הבאות:

תכנית, או תכנון לטווח רחוק (יש שיגדירו גם את רוחק הטווח);[2]
אסטרטגיה כאופן המימוש (ה”איך”) של חזון (ה”מה”).[3]
(תשתית ל)קבלת החלטות בסוגיות עתירות משאבים (כספים, כוח אדם וזמן);[4]
הצבת יעדים ארגוניים או חזון;[5]
עצם המעשה של ניהול ומיצוב מערכת גדולה וניהוגה להשגת יעדיה או למימוש יעודה הייחודי;[6]

אסטרטגיה היא מושג שמוגדר כמעט תמיד בהתייחסות למושג משלים מרכזי אחר – טקטיקה. בספרו המכונן של קלאוזוביץ’ על המלחמה, הוא טוען כי הטקטיקה היא התיאוריה של השימוש בכוח צבאי בקרב, ואילו אסטרטגיה היא התיאוריה של שימוש בקרבות לטובת מימוש יעדי המלחמה.[7] כלומר, הטקטיקה כשורה לאופן ואילו האסטרטגיה קשורה לתכלית. אך כבר קלאוזוביץ’ מחבר את המושג אסטרטגיה למושג התכנית תוך שהוא טובע את המונח “תכנית אסטרטגית”.[8] כלומר, אם למלחמה יש יעד, הרי שיש לתכנן את אופן מימושו (מתווה ותזמון הקרבות).

אלא שקלאוזוביץ’, במונח של תכנית אסטרטגית, ניצב למול המושג הבסיסי שהוא עצמה טבע ביחס למלחמה כ”ממלכת אי הוודאות”.[9] המחשבה שניתן לתכנן את המלחמה, כלומר ליצור חשיבה לינארית של השלבים השונים למימוש היעדים סותרת כל הבנה על מערכת דינאמית וכאוטית. ביקורת ממין זה נשמע כלפי הניסיון להחיל את המושג הזה במסגרת העשיה התאגידית בשנות ה-60′ וה-70′. למעשה – כל אימת שהתקיים שינוי קל במציאות החיצונית או הפנימית התכניות נתגלו כלא רלוונטיות.[10] לאור זאת, הרעיון של תכנון אסטרטגי, במובן הכוללני שלו, נזנח בעולם העסקי, ונותר בעיקר במגזר הציבורי.

הבנה זו מסייעת לנו להבין כי ההגדרה של קלאוזוביץ’ מקשה עלינו להביא את מושג האסטרטגיה למלוא הפוטנציאל שלו. אבקש להציע הבחנה אחרת אודות ההבדל בין אסטרטגיה לטקטיקה שתאפשר לנו להתקדם לעבר הפוטנציאל הגלום בקוסמולוגיה הסינית של הדאו. הטקטיקה, היא התיאוריה והיישום של המערכה במובני הקונקרטיים. כלומר – הטקטיקה מתייחסת לפיסיקלי, למה שניתן לכימות ולמדידה חד-חד ערכית. בעולמות המלחמה הטקטיקה קשורה בשינוע של אנשים וכלים משחית ממקום למקום, לפגיעה ביריב, לתפיסה של שטח. בעולמות האזרחיים הטקטיקה מתייחסת לכלל ההיבטים הקונקרטיים בניהול – גיוס עובדים, הישגים מדידים, הנעת סחורות וכיוב’. ההגדרה הזו שונה מזו של קלאוזוביץ’ מאחר והיא אינה מבחינה בין ה”איך” (means) לתכלית – שני אלו מצויים בהכרח גם בטקטיקה. הביטוי לתכלית בעולם הטקטי מגולם ברעיון המשימה.

במקרים רבים הטקטיקה מספיקה לנו – די בצורת החשיבה הקונקרטית כדי להגיע למצב הרצוי. אולם במקרים אחרים, בהם הסיטואציה חורגת מן היכולת לכמת אותה, בשל מורכבות ו/או דינאמיות המערכת, עלינו לייצר צורת חשיבה נוספת ומשלימה. צורת החשיבה הזו היא מופשטת בהגדרתה, אך אינה מתעלמת מן ההיבט הקונקרטי של הטקטיקה. צורת החשיבה הזו מנסה להבין את המערכת הרחבה, לייצר תנאי ידע להתערבות, כלומר להפעלה של הטקטיקה כך שתאפשר השגה של יעדים מסדר גודל שהטקטי בכלל אינו יודע לדבר אודותם. כך, למשל, התכלית “להכריע את האויב” אינה מן הסוג שמפקד טקטי יכול להבין. הוא יודע לכבוש יעד, לפגוע ביריב במרחב מסויים, אבל הרעיון של “הכרעה” הוא מופשט לחלוטין. באותו אופן, היעד האסטרטגי של חברה המבקשת להיות מובילת השוק בנושא מסויים, אינו ניתן לתרגום למעשה ישיר של אף אחת ממחלקותיה. ואף על פי כן יש לו ערך. הערך הזה מגולם ברעיון האסטרטגיה.

התלות בפיזיקה הופכת את הטקטיקה לתיאוריה קונסיסטנטית – ניתן לייצר לאורך זמן אופטימיזציה של צורת הפעולה לכדי פעולה אופטימלית, מבחינת יעילותה. דוגמה לכך היא חקירה של התארגנויות מתחום הלוגיסטיקה – כל עוד חוקי הכבידה והחיכוך עובדים באותו אופן, יהיה יעיל יותר להעביר כל פעם את המירב האפשרי של פריטים (בהתאם ליכולת הכלי כמובן). האסטרטגיה, לעומת זאת, היא תמיד ייחודית וחד פעמית, מאחר והיא מתייחסת למצב מערכת הקשרי. ההקשר הפיזיקלי של הטקטיקה מהווה עוגן מוגבל למציאות, ושאר ההיבטים צריכים להתברר כל פעם מחדש. מהסיבה הזו לא ניתן לייצר תיאוריה אחודה ושיטתית של מהותה של האסטרטגיה.

בעוד שהעידן התעשייתי מספק כלים רבים להעצמת החשיבה הטקטית, ולהחלתה על מרחבים הולכים ורבים בעולם הניהולי, מתוך אקסטרפולציה של ההיגיון הטקטי לשאלות אסטרטגיות במהותן, העולם הניהול האסטרטגי נותר נטול כלים. לא מעט מן התיאוריות האסטרטגיות שעלו בחצי המאה האחרונה הם גילום של רעיונות טקטיים במסווה של אסטרטגיה. הטבע הלא ניתן לכימות ולמדידה של החשיבה האסטרטגית הופך אותה לבעייתית בעולם שמעדיף את המדיד.

היגיון החשיבה האסטרטגי והטקטי יושבים על צורות חשיבה שעלו בתוככי הפילוסופיה בעת החדשה. הטקטיקה מגלמת חשיבה פוזיטיביסטית, הנשענת על מסורת אמפיריציסטית, הנדסית ומדעית. האסטרטגיה נשענת על היונקת ממקורות הומניסטיים, מן הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, מן החשיבה הרומנטית הגרמנית ובעומק מן הפילוסופיה הרציונאליסטית והשפינוזיסטית. במידה רבה, העידן התעשייתי הכריע בעד הגישה הטקטית, ואילו החשיבה האסטרטגית במערב התפתחה באופן מוגבל למדי. ייתכן וביסודות החשיבה הסינית קיים יסוד שיחלץ אותנו מן המשבר הזה.

תיאוריה סינית של הניהול?

הפרופסור צ’ונג יינג צ’נג כתב בראשית שנות ה-90′ מסה הקוראת לפתח תיאוריית ניהול חדשה המבוססת על העקרונות הפילוסופיים. צ’נג מתחיל מתוך הטענה כי יש פער בין מחקר הניהול המבוסס על חקירה אמפירית לבין מחקר תיאורטי של הניהול.[11] הוא ממשיך וטוען כי התחום של פילוסופיית ניהול חסר לגמרי למרות שההשפעה על הבנות מטא על אופי הניהול וההתנהלות (הן מהעולמות הפילוסופיים והן מהעולמות התרבותיים) היא דרמטית. כדוגמה לכך הוא טוען כי למרות העיסוק הרב במערב בתרבות הניהול היפנית לאור הצלחת הכלכלה היפנית בחצי השני של המאה ה-20, מעטים מבין החוקרים ייחסו זאת לחשיבות של החשיבה הקונפוציוניסטית ביפן, ומעטים עוד יותר חזרו לאנלקטים של קונפוציוס כדי לקבל מבט נוסף על שאלות היסוד.[12] המתח השני שמציג צ’נג נוגע למחלוקת פנימית בתוך מחקר הניהול. צ’נג משרטט שתי גישות בסיסיות בחקר הניהול – הגישה הרציונאליסטית והגישה ההומניסטית. עוד לפני שנציג את תוכן הגישות, צ’נג יטען כי הגישה הרציונליסטית היא גולם שקם על יוצרו, וכי הדומיננטיות שלה, במתח שבין הגישות היא מוחלטת באופן שמשפיע בצורה בעייתית מאוד על הניהול במערב.

צ’אנג טוען כי לגישה הרציונליסטית לניהול חמישה מאפיינים בסיסיים:

הפשטה (abstractionism) – כל היבט ניתן להפשטה כדי לאפשר דיון ברמה תיאורטית גבוהה יותר. ההפשטה מאפשרת את הדיון הסטטיסטי, את הקיום של תכניות כוללניות, ואת הקיום של מנטרות וגישות ניהוליות.[13]
אובייקטיביזם – העצמים נתפסים כעצמאיים מן החוקר או החקירה, כלומר יש להם קיום משל עצמם. הנחה זו מבוססת למעשה על בידול בין יודע ובין מושא הידיעה. בעולם הניהול הנחה זו מאפשרת להניח כי הדברים קיימים מחוץ לנו (למשל – “השוק”), וכי אנו יכולים להשפיע עליהם באמצעות התערבות.[14]
מכניות (mechanism) – כפועל יוצא משתי ההנחות הקודמות, העולם הוא אוסף של אובייקטים הנשלטים על ידי חוקים קבועים. המכניות מאפשרת את הבירור של האופן הנכון לפעולה, וכי האופן הזה יהיה בהכרח מוצלח.[15]
דואליזם – צ’אנג טוען כי הגישה הרציונליסטית מבוססת על הבחנה דואליסטית בין כל מה שנשמע לרעיונות ההפשטה/אובייקטיביזם/מכניות לבין כל גישה או תופעה שאינן נשמעות לכך. האחרונות הן חסרות כל ערך בעיני הניהול הרציונאלי.[16]
מוחלטנות (absolutism) – הגישה הרציונליסטית מקדשת מבנים היררכיים עם תהליכי קבלת החלטות חלוטים. הגישה הזו מייצרת את המרכזיות של רעיון ה”בוס”, ואת החשיבה שהחלטותיו מתקיימות במציאות.[17]

הגישה ההומניסטית מוצגת על ידי צ’אנג כהפכם של רכיבים אלו:

קונקרטיציזם (Concretism) – בחינה של כל הקשר כייחודי מבלי לערוך הפשטה והאחדה תיאורטית;
סובייקטיביזם (Subjectivism) – הכרה בהבנייה הסובייקטיבית של המציאות, שלא מאפשרת דיון בדברים כ’אובייקטים’ העומדים לעצמם;
אורגניציזם (Organicism) – הפרטים אינם מחוברים לוגית בידי מערכת חוקים נתונה, אלא מקיימים מערכת קשרי גומלין אורגנית.
הוליסטיות או אנטי-דואליזם (Holism or non-dualism) – הגישה ההוליסטית רואה במציאות כשלם וחותרת להכרה בגישות השונות כחלק ממתחים אינהרנטיים שאינם ניתנים לביטול;
רלטיביזם (Relativism or non-absolutism) – הכרה בראיה השונה של הדברים מפרספקטיבות שונות, ובכך שלא ניתן לראות את התמונה הכוללת או תמונה שלמה יותר ממקום גבוה יותר בהיררכיה. בהכרח, הבנה זו מקדמת חשיבה אחרת על היררכיות וסמכות בארגונים.

הדיכוטומיה שצ’נג מתאר היא בעיניו פועל יוצא של היבטים יסודיים ביותר בחשיבה המערבית. למעשה, מן האופן שבו הוא מעמיד את הדברים ניתן להסיק כי הוא סובר כי גם ההפרדה בין המחקר האמפירי והתיאורטי וגם ההפרדה בין הגישה הרציונליסטית וההומניסטית, אינם מחוייבי המציאות, אלא תוצר של עקרונות חשיבה מערביים.

כנגד אלו, צ’נג מבקש להעמיד תיאוריה נגדית אותה הוא מכנה “The “c” Theory” המבוססת על הפילוסופיה הסינית. בלב הדיון שלו מציב צ’נג את רעיון ה”דאו” ככזה המקדש אחדות של הפכים. הוא טוען כי רעיון המערכת ההוליסטית, שכבר התחיל להכנס לתוך התיאוריה הניהולית במערכת על רקע עליית תורת המערכות הכללית (היונקת את השראתה בין השאר ממערכות אורגניות), מחובר באופן הדוק ל-דאו. הדאו, לשיטתו הוא מערכת הוליסטית מושלמת, ואילו המערכת ההוליסטית (במציאות) היא גילום של ה-דאו.[18]

ה-C של התיאוריה ניצב כנגד רעיון ה-שנג (sheng), המבטא יצירתיות, וה-צ’ונג (chung) המבטא מרכזיות (centrality) בפילוספיה הסינית.[19] למעשה, גם סתירה זו, בין יצירתיות הקשורה בחופש, פיזור והעדר סמכות, לבין מרכזיות וסמכות באה על יישובה בגישה שהוא מבקש להציג. עם הבנה זו מבקש צ’נג ליצוק תוכן להאחדה של כל אחת מן הדיכוטומיות המוצגות, כך שיתאפשרו סט של אחדויות (unities): “מופשטות וקונקרטיות”; “אובייקטיביזם וסובייקטיביזם”; “מכניזם ואורגניזם”; “דואליזם והוליסטיות”; ו”מוחלטות ורלטיביזם”.

צ’נג מציג רעיון מאוד תיאורטי, שאינו נוגע בשאלת האסטרטגיה באופן מובהק. למעשה, גם ההבחנה בין האסטרטגי והטקטי, שהיתה יכולה למצוא מקום מרכזי בעבודה שלו, נעלמת לגמרי. עם זאת, כמו שנראה להלן, ההצגה התיאורטית שהוא מציג תשרת אותנו מאוד בנסיון להציב תשתית לאסטרטגיה בעולם דינאמי.

דאו – קווים לדמותו

צ’נג עושה שימוש נרחב ברעיון הדאו כתשתית לפילוסופיה ניהולית חדשה. הדאו הוא כנראה אחד המושגים המרכזיים בפילוסופיה הסינית. למעשה, קשה מאוד למצוא מושג בעל אותה חשיבות בפילוסופיה המערבית. רעיון הדאו כונן כמובן את מסורת החשיבה הדאואיסטית, אך גם שימש כמושג מרכזי בחשיבה הקונפוציוניסטית.[20] התרגום הפשוט ביותר של המושג הוא “דרך” או “הדרך”[21] אולם ברור שתרגום זה אינו מבהיר את עומק המושג ומשמעויותיו.

הקושי לתאר את מושג הדאו קשור בכך שהוא בבסיסו מורכב מהבנה של סתירות ומתחים, ומנסיון לגעת במשהו שהוא דינמי ומשתנה במהותו. כאשר מפרקים את המכלול הזה ניתן לראות את הנדבכים שבמערב ישמשו כתחומי דעת נפרדים – דאו כאונטולוגיה וכקוסמולוגיה, כאפיסטמולוגיה וכאתיקה.

הדאו כאונטולוגיה וקוסמולוגיה

אחד התיאורים של הדאו, המובא ב”דאו דה צ’ינג”[22] הוא התיאור הקוסמולוגי של הדאו:

הדאו הוא תיאור של טבע היקום הן במובן מטאפיזי והן במובן קונקרטי ואונטולוגי. הדאו במובן זה הוא רעיון כולי – כל היקום, כפי שהוא נגלה בחוויה האנושית.
הדאו הוא התהליך בו הטבע כולו מבטא את עצמו ובמסגרתו הוא מחדש ומתחדש תדיר.
הדאו הוא מקור ושורש תהליך השינוי והיצירה של הדברים. זהו מעין אינסופי, שהוא הכח היוצר, היוצר באמצעות הקיום ומתקיים באמצעות היצירה.
מאחר והדאו מגלם את הדרך בה דברים נוצרים ומשתנים, הוא יכול לשמש כחוק ויעוד לאותם הדברים.
הדאו אינו מאבד משלמותו גם כאשר הוא מגולם בתוך הדברים, ולהפך – המאורעות והדברים, כדי להמשיך לשמש ככאלו, חייבים להיות מחוברים עם הדאו.

בכל ההיבטים האמורים הדאו מגלם את הניגודיות בין יציבות ושינוי, בין כוליות ופרטים, בין ישות ואין.

הדאו כאפיסטמולוגיה

אולם החשיבה על הדאו אינה מתכנסת רק לאונטולוגיה, כלומר לתורת הממשות, לעולם – היא עוסקת באופן נרחב בחוויית את האדם ובתפיסת האדם את הדאו. במידה רבה הדאו חותר תחת התפיסה המקובלת במערב המבחינה בין העולם ובן האדם הצופה בו. גם כאן, השלמות הניגודית ניכרת באופן מובהק – מחד, לא ניתן לתפוס את הדאו, הדאו הוא מעבר לכל הגדרה והשגה, מעבר לשפה וללוגיקה. מאידך מאחר והדאו מכיל ונמצא בכל ההיבטים האמורים, הרי שהשימוש בהם מחובר גם הוא לדאו, ומאפשר תפיסה מסויימת בדאו. כך יוצא ש”הדאו שניתן לדבר אודותיו אינו הדאו בעצמו”, כפי שכתוב ב’דאו דה צ’ינג’. אך במבטים אחרים על הדאו, כמו אלו של ג’ואנג דזה (Zhuang Zi) הדאו מאפשר הארה והתוודעות שהיא הרבה מעבר למגבלות הדעת האנושית. האדם שמתפשט מן הכלים המוגבלים של הידיעה, יכול להגיע להבנה של הדאו שהיא בלב הדברים אך גם בגדר ‘סובב כל עלמין’.[23]

הדאו כאתיקה וכהנהגה

בכתיבה הקונפוציאנית הרעיון של הדאו כחוק מוסרי הופך לרכיב מרכזי, במסגרת החתירה הקונפוציוניסטית להניח תשתית של הנהגות ראויות לאדם. האדם הפועל על פי השלמות של המתכונת המוסרית הראויה, מסוגל לפי גישה זו להגיע לחיבור של הדאו של האדם ושל העולמות העליונים.[24] באופנים אחרים, הדאו מהווה תשתית להנהגה דתית של המנזרים דאואיסטים אשר הפכו את הדאו לפרקטיקה רוחנית.

הדאו בחשיבה האסטרטגית הסינית

אפשר להשוות את הצבא למים, כי כשם שמים זורמים בורחים ממקום כבוה וחשים למקום נמוך, כך גם הצבא חייב לחמוק מן המקום החזק ולהכות במקום התורפה; וכשם שהמים מעצבים את זרימתם בהתאם לפני הקרקע, כך גם הצבא מתכנן את נצחונו בהתאם למצבו של האויב; וכשם שלמים אין צורה קבוע כך גם במלחמה התנאים אינם קבועים. לפיכך מי שמסוגל להשיג ניצחון. באמצעות שינוי הטקטיקה בהתאם למצב האויב, עשוי להיקרא אלוהי (之神 Zhīshén).
סון טסו, אמנות המלחמה [25]

ההוגה והסינולוג פרנסואה ז’וליין עסק באופן נרחב בהשוואת צורת החשיבה המערבית וצורת החשיבה הסינית. בספרו “A Treatise on Efficacy: Between Western and Chinese Thinking” הוא עורך השוואה בין צורת המחשבה שמביע קלואזוביץ’ בספרו “על המלחמה” לבין צורת החשיבה האסטרטגית הסינית כפי שהיא מגולמת בהגותו של סון טסו ובגישתם של החכמים הסיניים. ז’וליין חותר בהשוואה שהוא עורך להצפת הסוגיות הבסיסיות ביותר בחשיבה המערבית.

ההבחנה הראשונה והמרכזית של ז’וליין קשורה בחשיבות מושג הפעולה (Act) בחשיבה המערבית. בכתיבה של קלאוזוביץ’ הוא מתמקד על הביטוי “פעולת המלחמה” (The act of war).[26] ז’וליין טוען כי רעיון הפעולה הוא אבן יסוד בכל צורת חשיבה מערבית, והיא יונקת היישר מעטיניו של אתוס הגבורה באפוס ההומרי. לטענתו, בהגות הסינית אין שום ערך לצורת הגבורה מן הסוג הזה.[27] ז’וליין גם מנגיד בין החשיבות של מיתוס הבריאה היודו-נוצרי ושל תפיסת ההיווצרות הפילוסופית להעדרה של כל תפיסה מסוג זה בחשיבה הסינית וטוען כי רעיון האקט היוצר נמצא בתשתית הבסיסית ביותר של החשיבה במערב. הפעולה, מקושרת באופן ישיר לרעיון הבחירה שקיבל חשיבות יתרה במערב.

ז’וליין טוען כי מרכזיות מושג הפעולה מאפשרת לקלאוזוביץ’ את הקפיצה למושג התכנית כאוסף של פעולות, ואת הצגת המלחמה כאוסף של התערבויות בעלות רצף לוגי, וכסך כל ההתערבויות הללו.[28] ז’וליין אינו מתייחס למערכת המושגית עליה מתבסס קלאוזוביץ’ אך משרתת מאוד את טענתו – מושגים רבים מן התיאוריה של קלאוזוביץ’ נעוצים במכניקה הניוטונית. כך, לצבא יש “תנע”, ההולך ונשחק במהלך ה”חיכוך” שלו במציאות וכדי לפגוע בצבאות יש לערער את “מרכז הכובד שלהם”. המכניקה הניוטונית מגלמת בדיוק את טענתו של ז’וליין, כמערכת של אינטראקציות לוגיות בין רכיבים ספורים.

בבחינה מושגית ביקורתית, הרעיון של הפעולה, הוא בבסיסו רעיון של הפרדה, לפי ז’וליין.[29] לפי רעיון זה, יש מציאות הקיימת לעצמה, ואדם הקיים לעצמו, ובפעולה הוא מייצר התערבות במציאות החיצונית. למול רעיון זה, מציב ז’וליין את הקוסומולוגיה הסינית של הדאו כתפיסה הפוכה לחלוטין – האדם הוא בהכרח חלק מן המציאות, והוא מושפע ומשפיע. למול רעיון ההתערבות שמציג קלאוזוביץ’, ולמול שאיפתו להשמדה של האויב, ז’וליין מציג את שאיפתו של סון טסו, המובאת בחלק הראשון של ספרו לשמור את ממלכתו וחייליו של היריב ללא פגע, ככל הניתן.[30]

הבעיה עימה מנסה הפילוסופיה הסינית להתמודד היא זו של השינוי – מאחר והשינוי הוא קוסמי קשה מאוד לזהות אותו.[31] בנוסף, הפילוסופיה הסינית מזהה את הפעולה האנושית כמהלך שמושקעת בו אנרגיה רבה ותוצאותיו מוגבלות – האדם לעולם לא יוכל להשקיע מספיק אנרגיה כדי לשנות את המציאות באופן זה, כאשר הוא פועל בניגוד לעולם. הפעולה, כאירוע שאין לו משך, מועדת באופן בסיסי לכליון. נראה שהפילוסופיה הסינית מחפשת השפעה מתמשכת שאין לה בכלל ביטוי בחשיבה המערבית.

למול בעיית הפעולה, מציגה הפילוסופיה הסינית כמו גם החשיבה האסטרטגית של סון טסו תפיסת השפעה הפוכה לגמרי – השתנות עצמית.[32] החכם הסיני, אותו המשווה בחשיבותו למצביא, משנה את המציאות באופן שהשינוי אינו ניכר – האידאל של השינוי הוא כזה שבו החכם אינו נדרש לנאום או לכעוס. מתוך ההרמוניה עם מצב הדברים, החכם משנה את המציאות באופן עמוק, מבלי שאנשים יכירו כלל בשינוי.

המטרה של המצביא לפי סון טסו, המובא אצל ז’וליין[33] היא להפעיל כמה שפחות אנרגיה להצלחת המטרה. אחד מן הכלים המרכזיים המסורים בידיו היא היכולת לחכות, להמתין עד שהתנאים הנכונים יבשילו. זו חשיבה דאואיסטית קלאסית – להבין את הדאו, את השינוי, להשתנות כדי להלום את הדאו, ובצורה זו להביא למיצוי היעדים הרצויים.

גם בהשפעתו של ז’וליין, מנוסחת בישראל במפנה המאה גישה אסטרטגית ייחודית על מצביאות. הגישה מכונה “אמנות מערכתית”, והיא יונקת ממקורות רבים – מן החשיבה ההוליסטית של ההוגים הצבאיים שפעלו ברוסיה בשנות ה-30′, מן החשיבה פוסט מודרנית של דלז וגואטרי, ומן הרעיונות של תיאוריית המערכות הכללית שהחלו מיושמים באותם שנים בשדה הניהול והתיאוריה הצבאית. ניסוח יחסית עדכני של רעיונות אלו נמצא בספרה של עפרה גרייצר “שני צעדים לפני כולם” המנתח את גישתו פורצת הדרך של אורד וינגייט.[34]

גרייצר טוענת, בהשראתו של תא”ל במיל’ ד”ר שמעון נווה, כי הפונקציה הבסיסית של המצביא הוא לשמש כ’מאמצע’ – גורם המסוגל להתבונן בסתירות ובמתחים וליצור באמצעותם מערכה קוהרנטית בזמן ובמרחב נתונים. אחד ההיבטים המרכזיים של האמצוע נעוץ בפער שבין אסטרטגיה מופשטת לבין טקטיקה קונקרטית. המערכה היא סיפור המאפשרת את גילום המתח הזה לכדי פעולה הגיונית.[35] בהתבוננות עמוקה יותר, גרייצר טוענת כי מהותה של המלחמה היא חיבור בין שתי צורות חשיבה סותרות המלוות את האנושות מראשיתה – החשיבה הנוודית המגולמת בכפירה במוסדות הקיימים, והחשיבה של חברות הקבע המייצרת רשת יציבה. המלחמה מערערת את הרשת (בשני הצדדים) אך עושה זאת באופן מאורגן היונק מן הנכסים והכלים של הרשת.

לקראת הדאו של האסטרטגיה

אף אחד מחמשת היסודות (מים, אש, מתכת, עץ ואדמה) אינו בולט תמיד. אף אחת מארבע העונות אינה נמשכת לנצח. יש ימים ארוכים ויש ימים קצרים, והירח מתמלא ומתמעט. החוק הזה חל גם על הצבא.
סון טסו, אמנות המלחמה [36]

בעיית היסוד שהאסטרטגיה מנסה להתמודד עמה היא שאלת ההשתנות. ההשתנות המתוארת מתקיימת רק במערכת, כלומר באותו מקום שניתן לייחס רשת של יחסי גומלין משמעותיים בין רכיבים שונים שלא ניתן לתפוס באופן ישיר וקונקרטי. הבעיה בהשתנות של מערכות היא שקשה מאוד לזהות אותה – חברות וצבאות קורסים כאשר הם נעשים עיוורים להשתנות שבעולם. העיוורון הזה זכה לתיאורים שונים בעשורים האחרונים, אחד החשובים שבהם מתארת את תופעת “ההפתעה הבסיסית”[37] של ארגונים לנוכח שינוי עמוק ומתמשך במציאות. כל גישה הרואה את המציאות באופן פרגמנטרי, כפי שמציג צ’נג ביחס למודל הרציונלי, וכפי שמעיר ז’וליין ביחס לרעיון הפעולה המכונן את החשיבה האסטרטגית המערבית, מועד ליפול לפתחו של השינוי. השינוי העומק אינו מגולם (רק) בפרטים, אלא גם במבנה הכללי. הבנה זו, הנישאת כיום בידי חסידיה של גישת המערכות בניהול, היא לרוב בגדר סיסמה ריקה. אנו ממשיכים ללמוד את המציאות באמצעות המדדים שהנחנו אתמול, ואין לנו כלים להבין את השינוי בהווה.

הנחות היסוד של הדאו, כפי שתוארו לעיל, מהוות גישה ייחודית, הפוכה לגמרי לחשיבה המערבית הנהוגה, המספקת הגיונות יסודיים להתמודדות עם סוגיית השינוי והחשיבה המערכתית. שלושת הנדבכים המתוארים – הדאו כאונטולוגיה, הדאו כאפיסטמולוגיה והדאו כערכים ועמדה אישית הם נדבכים משמעותיים קריטיים ביכולת לדבר את האסטרטגיה הזו.

בשנים האחרונות אנו מתארים את האסטרטגיה כמשולש המגלם מכלול של שאלות שאלות קריטיות בכל אסטרטגיה – המגמות בבית, המגמות בסביבה, והאפקט הרצוי. לכאורה זהו מודל דומה למודל ה-SWOT שנוסח בשנות ה-60 על ידי ההוגים הראשונים שפעלו במסגרת אסכולת העיצוב האסטרטגי[38]. ה-SWOT חותר להלימה בין הסביבה הפנימית לחיצונית באמצעות 4 שאלות – מהן החוזקות והחולשות שלנו (“בית”); ומהם האיומים וההזדמנויות (“חוץ”). אולם השאלות הקונקרטיות, והמודל המטריציוני של ה-SWOT מבטיח כי לא תיווצר תפיסה הוליסטית. המודל המשולש מגלם כמה נדבכים המסייעים לחשיבה מסוג שונה:

האפקט הרצוי הוא חלק מהמערכת – רצונות שלנו משפיעים על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו והסביבה. ברוב התהליכים האסטרטגים מציבים יעדים יומרניים (לא פעם כמותיים), אך לא נעשה שום שידוד לגבי היכולת להוציאם אל הפועל. הכנסת האפקט לתוך מערכת הגומלין מחילה עליו את אותה תשתית ביקורתית.
הסביבה איננה רק איומים והזדמנויות – ראשית, ראוי לדון במהות השינוי, לפני שמכריעים אם הוא בגדר איום או הזדמנות. יתרה מכך, האיום וההזדמנות הם הקשריים לאפקט הרצוי, ולזהות שלנו. כך, למשל, עליית הסמארטפון יכולה להיות תשתית להצלחה מדהימה לחברה כמו נוקיה, אך גם סיבה להתרסקות. הבנת השינוי וההשתנות עימו הופכת את הפוטנציאל לחיובי או שלישי עבורנו. מעניין לראות כי לנוכח דווקא חברות הטכנולוגיה במזרח הגיבו לשינוי של עידן הסמרטפונים במהירות הגבוה ביותר כפי שיוצג בהרחבה בהמשך.
קיים קשר הדוק ביני לבין הסביבה – לא ניתן להפריד באופן חלוט בין הפנים והחוץ (אין “אובייקטיביזם” בסביבה האסטרטגית).
קשר סביבה-אפקט – ללא סיוע של הסביבה בקידום האפקט הרצוי לא נצליח לעשות זאת לבד.

את המודל המתואר כינינו בשם “המודל המערכתי לחשיבה אסטרטגית”. הוא מערכתי כי הוא מתייחס באופן שלם לקשר שבין הגורם המבקש לקדם שינוי והסביבה בה הוא פועל. למעשה, המודל מגלם את שלושת הנדבכים שתוארו לעיל ביחס לדאו:

קוסמולוגיה – הנחת המוצא האסטרטגית הקלאסית רואה את העולם כעולם יציב, שיטתי ומכאני שניתן להשפיע עליו באמצעות פעולות מתוכננות. לאור האמור לעיל ניתן לקבוע כי זו חשיבה טקטית על עולם סבוך וכאוטי. הקוסמולוגיה של החשיבה המערכתית ושל הדאו מתארת את הדינאמיות כיסוד המארגן של המציאות.
אפיסטמולוגיה – החשיבה האסטרטגית הקלאסית רואה באנליזה, כלומר בחקר הפרטים וסכימה שלהם, את צורת החשיבה הנדרשת בעולם האסטרטגי. גם כאן, מדובר בחשיבה טקטית בסביבה שאיננה כזו. החשיבה הנדרשת בעולם האסטרטגי היא סינתטית, כלומר כזו המסוגלת ליצור הבנה של המערכת כשלם (חשיבה מערכתית), וצורת פעולה שלמה (אמנות מערכתית). החשיבה מן הסוג הזה צריכה להיות מסוגלת להתמודד עם המתחים והסתירות המהווים ניגודים משלימים, כדי ליצור אסטרטגיה ייחודית המאמצעת את המתחים המתוארים. הדאו מכיל בתוכו גם חשיבה על מערכות שונות, ועל הקשרים הרופפים והעמוקים בניהם (דאו של האדם, דאו שמימי וכו’). חשיבה באמצעות הדאו מאפשרת לאור זאת להבחין טוב יותר בשינוי, במורכבות ולהשתנות בהתאם.
אתיקה והוויה אישית – הגישות שעיצבו את עולם האסטרטגיה העסקית מבוססות כולן על רעיון ההפרדה בין גיבוש לפעולה.[39] גישות מתקדמות יותר חותרות תחת הפער הזה, בהציגן למידה שאינה בהכרח מנוהלת, תרבות ארגונית מכרעת וסביבה משפיעה. הגישה המערבית הקלאסית, רואה לאור הגישות הראשונות את העומד בראש כאחראי ומשפיע בסיסי. בפועל, ההשפעה שלו היא מצומצמת הרבה יותר. חלקים משמעותיים מן התפקיד שלו קשורים ביכולת שלו להשתנות עם השתנות הסביבה, ולשמר את ההרמוניה של המערכות השונות.

בשבחה של למידה ושינוי לא מודעים, משבח הנרי מינצברג את תהליך החדירה של חברת הונדה לשוק האופנועים האמריקאי. הוא מתאר כיצד הונדה מנסחת אסטרטגיה של נסיון למכור מוצר אחד (אופנועים גדולים), אך מגלה מתוך החיכוך בסביבה האמריקאית כי השוק צריך מוצר אחר לגמרי (קטנועים לשימוש מעמד הביניים). הוא ממשיך ומתאר כיצד חברות הייעוץ שנשכרות לחקור את ההצלחה הזו כושלות לגמרי להבין את ההקשר הקונטינגנטי של האסטרטגיה של הונדה בשל הגישות של ‘ניסוח ולאחריו יישום’ בהן מושתתת תפיסת העולם שלהן.[40]

במחשבה שניה על התיאור הזה, ניכר כי הונדה מגלמת היטב את אסטרטגיית הדאו – היא פועלת באופן חסר יומרה והירואיות, מבינה את ה’דאו’ של השינוי ומפנימה אותו. ההפנמה הזו מגולמת בהשתנות עצמית המציבה אותה במקום של הצלחה כלכלית חסרת תקדים. השינוי הפנימי, ולא תכנית או פעולה רבת התעוזה למול היריב, היא שמביאה אותה למימוש האפקט הרצוי.

אפילוג – הדאו האסטרטגי של סמסונג

ביוני 2007 שחררה חברת אפל את ה-iPhone הראשון. עבור חברה שהתמקדה עד לאותו שלב במחשבים ובמכשירי מדיה ניידים, היה מדובר בקפיצה למים חדשים ולא מעט בעולם הטכנולוגי היו סקפטיים לגבי סיכויי ההצלחה, בשוק שנתפס כמאוד צפוף וקשה. ב-2009 גוגל שחררה את הגרסה הראשונה של מערכת האנדרואיד, וב-2010 הוציאה סמסונג את הטלפון הראשון מסדרת דגל (כלומר לא מוצר ניסויי) מבוסס האנדרואיד שלה – סמסונג גלקסי S. בתוך חודשים ושנים ספורות הגיע סמסונג לנתח שוק בלתי נתפס על בסיס סדרת הטלפונים הזו. בשנת 2014 הכפילו מכירות הגלקסי את מכירות האייפון בעולם.

כאשר עוסקים באסטרטגיה נוהגים לתאר את הגאונות של סטיב ג’ובס ואת העיוורון של נוקיה. מעטים מדברים על המהפך האסטרטגי הדרמטי של סמסונג. למעשה, במהלך הזה סמסונג נוטשת את גרסת ההפעלה שהיא פיתחה לסמרטפונים, היא מתנסה באוסף של אפשרויות במהלך השנים 2007-2010, ומגיעה לנוסחה של הגלקסי מהר יותר מכל יצרנית אנדרואיד אחרת. אבל המסע של סמסונג רק מתחיל כאן.

בעוד שאפל סברה באותם שנים שהלמידה בין דגמי האייפון היא תהליך שבו מביאים את גישת ג’וב למושלמות (perfection), ושלנצח ניתן לעצב את דעת הקהל ולא להיענות אליה. מי שביטא את הגישה ההפוכה בתכלית היא סמסונג שהחלה בתהליך מואץ של ניסיונות. הם יצרו את הסמרטפונים שלהם קטנים, ענקיים, שמנים, רזים, עם ובלי כפתורים, עם ובלי מקלדת, עד שבתהליך של ניסוי וטעיה הם יצרו ארבע קטגוריות בסיסיות – הסמארטפון הבסיסי (סדרת galaxy) שהוא גדול יותר ממה שג’ובס תכנן בתחילה (5 אינצ’ מול 3.5); סדרת המיני (באיזור התכנונים של ג’ובס); סדרת הפאבלטים (note) – סמרטפונים ענקיים המכוונים לקהילה של צרכני מדיה ואנשים שעובדים מהסמרטפון; וסדרת מכשירים זולים ודלי ביצועים עבור מדינות מתפתחות ואנשים מעוטי יכולת. בלמידה הזו, סמסונג עקפה את אפל בסיבוב, דווקא כי היא פעלה ללא חזון מערכתי.

למהלך הזה של סמסונג אין גיבור – איננו יודעים מי הורה, מי עיצב, כיצד כל זה קרה. למהלך הזה גם לא היה יעד אחד ברור. אבל היה בו ניחוח של רעיון מאוד פשוט – נוודות, השתנות. למול השינוי בעולם, סמסונג שינתה את עצמה. סמסונג רחבה על הגלים החדשים בלי להכריע עבורם כיצד הם אמורים להיות. במובן הזה, סמסונג ביטאה באופן מאוד מובהק חשיבת דאו – לא מתוך “פעולה” ולא מתוך “תכנית” אלא מתוך יצירת הלימה עם השינוי, בתנועות קטנות מאוד עם משמעויות דרמטיות. בעיני זו האסטרטגיה המרשימה ביותר בקרב הענקים הלא מוכרע של עולם הסמארטפונים עד כה.

ביבליוגרפיה

סון טסו, אמנות המלחמה, תרגמה: חנה גינגולד, תל אביב: משכל, 2008. פרק 6 – חולשה ועוצמה.

עפרה גרייצר, שני צעדים לפני כולם: מלוחמת עומק למערכות מיוחדות – וינגייט המצביא, בן שמן: מודן, 2015.

Cheng, Chung-ying. Encyclopedia of Chinese Philosophy. ed. Cua, A. S. “Dao (Tao): The way”. New York: Routledge, 2003.

Cheng, Chung-Ying. “The “c” Theory: A Chinese Philosophical Approach to Management and Decision-Making.” Journal of Chinese Philosophy 19, no. 2 (1992): 125-53.

Jullien, François. A treatise on efficacy between Western and Chinese thinking. Honolulu, HI: University of Hawaii Press, 2004.

Von Clausewitz, Carl. On War — Volume 1. London: 1909. (Kindle edition 2013)

Mintzberg, Henry. The Rise and Fall of Strategic Planning. New York: The Free Press, 1994.

Mintzberg, Henry. Strategy Safari. New York: The Free Press, 1998.

Porter, M. E. “What Is Strategy?” Harvard Business Review 74, no. 6 (November–December 1996): 61–78.

Sun Tzu, The Art of War, translated by Denma Translation Group, Shambhala Publications, 2001. http://learn.bowdoin.edu/suntzu/content.cgi?chapter=01&section=03

[1] מתוך אמנות המלחמה של סון טסו. למעשה רוב התרגומים לאנגלית ולעברית משנים את משמעות ה”דאו” למדיניות, או מוסר, זה התרגום היחיד שמצאתי שמשאיר את הדאו על כנו:

Sun Tzu, The Art of War, translated by Denma Translation Group, Shambhala Publications, 2001.

http://learn.bowdoin.edu/suntzu/content.cgi?chapter=01&section=03

[2] Mintzberg, Henry. The Rise and Fall of Strategic Planning. New York: The Free Press, 1994, 23.

[3] Von Clausewitz, Carl. On War — Volume 1. London: 1909. Kindle Location 1463.

[4] הגדרה ששמעתי משמו של סמי פרידריך, יו”ר חברת הייעוץ האסטרטגי שלדור.

[5] Mintzberg, Henry. Strategy Safari. Free Press, 1998, 124.

[6] Porter, Michel. E. “What Is Strategy?” Harvard Business Review 74, no. 6 (November–December 1996): 61–78.

[7] Von Clausewitz, Carl. On War — Volume 1. London: 1909. Ibid.

[8] Ibid. Kindle Location 1492.

[9] Ibid. Kindle Locations 988.

[10] Mintzberg, Henry. The Rise and Fall of Strategic Planning. New York: The Free Press, 1994, 239.

[11] Cheng, Chung-Ying. “The “c” Theory: A Chinese Philosophical Approach to Management and Decision-Making.” Journal of Chinese Philosophy 19, no. 2 (1992), 126.

[12] Ibid, 127-128.

[13] Ibid, 132.

[14]Ibid, 132-133.

[15] Ibid, 133.

[16] Ibid, 133.

[17] Ibid, 133-134.

[18] Ibid, 146.

[19] Ibid, 147.

[20] Cheng, Chung-ying. Encyclopedia of Chinese philosophy . ed. Cua, A. S. “Dao (Tao): The way”. New York: Routledge, 2003, 205.

[21] Ibid, 202.

[22] Ibid, 204.

[23] Ibid, 204.

[24] Ibid, 205.

[25] סון טסו, אמנות המלחמה, תרגמה: חנה גינגולד, תל אביב: משכל, 2008. פרק 6 – חולשה ועוצמה.

[26] Jullien, François. A treatise on efficacy between Western and Chinese thinking. Honolulu, HI: University of Hawaii Press, 2004, 46.

[27] Ibid, 51.

[28] Ibid, 50.

[29] Ibid, 49.

[30] Ibid, 47.

[31] Ibid, 56.

[32] Ibid, 59.

[33] Ibid, 48.

[34] עפרה גרייצר, שני צעדים לפני כולם: מלוחמת עומק למערכות מיוחדות – וינגייט המצביא, בן שמן: מודן, 2015. 33-80.

[35] שם, 79.

[36] סון טסו, אמנות המלחמה, תרגמה: חנה גינגולד, תל אביב: משכל, 2008. פרק 6 – חולשה ועוצמה.

[37] ההפתעה הבסיסית, בניגוד להפתעה המצבית, היא התרחשות אירוע שלא ניתן להעלות על הדעת, או שחורג מן המערכת המושגית הקיימת. הבעיה שההפתעה הבסיסית יוצרת איננה רק הקושי לצפות אותו, אלא בעיקר היעדר הכלים להתמודד עמו. להרחבה ר’ את הערך “הפתעה בסיסית” באתר דואלוג:

wiki.doalogue.co.il/הפתעה_בסיסית

[38] Mintzberg, Henry. Strategy Safari. Free Press, 1998, 24-27.

[39] מינצברג מתאר את גישת העיצוב, התכנון והמיצוב כשלוש גישות מובילות הדוגלות בראיה זו. ע’: Mintzberg, Henry. Strategy Safari. Free Press, 1998, 36, 73, 112.

[40] Ibid, 201-208.

אודיסאה בחלל הפנוי