המערכה בחמאס לא מסתיימת עם עסקת החטופים אלא רק משתנה. מחשבות לקראת המערכה באה.

יהדות ארצות הברית נקרעת בעמדתה ביחס לאיזראל, אבל ישראל היא רק תפאורה לדיבור הפנימי שלהם.

הדיון על הסוגיה העזתית ממוסגר גם כדיון של עמדה מוסרית מול עמדה ריאליסטית. זה מסגור נוראי, כי יש תשתית מוסרית משני הצדדים של הדיון, ויש גם חוסר ריאליזם בשני הצדדים כדרכן של מלחמות ואסטרטגיות. אבל הדיון גם בישראל וגם בעולם חסר מאוד עמדה שאני חושב שהיא העמדה המוסרית והאסטרטגית הראויה, וגם היא, כמובן, נשענת על…

התחקיר הוא לא כלי ללמידה אלא מנגנון מונע למידה. עלינו להתקדם מעבר אליו אם נרצה להפנים את לקחי המלחמה.

אנחנו מחפשים לתלות את האשמה באסונות שלנו בכשלון בשיקול הדעת של מעטים, אבל בפועל האסון קשור בתפיסת עולם ציבורית רחבה שקרסה – שכחנו איך מתנהלים עם סיכונים, וחשבנו שנוכל לפתור את כל הבעיות אם נעבוד באופן מחושב ומקצועי.

ניתן למתוח את צבא המילואים אל מעבר ליכולת, ניתן גם להסדיר ולקבע את המצב הרע הקיים בתחום גיוס החרדים. אבל לא ניתן לעשות את שני המהלכים הללו יחד.

כדי להתחיל להתמודד עם התופעות שקשורות לטראומה הקולקטיבית שלנו אנחנו חייבים קודם כל להכיר בה

העליונות האסטרטגית של חמאס נובעת מחוסר האחריות שלו. כדי לנצח אותו אנחנו צריכים לפתח מחדש תרבות של אחריות.

השפה הצבאית היא ניסיון לייצר היגיון בעולם של אי וודאות. אבל כשמתקבעים בהיגיון הזה מאבדים קשר עם המציאות ועלולים להתנפץ עליה.

תפיסת האמל״ח האסטרטגי שהשתלטה על ישראל עלולה לרושש אותה, ויש לה מחירים כבדים על עצם ניהול המערכה

האם ניתן להחזיר את האמונה לעולם דרך לקיחת אחריות ׳ציונית׳ על הקשר עם האל?