אומת ההייטק נגד עופרי אילני

הדיון האלים על המאמר של עופרי אילני ביחס למהפכת המידע ומיעוט הערך שהביאה, למעשה חושף את הפערים בתפיסת העולם הישראלית את הטכנולוגיה.

עופרי אילני העלה לדיון את השאלה האם ההייטק ומהפכת המידע קידמו אותנו באופן שבו הם מתיימרים לקדם אותנו. אומת ההייטק ענתה לו בתגובה בקבוצת ארגון העובדים של ההייטק המכונה ״צרות בהייטק״ משהו כמו: פחחחחחח, איך אתה חושב שכתבת את המאמר הזה? איפה אתה חושב שפרסמת אותו? ואיך שלחת אותו? עם יונת דואר?! וכיפת ברזל! איך שכחת את כיפת ברזל!

השאלה שעופרי מעלה, שברוב תרבויות שיח אחרת שאני מכיר בעולם היתה נשארת דיון בין בודריאר וחובביו הופך להיות מלחמת כל בכל. וברור למה. בארץ ישראל קמה אומת הסטראפ. בין הרצליה ורוטשילד עוצבה דמותה הטכנית, המוצרית והעסקית. ואני מנחש שעשרים מתוך חמש מאות המגיבים עד כה אולי טרחו לקרוא את מה שכתב.

אבל השאלה של עפרי (ושל בודריאר) עדיין תלויה באוויר – האם הטכנולוגיה, ובייחוד טכנולוגיות המידע (שמרוב שהן רווחות כשאומרים ״טכנולוגיה״ מתכוונים אליהן, ולא, נניח לטכנולוגיות לייצור ביודיזל). מסוגלות לייצר את השינוי שהן מתיימרות לשאת בכנפיהן? ובאותה מידה שיש בהן את הפוטנציאל הזה – האם ההייטק במתוכנתו הנוכחית הוא זה שיכול להן?

בעשור האחרון הסתובבתי לא מעט על סיפו של הייטק. רואה ואינו נראה. נהנה מהברכה בענף אבל גם רואה את התחלואים שמשותפים כמעט לכל החברות, הנוצצות והעבשות. וכמעט כולם עוסקים בלהזיז כפתור ימינה קצת כדי להעלות את ה-CTR, או בלדחוף דארק מוד לבטא ואז לפרודקשן, או בלייצר אלגוריתם מאוד מתוחכם שיוכל לייצר אוטומציה לרגע שבו נשלח מייל הפולואפ שאמור להכניס אותי למשתמשים המשלמים של החברה. מתי-מעט רואים את התעשייה הזו והפוטנציאלים שיש בה במבט חזוני אמיתי, ומעטים עוד יותר מצליחים במשימה הקשה כל כך של לחבר חזון עם כסף ועם שורות קוד ושרתים.

אומת סטרטאפ אמיתית היתה מחבקת את אילני בשתי ידיים. היתה מבקשת ממנו לחשוב איתנו עוד קצת מה אפשר לעשות אחרת, לדייק את היומרה אבל גם לדחוק קצת בחזון. וזו ממש לא רק שאלה של חברות הגאמפא, של חברות הסייבר או של הסטרטאפ שנכנס ב-10 המבטיחים האחרונים. התרבות האסטרטגית של אומת הסטרטאפ נמצאת כמעט בכל מקום בישראל. ויש לנו כבר היום ראש ממשלה שהחוויה הכי משמעותית שלו היתה להיות מנכ״ל של חברת סטרטאפ. אפשר להגיד שאומת ההייטק השתלטה סופית על ישראל.

והתרבות שהאומה מביאה איתה מאפשרת לרוץ בכל הכח בלי לחשוב לאן רצים (בשפת התכנות קוראים לזה: אפשר לחסוך שעות של תכנון בכמה שבועות של תכנות), שזו יכולת מדהימה שמביאה בחלק מהתחומים המון ברכה. אבל חסרים לנו כל כך מי שיגידו גם – אולי אנחנו לא בכיוון? איפה רצינו להיות ולאן הגענו? ואיך באמת ממשיכים מכאן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.