כִּי עֲמָלֵק הָיָה פִילוֹסוֹף וּמְחַקֵּר וְכָפַר בָּעִקָּר

ליקוטי מוהר"ן תניינא, י"ט

מיהו עמלק? רבים ניסו לעמוד על מהותו המיוחד, על רשעותו החד פעמית. אבל התבוננות על המופעים שלו בהיסטוריה ובפרשנות היהודית תגלה תופעה חמקמקה מאוד. עמלק מתגלה אלינו בראשונה כאדם: נכדו של עשו, בן דוד שני של אפרים ומנשה; אחר כך הוא בא ומתגלה כשבט נוודים ברברי. לימים נפגוש אותו כעם בספר-המדבר המעורב עם הקינים בני בריתנו. אבל הוא גם מתגלה כשר גאוותן המקורב למלך פרס, חז״ל מספרים לנו כי בני בניו לומדים ומלמדים תורה בבני ברק, והוא אפילו הופך למופשט ומתגלה אלינו בהגות החסידית כהתגלמות הספק, כפילוסוף ומר, ואולי אפילו בדמותו של הצורר הנאצי. כיצד ניתן למחות דבר מה שמשתנה כל העת? האם ניתן למצוא ולמחות את זכר העקרב שבא בהיסח הדעת, שלא ניתן לתת בו סימנים?

יכולת ההשתנות נמצאת בבסיס יכולת ההישרדות המופלאה של עמלק. שהרי, לכאורה שאול ושמואל הרגו את אחרוני העמלקים. יתכן ,וזו השאלה שעומדת מאחורי פירוש רש"י על פסוקי ההפטרה של זכור, המתבסס על הירושלמי ( ירושלמי ראש השנה פרק ג׳ הלכה ח׳) ומסביר מדוע שאול הצטווה להחרים גם את צאנם ובהמתם של עמלק:

משור ועד שה. שהיו בעלי כשפים, ומשנין עצמן ודומין לבהמה.

רש״י, שמואל א טו ג

כלומר – העמלקים ידעו כיצד להפוך לחיות וכך חמקו והמשיכו להתקיים בעולם. וכך גם שרדו את העובדה שסנחריב בלבל את האומות, וכך הוסיפו להתגלגל בכל דור ודור – בלא עם, בלא מקום, בלא מהות. מנצלים את רוח הרגע להתהוות, להשפיע את ארסם בעולם ולשוב ולחמוק עד למפגש הבא.

והנה כי כן – עמלק דומה כל כך דווקא לעם ישראל שמצליח לשמור על דמותו גם בשינוי מקום, וגם ללא ממלכה ואומה. ושניהם היו לעוף החול של תולדות העמים – משתנים, ומתגלים בכל פעם בפנים אחרות, קשורים אלו באלו עד לאחרית הימים. בספר ליקוטי הלכות של רבי נתן מברסלב, דבריו של  רש״י המובאים שלמעלה הופכים לציווי עיקרי בפורים:

וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּשַׁנִּין עַצְמָם בְּפוּרִים וּמַלְבִּישִׁין אֶת פְּנֵיהֶם וּמְדַמִּין עַצְמָן לְאֻמָּה אַחֶרֶת לְיִשְׁמָעֵאל אוֹ לְעַכּוּ"ם אַחֵר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות קרחה וכתובת קעקע, ג׳:כ״ב

כלומר הסיבה שבגללה אנחנו מתחפשים בפורים היא כדי להשתמש בכלים של עמלק, בכשפים שלו, ביכולת ההשתנות שלו, כחלק מעבודת ה׳. ולכן עיקר הנושא של פורים הוא ״ונהפוך הוא״, כלומר ההכרח של עם ישראל עצמו להתהפך ,ואולי אפילו דרכו של ריבונו של עולם להתהפך ולהשתנות. אלא שרבי נתן ממשיך ודורש את ההבדל בין ישראל ועמלק:

זֶה בְּחִינַת מְשַׁנִּין מִפְּנֵי דַּרְכֵי הַשָּׁלוֹם, כִּי כְּשֶׁצְּרִיכִין לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם צְרִיכִין לִפְעָמִים לְשַׁנּוֹת וּלְהִתְנַהֵג בְּרַמָּאוּת לְמַעַן הַשָּׁלוֹם וּצְרִיכִין לְשַׁנּוֹת פָּנָיו לְכַמָּה גְּוָנִין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם.

שם

כלומר ,עמלק משנים עצמם, וישראל משנים עצמם, אבל ישראל משנים עצמם מפני השלום ועמלק למען הרמאות. רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, נוקט בביטוי "גוונים" שקיבל משמעות מיוחד בחסידות ברסלב – זה האופן שבו רבי נחמן בוחר לתאר את הערוגה המיוחדת שלו בגן עדן:

רַבֵּנוּ אָמַר שֶׁכְּשֶׁיְּחַפְּשׂוּ אוֹתוֹ בְּעוֹלַם הָאֱמֶת יֵדְעוּ שֶׁהֵיכָלוֹ שׁוֹכֵן מוּל הֵיכָלוֹ שֶׁל הָרַב הַקָּדוֹשׁ, רַבִּי בָּרוּךְ [ממז׳יבוז׳, דודו של רבי נחמן], וְהֵיכָלִי מְשַׁנֶּה אֶת גְּוָנָיו בְּכָל עֵת, כִּי כְּפִי הַתּוֹרוֹת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, כָּךְ מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְחַלֵּף מַרְאֶה וְגוֹן הַהֵיכָל

סוד שרפי קודש, א-עד

כלומר ההשתנות היא למעשה גם סוד התורה עצמה, שיש לה גוונים שונים כנגד כל אחד ואחד, וגם כנגד כל חידוש וחידוש. התנא שיש לו את  חידושים הנועזים ביותר, הגדולים ביותר, שעמד בלב המהפכה התורנית של חז"ל וגם בלב המרד של בר כוכבא ברומאים היה רבי עקיבא, אותו אחד שחז"ל רומזים לנו מבני בניו של המן. האגדה התלמודית מספרת שמשה רבנו מצא את הקב"ה "כותר כתרים לאותיות" ומשה שאל אותו – מה הערך בכתרים האלו. כלומר – מי מבין מה המשמעות שלהם. והוא נענה – לעתיד לבוא יקום אדם שיחדש "תילין תילין של הלכות" על "קוצו של יוד". החידושים של רבי עקיבא היו כל כך גדולים עד שכאשר ריבונו של עולם הושיב, לבקשתו, את משה רבנו בבית מדרשו של רבי עקיבא הוא לא הצליח להבין את דבריו (בבלי, מנחות כ״ט ע״ב).

לזכור כדי למחות

ולכן עולה בכל זאת שוב ושוב השאלה – כיצד ניתן למחות את מה שהמחיקה והחמיקה היא עצם המהות שלו? כיצד ניתן להעמיד חיסון לנגיף שבכל עת מוליד וריאנטים חדשים, שאינם דומים, מספיק, לקודמיו? כיצד מנצחים את מי שהשינוי הוא נשק היסוד שלו?  

כאן התורה מצווה וחוזרת ומזכירה: זכרון ואמונה. כי בעיית היסוד היא שהתודעה שלנו מצויה בהווה. ועמלק מנצל את ההווה – את המדבר, את חצר אחשוורוש, את נפתולי הפילוסופיה, את הלאומנות, את המודרנה – כדי לממש את התנגדותו לישראל. ובאותו רגע בהווה, בגלל שעמלק עושה שימוש ברעיונות, באמונות ובדעות שהן בלב הקונצנזוס באותו רגע, ההתנגדות של עמלק נראית מובנת מאיליה, בהלימה מלאה עם השינוי, והאמונה העיקשת של עם ישראל נראית מוזרה וחריגה. וכמו שאומרים בתעשיית ההייטק – המוזרות הזו היא לא "באג" אלא "פיצ'ר", מצד רצוי: הזכרון והאמונה הם היכולת לצאת מן ההווה: הזיכרון מחבר מחדש את העבר לכדי רצף הגיוני, לא מפוצל וקרוע, ומצליח לרפא מתוך כך את כסא ה׳ השבור״:

'כי יד על כס יה': ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית ומהו 'כס' ולא נאמר 'כסא'? ואף השם נחלק לחציו נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם

רש"י על מלחמת עמלק

והאמונה היא היכולת להסתכל לעתיד, ולחבר את ההווה למשמעות ולעמידה איתנה ורציפה. כלומר, הזכרון אינו רק כלי שרת בידי המחיה, אלא הוא המחיה עצמה, זו שחושפת את הטרנספורמציה של עמלק ומעמידה אותו במערומיו. בשפת האסטרטגיה הצבאית המהלך הזה נקרא "גנאולוגיה": חקר ההתהוות ההיסטורית, המקורות וההולדה של התפיסות והרעיונות, כמו עץ גנטי משפחתי, שמאפשר לנו להבין מדוע המציאות בהווה היא כפי שהיא; להפוך את המובן מאיליו למשהו שניתן לדבר עליו. ולכן, כאשר תשש כוחו של משה מפני חידושיו של רבי עקיבא באגדה שהוזכרה למעלה, שאל אחד מתלמידיו של רבי – "מנין לך?" ונענה: "הלכה למשה מסיני". היכולת לחבר את השינוי למקורו מהפכת את העמלקיות ומשיבה את האמונה. רבי עקיבא גונב מהעמלקיות את יכולת ההשתנות, אבל מגייר אותה בכך שהוא יודע לחבר אותה לראשית. תשובתו של רבי עקיבא השיבה גם את דעתו של משה, כלומר אפשרה לו לראות כיצד התורה שנתנה בסיני מולידה את כל החידושים המרובים שלא ניתן היה להעלות על הדעת בתחילה.

האם נוכל למחות את העמלק שבתוכנו?

ואם רבי עקיבא מבטא יותר מכל את החדשנות העמלקית, יתכן שיש גם עמלק בתוכנו, וגם למולו אנחנו צריכים להתמודד בזכירה. המשורר מואיז בן הראש מתאר ברגישות את העוולות שנעשו לעולי המזרח כאן בארץ ישראל, בשם הציונות והמודרנה, במילים המוכרות מפרשת זכור:

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר
זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים
וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְשָׂמֵחַ לִקְרַאת שׁוּבְךָ לְצִיּוֹן
אֶת תַּכְשִׁיטֵךְ גָּזְלוּ וּבְבָנַיִךְ סָחֲרוּ
וְאֶת מוֹרַיִךְ הִשְׁפִּילוּ
וְאֶת סוֹפְרַיִךְ עָשׂוּ לְלֵיצָנוּת

ושלא כמו בזכרון העמלקים, בן הראש מלא אמפתיה למי שעוללו לו ולמשפחתו את העוולות האלו:

וְלֹא קַמְתָּ לְהַשְׁמִידָם וְלֹא קַמְתָּ לְהַכְרִיתָם
וְחִבַּקְתְּ אוֹתָם וְהֵם יָרְקוּ עָלַיִךְ
וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוּת
[…]
זְכֹר בְּנִי וְאַל תִּשְׂנָא

וגם כאן, המרפא לעמלקיות, שמתגלמת בדבקות חסרת פנים ופשרות ברוח התקופה, נגאלת מתוך הזכרון, מתוך היכולת להגיד את העוולות, לחבר את השברים, ומתוך האמונה:

תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל וְנֶצַח יִשְׂרָאֵל יַעֲמֹד לְצִדְּךָ
וְאֵין חָזוֹן שֶׁאֵין בּוֹ אָסוֹן
וְאֵין גְּאֻלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כְּאֵב
וְיִהְיֶה תָּמִיד קֵץ הַיָּמִים הַמִּגְדַּלּוֹר שֶׁלְּךָ
וּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד גּוֹאֵל וּמְרַפֵּא.

מואיז בן הראש, שירים שהזמן גרמם — מבחר וחדשים