המסע לתל-א-סלטן
נסיבות מותו של יחיא סנואר נדונו כמעט מכל זווית אפשרית (פשוטו כמשמעו). ההשלכות של מותו, לעומת זאת, נדונו בעיקר תחת איצטלת הסיסמאות הנדושות (״הזדמנות״, ״מקום טוב ובטוח יותר״, ״ועכשיו עסקה״ וכו׳). ולבסוף – נסיבות חייו לא נדונו כלל, כאילו היה ואינו עוד, ואין לו עוד השפעה על חיינו. כך חלף ונעלם לו גם חסן נצראללה. כאילו שאם ניטלו מהם חייהם פגעם הרע בטל עימם. כבר כמה שבועות, מאז חיסול נצראללה, אני חש שהאנשים שעיצבו את העשורים האחרונים של מציאות הביטחון בישראל ובאזור לא זכו ללוויה רעיונית ראויה בישראל. זו בוודאי מחשבה מוזרה מאוד, כי אנחנו צריכים להיות שמחים שהם אינם כאן יותר. אבל כפי שכשלנו להבין אותם בחייהם כך אנו מוסיפים להכשל בהבנת מורשתם, הבנה שהיא חיונית לפעולות שלנו בעתיד. הכשל אינו רק מודיעיני ואסטרטגי. מדובר בכשל קיומי עמוק בהווייתה של ישראל.
לפני מספר שבועות, ב-7.10, נקלעתי לדיון בין שלושה מלומדים, ישראלי, פלסטיני ומצרי, שניסו להציג הבנות חדשות על המציאות במזרח התיכון במלאת שנה למלחמה האיזורית. המלומד המצרי תיאר את התפתחויות כתולדה של אירועי האביב הערבי, וקרא לגיבוש אסטרטגיה חלופית לזו של חמאס/איראן כמו זו שגיבש סאדאת בשנות ה-70. המלומד הפלסטיני תיאר את חוסר התוחלת בעמדותיהם הנרטיביות של הפלסטינים והישראלים ואת משבר ההנהגה בשני הצדדים. לעומתם, המלומד הישראלי העמיד ניתוח טכני, net-assesment של המצב של ישראל מול יריבותיה, כמעט בנקודות. אף ששלושת הפרופסורים נמצאים בקשרי ידידות עמוקים זה עם זה, הפער ביניהם בצורת החשיבה ובתרבות החשיבה היה בולט מאוד. למעשה, נראה שהם חיים בעולמות אסטרטגיים שונים לגמרי.
הביקורת הכי קלאסית על פרופסורים וחוקרים בתחום הביטחון היא היעדר החיבור שלהם לעשייה ולמציאות. לפי גישה זו ״יש את אלו שעושים״ ו״יש את אלו שמדברים״. אבל התיאור של המלומד למעלה דווקא מייצג היטב את צורת החשיבה והפעולה הגלויה בכלל המערכות בישראל – אנחנו נוטים לחשוב על כלל הבעיות שלנו באופן טכני, אנליטי, ומתקשים מאוד לקיים דיון רחב יותר ממה שניתן להחיל באופן השיחה הזה. למעשה, כפי שנראה, בכל מקום שניתן להביא אל הקצה את צורת החשיבה האנליטית, ישראל מגיעה להישגים יוצאי דופן. אבל הטכניות של שיחת הביטחון הלאומי שלנו מקשה עלינו להיות רלוונטיים מול עומק האתגרים שלנו.
אבל צורת החשיבה האנליטית המתוארת היא קצה הקרחון. מתחת לפני המים, דומה ששולטת תפיסה שיש בה יסודות מאוד חומריים, מטריאליסטיים. לפי הגישה הזו, מה שלא ניתן למשש (או יותר נכון – לאיתור ולהשמדה) אינו בעל ערך לעיסוק ודיון. המרחב שסביבנו, לעומת זאת, דוגל בתרבות אסטרטגית שהיסודות שלה הם מטאפיזיים ביסודם. לא במובן שהם אינם פיזיים – חמאס ידעה להניע מהלך צבאי מרהיב להקרסת אוגדת עזה – אלא במובן שהיסודות, המאוויים, המוטיבציות, כולם נובעים מהממדים שהם מעבר לפיזיקה. על רקע זה, קל להבין את הפער בין התהדרות ראשי הצבא בסרטון המתאר את מותו של סינואר – בודד, פצוע, חסר אונים, לבין האופן שבו מסגרו ערוצי ההתנגדות את רגעיו האחרונים של סנואר – הירואי, נלחם עד טיפת דמו האחרונה. ברור גם לסינואר באותו רגע שהמקל שהוא זורק כבר לא יכול לשנות את גורלו. אבל המאבק, לפי התיאור בערוצים, הוא עד טיפת הדם האחרונה והחיבור הסמלי המיידי הוא לגיבורי האסלאם הלוחמני ולמטה המופתי של משה רבינו.
דוגמה בנאלית להחריד לחשיבה המטריאליסטית הישראלית נגלית למשל בדברים שפרסם עמוס ידלין, מי שהיה בעבר ראש אמ״ן, וראש המוסד האזרחי המוביל בישראל למחקרי ביטחון לאומי, בעקבות הריגת סנוואר. הוא בוחר את הכותרת ״אחרי חיסול סנואר – לחסל את חזונו״ אבל למעשה מתקשה להגיד איזה דבר ערך על החזון סנואר שאותו הוא מבקש להשמיד. כאשר הוא כבר מתפנה להזכיר את עניין החזון הוא טוען ש״אסור שחזונו של סנואר – איחוד הזירות – יתממש דווקא אחרי מותו!״. הבעיה היא שחזונו של סנואר איננו איחוד הזירות, זהו רק האמצעי. לחזונו של סנואר שותפים עדיין רבים מדי מקרב יריבנו. מותו ונסיבות מותו עלולים אפילו להאדיר את מורשתו. ולכן למרות הקושי שלנו לעסוק בחזון, השאלה כיצד ניתן לנצח את חזונו של סנואר היא בלב המעשה הביטחוני של ישראל. ידלין סובר שעם מותו תשוב מחשבתו הרעה של סנואר, לו היה שואל את בן גוריון, דומה שהיה מקבל כתשובה שחזון ניתן לנצח רק עם חזון גדול יותר.
פרק א. אנקדוטות מתוך מסעות הלמידה של היריבים
אנחנו נוטים לחשוב שבינינו לבין היריבים שלנו, בייחוד היריבים הדתיים, אין כל דבר משותף. בפועל, היריבים שלנו למדו מאיתנו הרבה מאוד ולא רק בהיבטים של ״דע את האויב״. לעתים הם רואים ויודעים עלינו הרבה יותר מאשר אנחנו נדע לספר על עצמנו. כמובן שמרחבי הלמידה הללו רבים, בחרתי להאיר להלן שלושה תהליכי למידה שחיוניים באופן ישיר לנושא הנדון – מסעו של ג׳לאל אל-י אחמד האיראני לישראל בשנות ה-60, מסעו לארה״ב של סייד קטב, מהוגי הדעות המובילים של האחים המוסלמים בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת ומסעו של אנואר סאדאת ללמידת התרבות האסטרטגית הישראלית.
ג׳לאל אל-י אחמד נוסע לארץ ישראל
בשנת 1964 מגיע לישראל הוגה הדעות המהפכן האיראני ג׳לאל אל-י אחמד. אף שאחמד היה מזוהה עם ההגות השמאלית ואפילו הקומוניסטית, הוא אחד ההוגים שהכי השפיעו על המהפכה האיסלאמית באיראן. החיבור המוכר ביותר של אחמד ״מכת המערב״ מתאר כיצד באמצעות התעשייה והטכנולוגיה, המערב שולט במדינות המתפתחות (איזה ביטוי מערבי גרוע!) ובתוך כך באיראן. השליטה הזו יוצרת תלות כרונית שהיא למעשה ״מכת המערב״. לא מדובר רק בכניעה חומרית, אלא בשעבוד תרבותי ורוחני. במידה רבה, חומייני כאשר הוא מוביל את המהפכה האיסלאמית באיראן עשור וחצי מאוחר יותר, מלביש את הרעיונות האנטי-מערביים של אחמד בכסות איסלאמיסטית ויוצא באמצעותם להשיב עטרה ליושנה באיראן.
אחמד תיאר את ביקורו בישראל במסה פובליציסטית ארוכה. החיבור הזה הוציא את חומייני מכליו אבל השפיע גם הוא על תפיסתו את המהפכה המתהווה באיראן. שם המאמר של אחמד עושה שימוש בביטוי הפרסי ״וליאת״ שהוא ביטוי מרובה משמעויות בשפה הפרסית, ומתאר מרחב ושלטון או ממלכה והנחיה רוחנית. ניתן לתרגמו לעברית כ״המסע לממלכת [וליאת] ישראל״. אחמד נפעם מהסוציאליזם הקיבוצי ומתאר את העוצמות של מנהיגי ישראל כעוצמות נבואיות:
בן-גוריון הוא לא פחות מחנוך, ומשה דיין לא פחות מאיוב: המגינים החדשים האלה, כל אחד עם הנבואות שלו או – לכל הפחות – חזון ברור, בנו מדינה מגוננות בארץ פלסטין וקראו אליה לכל בני ישראל… והחלק החשוב ביותר בנס הוא זה: המדינה המגוננת של ישראל, עם שני מיליון ומשהו תושביה בארץ הארוכה והצרה ההיא, בין אם תרצו ובין אם לאו, כעת שולטת ופועלת בשם כל שנים עשר מיליון היהודים המפוזרים ברחבי העולם.
תרגום עצמי מתוך הגרסה האנגלית
אחמד מבין שעוצמתה של ישראל היא בראש ובראשונה עוצמה מוסרית ורוחנית שקשורה לעולם היהודי בכל תפוצותיו. לדידו, ישראל היא איננה נטע מערבי זר באזור אלא דווקא מענה למכת המערב ולנטייתו המטריאליסטית. אחמד מתאר כיצד ישראל מצליחה לחבר בין ההתקדמות החומרית של המערב, לבסיס ערכי ייחודי:
עבורי כמזרחי, ישראל היא הדוגמה הטובה ביותר לאופן שבו ניתן להתמודד עם המערב, כיצד בכוח הרוחני של מסירות נפש נוכל לחלוב את התעשייה של המערב, לדרוש ולקבל ממנו תיקון לנזקים שיצר ולהשקיע את ההון שלו בפיתוח לאומי.
הזעם (האנטישמי יש לומר) של חומייני על אחמד מוביל אותו לנסח את ההצעה הנגדית בספר המרכזי שפרסם ב-1970 – ישראל היא לדידו חלק אינטגרלי מהמערב ומהניצול המערבי (״השטן הקטן״ כחלק מ״השטן הגדול״) והמענה לדיכוי יקום בדמות שלטון חכם הדת האסלאמי (וליאת פקיה). למרות היותו הוגה לא דתי, ג׳לאל אל-י אחמד אומץ על ידי השלטון האסלאמי בטהרן, תוך צמצום המרכיבים הלא מקובלים במשנתו, בייחוד בנוגע לישראל.
סייד קטב נוסע לאמריקה
סייד קטב (קרי – Qutb) היה מהוגי הדעות המרכזיים של תנועת האחים המוסלמים בארץ היווסדה, מצרים. בשנת 1948 נוסע קטב לארצות הברית כדי להשלים את לימודיו בתחום המנהל החינוכי. הנסיעה השפיעה באופן עמוק על השקפת עולמו ועל הגותו האסלאמית. במהלך שהותו שם, קטב נחשף לחברה המערבית המודרנית על כל היבטיה – התרבותיים, החברתיים והכלכליים. הוא התרשם מההתקדמות הטכנולוגית והשגשוג החומרי, אך בו זמנית ראה את החברה האמריקאית כחומרנית וחסרת ערכים רוחניים ומוסריים. קטב חש שהמודרניות המערבית והחילוניות שלה מהוות איום על הזהות האסלאמית והערכים המסורתיים.
באופן הגלוי בכתיבתו, החוויה האמריקאית הובילה לפיתוח גישה אנטי מערבית קיצונית אצל קטב. באופן סמוי, נראה שהחוויה האמריקאית שינתה את גישתו הבסיסית של קטב לדת. העמדה של האחים המוסלמים, ולאחר מכן גם של האסלאם הרדיקלי הסלפי, היא עמדה פרשנית נטולת מערכת מתווכת. זאת ממש בדומה למהלך של מרטין לותר, מייסד הזרם הפרוטסטנטי בנצרות, אשר כונן אותה על חמשת העקרונות ה׳בלבדיים׳, שבראשם ׳סולה סקריפטורה׳ – כתבי הקודש הם הסמכות הדתית היחידה. בכך, גדע לותר את הסמכות והתלות של האדם הנוצרי במערכת הכנסייתית הקתולית כגורם המפרש. במידה רבה, קטב ותלמידיו העמידו גישה דומה שבה הקוראן עומד לבדו, באופן שאינו מחייב מערכת פרשנית תומכת.
בעקבות המסע של קטב, ההגות שלו הפכה רדיקלית יותר והוא הטיף לשיבה לאסלאם הטהור, המבוסס על גישה ישירה לקוראן, תוך דחיית הערכים המערביים והחילוניים. הביקור בארצות הברית היווה נקודת מפנה בהגותו של קטב והשפיע רבות על התפתחות האידיאולוגיה האסלאמיסטית שלו ושל האחים המוסלמיים בכלל, אשר הדגישה את הצורך בהקמת מדינה ותרבות אסלאמית אותנטיות.
אנחנו נוטים לדבר על אסלאם פונדמטליסטי כחבורה של יושבי מערות פרימיטיביים. אבל במידה רבה האסלאם הקיצוני במקורותיו הוא תולדה של מפגש עם המערב ופגישה שאינה רק ריאקציה. לא בכדי המקורות המובילים של האסלאם הרדיקלי מצויים במצרים, שחוותה ראשונה ובאופן אינטנסיבי מאוד את הקולוניאליזם המערבי במזרח התיכון ובאיראן שבה מורשת ארוכה של מעורבות מערבית אינטנסיבית. תולדות האסלאם הרדיקלי יתגלגלו בהמשך ללבנון עם הניסיונות הייחודיים שלה בהתמודדות עם המעורבות המערבית, ולאפגניסטן עם שני ניסיונות כיבוש. למעשה, גם המרחב שבין הנהר והים מוביל עם ניסוי ייחודי בעניין.
סאדאת פוגש את קיר הברזל
כאשר גומלת בליבו ההחלטה לצאת למלחמה יזומה נגד ישראל, פורש אנוואר סאדאת לבית קיט באלכסנדריה, אליה הפסיק להגיע לאחר התבוסה המצרית ב-1967. באלכסנדריה מקיים סאדאת תהליך למידה אסטרטגי מואץ, המובל על ידו באופן אישי, אך תוך מעורבות גדולה מאוד של רבים במערכת הצבאית והביטחונית. קשה לקרוא על התהליך מבלי לראות את הדמיון לתהליך החשיבה שמבצע דוד בן גוריון ערב הקמת המדינה וזה לכינוי ׳הסמינר של בן גוריון׳. התהליך מתואר באופן סיפורי באוטוביוגרפיה של סאדאת, וגם מופיע במאמר שכתב אהרן זאבי בעת שהיה מפקד יחידה 8200:
כשהחליט סאדאת לצאת למלחמה בישראל, והורה לתכננה, הוא הנחה ניתוח מקיף של תפיסת הביטחון הישראלית, כדי לנצל את חולשותיה… המחקר נערך מתוך עיון בראיונות עם המנהיגות המדינית של ישראל ועם מנהיגותה הצבאית בכלי התקשורת בישראל ובעולם. במסקנותיו העיקריות של המחקר ציינו לעצמם החוקרים המצריים בסיפוק רב את הביטחון העצמי המופרז של הישראלים, את אמונת מנהיגיהם, כי הפער הטכנולוגי והתרבותי בין ישראל לבין מדינות ערב גדל ואת העובדה, שישראל משוכנעת, כי המנהיגות הערבית אינה יכולה להחליט על התקפה, וכי העולם הערבי
אהרן זאבי, היבטים מדיניים בתכנית המצרית להונאה במלחמת יום הכיפורים
מפורד.
ההבנות של סאדאת מתהליך הלמידה שלו מתוארים במכתב שהוא מנסח לשר המלחמה ב-1 לאוקטובר 1973 וכולל את מטרות המלחמה של המצרים. סאדאת. בפרק המרכזי במכתב ״האסטרטגיה של מצרים בשלב זה״ מתאר סאדאת את היעדים של המלחמה:
לערער על תורת הבטחון הישראלית על ידי ביצוע פעולה צבאית בהתאם לאפשרויות של הכוחות המזוינים במטרה להסב לאויב את האבדות הכבדות ביותר ולשכנע אותו שהמשך כיבושה של אדמתנו תובע מחיר שהוא גבוה מדי בשבילו, וכי על-כן תורת הבטחון שלו – הואיל והיא מבוססת על הטלת-אימה פסיכולוגית, מדינית וצבאית – איננה מגן פלדה שאין להבקיעו ואשר יוכל לגונן עליו היום או לעתיד לבוא.
סאדאת ואנשיו קוראים את דבריהם של מנהיגי ישראל. הם כנראה מגיעים גם למאמר המפורסם של ז׳בוטינסקי – ״על קיר הברזל״ שבדיוק מלאו 50 שנים לפרסומו בנובמבר 1973. המאמר השפיע באופן עמוק מאוד על התפיסה האסטרטגית בישראל וגם על גישתו של בן גוריון, גם אם האחרון לא יודע בכך ואף ייצר גירסה משלו לתפיסה העולה מן המאמר. במלאת מאה שנים ראוי להתבונן על התבונה הבסיסית שהיתה בטקסט של ז׳בוטינסקי וההנחה הברורה כי יושבי הארץ הם עם, ועל כן –
עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה.
סאדאת קורא אף הוא את קיר הברזל. לאור ההבנה העמוקה על הישראליות, הוא יוצא להבקיע פתחים בקיר, פתחים שיבהירו שלמעשה קיר הברזל לא קיים ולא יכול להתקיים. ערביי ארץ ישראל לעולם לא ישלימו עם הקיום הריבוני של ישראל, ומצרים לא תשלים עם החזקת ישראל בשטחי המולדת המצריים.
האופן האינטימי שבו סאדאת מכיר את קיר הברזל הוא אולי גם נקודת השתנות אצל סאדאת. הוא מניע מהלך בן גוריוני ממש, הכולל שינוי לאומי, אזורי, ובינ״ל כדי להוציא מצרים מן המשבר שבו היא מצויה. אפשר שהמפגש של סאדאת עם ישראל השפיעה על צורת החשיבה שלו מן היסוד.
פרק ב. תנועות ההתנגדות כתנועות של גאולת המדוכאים
סנואר פוגש את נצראללה
סיפורה של תנועת חמאס, וסיפורו של ארגון ומפלגת חזבאללה הם סיפורים של תקומה. תנועות רוחניות של הקבוצות החלשות ביותר בחברה שהגיעו בעזרת אידאולוגיה, תרבות ואמונה משותפת לעמדות השפעה בלתי נתפסות.
נצראללה הופך את חזבאללה מארגון למדינה
תלמידיו של חומייני עשו חיל בלבנון. התקומה השיעית בלבנון החלה עוד בסוף שנות ה-60, כאשר האימאם מוסא צדר, נצר למשפחה לבנונית שנולד באיראן, הקים את מפלגת אמל השיעית. אמל היתה המייצגת הפוליטית המרכזית של השיעים במשך שנים, ואילו חזבאללה שהוקמה רק ב-1982 היתה המיליציה שהובילה את המאבק בישראל ובמערב. באמצעות שני גופים אלו, ששינו את מעמדם במעלה השנים, העדה השיעית בלבנון הובילה את עצמה למהלך של גאולה עצמית. בשנות ה-70 היתה העדה הגורם הכי שולי, פריפריאלי ונטול השפעה במדינת לבנון, אוסף של קהילות עניות בבקאע ובהרי הדרום. בשנות ה-2000 הצליחה העדה לייצר לעצמה מנגנוני שליטה, הלכה למעשה, במדינה הלבנונית כולה. חסן נצראללה שהושפע עמוקות מגישתו של מוסא צדר כנער, היה מי שיוביל את העדה לשינוי דרמטי כל כך במאזן העוצמה שלה במדינה המשוסעת.
כדי להפוך ממיליציה שולית לארגון לבנוני מרכזי הוביל נצראללה אוסף של מהפכות בחיי הארגון – ברמה התדמיתית הוא הוריד מן הסלוגן שלו את השאיפה ״מהפכה אסלאמית בלבנון״ והחליף אותה ב״התנגדות אסלאמית בלבנון״; הוא בנה ייצוג פרלמנטרי אזרחי למפלגה; הוא עסק בבניית תשתיות אזרחיות וביטחוניות; הוא עסק בפיתוח בריתות פוליטיות ואזוריות, ובבניית יכולות צבאיות מגוונות שלא נועדו רק להרתעת ישראל והשמדתה ביום מן הימים אלא גם לביסוס עוצמה פנימית בלבנון ומול יריבים אפשריים מהמרחב הערבי ובאזור כולו. הוא הוביל את השינויים הללו כחלק מניהול מתמיד של מערכת מתחים למול הביקורת כלפיו מצד העדות האחרות בלבנון שאולי לא רצו את ישראל ברצועת הביטחון אבל בוודאי לא רצו מהפכה אסלאמית שיעית במדינה. על בסיס גודלה ועוצמתה של העדה השיעית, ובתמיכת סוריה ואיראן, הצליחה חזבאללה לבסס את שליטתה במדינה. נצראללה היה מי שהוביל את הארגון כל הדרך מקבוצה של טרוריסטים ולוחמי גרילה לעמדת ההשפעה יוצאת הדופן שהיתה לו בתחילת 2023.
יאסין בורא את חמאס והופך אותה למפלגה המובילה
תלמידיו של סייד קטב עשו גם הם חיל. במצרים תנועת האחים המוסלמים הוצאה אמנם פעם אחר פעם מחוץ לחוק אבל הספיקה להדביק את כל העולם הסוני כולו ברעיונות האסלאם הפוליטי. התנועה גם זכתה לאפיזודות, לרוב קצרות, של שלטון במספר מדינות באזור. אך לפני עשור שלטו האחים המוסלמים במצרים והזרמים הסלפיים שהתפצלו מהם שלטו על רוב השטח שבין עיראק וסוריה. אבל התהליך העמוק והעיקש ביותר של האחים המוסלמים התקיים בעזה. אחמד יאסין, מייסד תנועת חמאס, הספיק עוד לשבת בכלא במצרים ב-1966 בעקבות ניסיון ההפיכה שהוביל סייד קטב והתחיל במסע המקומי להקמת ריבונות אסלאמיסטית פלסטינית. ב-1968 כבר ניהל את הסניף העזתי של האחים. איש בישראל לא חשב באותה העת שמדובר במהלך בעל חשיבות.
יאסין ותלמידיו בעזה היו כולם בני מחנות פליטים. ביהודה ושומרון היו התלמידים בעיקר בני הכפרים המרוחקים. יאסין עצמו בילה את שנות נערותו במחנה שאטי. גם צאלח שחאדה ואסמעיל הניה נולדו וגדלו אף הם במחנה הצפוף הזה. רנטיסי, סנואר ומחמד דף גדלו במחנה הפליטים ח׳אן יונס. אוסמה חמדאן גדל במחנה אל בוריג׳. בוגרי הפלגים בגדה – משעל, ערורי, יחיא עיאש, הם כולם בני הכפרים הקטנים שבין שכם ורמאללה. מבין מובילי חמאס אין כמעט אחד שגדל באליטה הפלסטינית, בחמולות של הערים הגדולות (יוצא הדופן היחיד לדעתי הוא מחמד א-זהאר שנולד וגדל בשכונת זייתון בעיר עזה). חמאס היא תנועת שוליים שמתוך ההפכה של הנכבה ומלחמת ששת הימים, ועל בסיס חוסר עניין שיטתי של ישראל הצליחה לקנות לעצמה את עמדת ההובלה במאבק הפלסטיני. השילוב הרוחני והחומרי שהתנועה דוגלת בו היה הבסיס שאיתו רתמה את ילדי המחנות והכפרים, ואלו סייעו לה לבנות תשתית אמון ותומכים שתעמוד לה בעתיד.
בשנות בשנות השמונים והתשעים החלה חמאס להפוך את העוצמה הזו למציאות. תלמידי קטב החלו מתוך האינתיפאצ׳ה הראשונה לבסס את מעמדם כתנועת ההתנגדות המובילה בזירה הפלסטינית. התנגדותם המדממת להסכמי אוסלו הפכה את השמות מוחמד דף ויחיא עיאש למוכרים בכל בית בישראל. עם פרוץ האינתיפאצ׳ה השניה, על גלי הצלחת חזבאללה בהסגת צה״ל מלבנון, ותוך ניסיון לאמץ את צורות הפעולה של חזבאללה חמאס כבשה בסערה את הובלת ההתנגדות הפלסטינית. ישראל חיסלה אמנם את יאסין ואת רנטיסי ואת שחאדה בתחילת שנות ה-2000, אבל חמאס המשיכה לדהור לעבר ניצחון בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ושנתיים מאוחר יותר להשתלטות אלימה על רצועת עזה. למרות החיסולים והמעצרים רבים במעלה השנים, כוחה של חמאס רק גבר.
על בסיס פיסת הריבונות ברצועת עזה, עם הדלק של רוח ההתנגדות האסלאמיסטית, ומאוחר יותר עם הגיבוי האיראני, החלו להיערך בעזה לקרב הגדול להקרסת ישראל. בציר השיעי לא העלו על דעתם שהלהיטות של מחמד דף וסנואר, ילדי מחנות הפליטים בעזה, תוביל לנפילתה של תנועת ההתנגדות הלבנונית ולאיום בסיסי על מהלכיה האסטרטגיים של איראן בארבעים השנים האחרונות במזרח התיכון. סנואר קיווה שהוא יפגוש את נצראללה ברחבת אל-אקצה, אבל מהלכיו הובילו לפגישה אחרת שנצראללה בוודאי לא תכנן. לא כך.
פרק ג. האם אנחנו זקוקים למסגרת רוחנית
״ערבים מתפללים כי איזה חג״
ארץ חדשה, שלמה ארצי
ההתנגדות לשיבת היהודים לארץ ישראל וכינון ריבונות יהודית בארץ היתה במידה רבה תמונת מראה של המהלכים היהודיים. הפלסטינים לא ראו את עצמם כישות לאומית עד שהיהודים לא הביאו איתם מאירופה את מרכזיות הלאומים בהגדרה העצמית. על בסיס הרעיון הלאומי, ובתמיכת מדינות הלאום (לכאורה) שהוקמו על ידי הקולוניאליזם המערבי מסביב לישראל, נערכו המערכות הגדולות של מלחמת השחרור. ישראל יצאה מן המלחמה הזו כשידה על העליונה.
המאבק הפלסטיני נתמך בתחילה ברעיונות מערביים-מערביים (לאומיות, דמוקרטיה) ומערביים-מזרחיים (סוציאליזם, מהפכנות). רעיונות אלו סיפקו אנרגיה משמעותית אך זו דעכה בעשורים האחרונים ובייחוד על רקע הסכמי אוסלו מכאן, ודעיכת סט הרעיונות הלאומיים במערב מכאן.
במידת מה, עליית האסלאם הרדיקאלי בעולם הסוני, באיראן, בלבנון ובעזה דומה לעלייתם של גורמים דתיים במערב ובישראל באותן השנים. למרות הדימיון בחזרתה של הדת, יש כמובן הבדלים עמוקים מאוד. התבוננות טכנית תתאר את כולם באותו אופן. הקושי שלנו להסתכל על ההבדלים (כל הדתיים הם אותו הדבר) הוא בשלב הכשלון שלנו להבין היכן אנחנו פועלים. כך או כך, קריסתם של המשטרים החילוניים במזרח התיכון, החל מקריסת השלטון הלבנוני במלחמת האזרחים בשנות ה-70, עבור בקריסת שלטון השאה באיראן, דרך דעיכת השלטון הצבאי החילוני בתורכיה וכלה במהפכות במצרים ובסוריה הובילה לגל של מופעים ויישומים שונים של רעיונות האסלאם הפוליטי.
אלא שככל שהמרחב נעשה דתי ומוסלמי יותר, מערכות הביטחון של ישראל נעשו חילוניות יותר, בגישתן המטריאליסטית שתוארה למעלה. יש לכך סיבות רבות, חלקן פוליטיות ופנימיות, אבל חלקן נובעות מתוך הכשלונות של הגישה הלא מטריאליסטית, למשל ערב מלחמת יום כיפור, מול ההצלחות הבלתי ניתנות להכחשה של היזמות הטכנולוגית הישראלית. שאלת היסוד, מתוך המפגש הארוך של התרבות האסטרטגית הישראלית והמוסלמית לגווניה, היא האם ישראל מפסידה דבר מתוך הגישה האמורה. או במלים פשוטות יותר – מה אנחנו מפספסים כאשר אנחנו רואים את העולם רק דרך הכוונת המטריאליסטית.
נצחון המטריאליזם על רוח האסלאם
דומה כי יש לנו סיבות טובות מאוד לדגול במטריאליזם על פני אפשרויות קיומיות אחרות. ניתן להתבונן על שרשרת האירועים בחודשים אוגוסט-אוקטובר בחזית הצפון כנצחון של הגישה המטריאליסטית הישראלית על פני יריבינו.
במשך קרוב ל-18 שנים, מאז קיץ 2006, היתה הזירה הלבנונית הזירה המרכזית במיקוד בניין הכח הצבאי והביטחוני בישראל. במפגש המפתיע (לשני הצדדים) של 2006 לוחמי חזבאללה פגשו בדרום לבנון צבא ישראלי שלא נערך ברצינות לאפשרות שידרש לתמרן בלבנון. זה גם נראה בהתאם. לבנון היתה הזירה השלישית או הרביעית בחשיבותה, ומשאבי פיתוח הידע ובניין הכח למולה נערכו בהתאם. לעומת זאת, צה״ל של 2023 הוא צבא שחושב שהוא יודע לתמרן ולפעול במסגרת מלחמתית רחבה רק בלבנון. לצערנו, גילינו במלחמה שלמעשה לא היתה לצה״ל תוכנית עדכנית למלחמה רחבה ברצועת עזה. ב-18 השנים הללו צה״ל, בעיקר בעזרת גופי המודיעין השונים, הוביל מבצעים בלתי נתפסים. מטרתם של המבצעים הללו היתה להפוך את חזבאללה לארגון שלמרות שהוא ארגון גרילה במהותו, כלומר כזה שנעלם במעבה הסבך או האוכלוסיה, חשוף למול יכולות האש המדוייקת של צה״ל. בדיעבד נראה שהמהלך הצליח עד כה מעל למצופה.
הפער שנגלה לנו לפתע – בין מה שחשבנו על עצמנו ויכולותינו, לבין מה שחשבנו על חזבאללה, ובין מה שחזבאללה חשב על יכולותיו ועלינו – מצריך התבוננות. ההתבוננות הזו נחוצה, גם כי צה״ל התקשה מאוד לקיים מהלכים דומים בעזה. רבים בשיח הציבורי בישראל דנו בפערים האלו כאילו מדובר רק בחלק מהכשל המערכתי של ההפתעה. לדעתי הפערים אינם נובעים רק מפער ההשקעה שתואר למעלה, אלא גם מהיבטים יסודיים מאוד בצורת ההתארגנות של היריב. כדי לדון בהיבטים אלו, אבקש לחזור למסגרת שעוזרת לעסוק בהוויות אי הוודאות השונות בעשיה מערכתית.
תופעת המלחמה: בין הכאוטי, הסבוך והמורכב
בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה ניסינו לסייע למערכת לשנות את צורת הפעולה שלה למול מה שראינו אז כהזדמנות לשינוי אסטרטגי. האתגר המרכזי שלנו נבע מכך שביקשו מאיתנו להסביר מה יהיו השלבים הבאים כדי לדעת כיצד ראוי לפעול. הדיון נסוב לכן על שאלות מן הסוג של – האם משטר אסד ישרוד או יקרוס? איזה משטר עשוי לעלות במקומו אם יקרוס? כל ניסיון להסביר שאנחנו בשיאו של אירוע כאוטי שלא ניתן לחזות את סופו, אבל בהחלט מאפשר לעצב את התהוותו, עלה בתוהו.
ברגע מסויים פגשנו את צוות סריקת האופקים במשרד ראש הממשלה בסינגפור. הם הציגו בפנינו שלל מודלים שהם אספו בעולם, ובינהם את מסגרת קינפין שלא הכרתי עד לאותו רגע. בקצרה, המסגרת מאפשר לדון במצבי מערכת שונים ובסוג המענה הנדרש בהם, בחלוקה (גסה) לבעיות פשוטות, מורכבות, סבוכות וכאוטיות. באותו רגע, בהבנה של הסבוך והכאוטי, הבנתי שהמסגרת מאפשר לדון בדבר מה שהמערכת הישראלית מתקשה מאוד לדון בו.
מתוך המכלול, אני רוצה להתמקד בפער שבין הסבוך והמורכב. המרחב הסבוך (complex) הוא זה שיש בו התהוות אורגנית. האלמנטים שמרכיבים את המרחב (למשל – אנשים, חיות, ארגונים וכו׳), הם בעלי אוטונומיה לבחור ולפעול כראות עיניהם. הם גם קשורים אלו באלו, ולכן זה ממד שיש בו השתנות מתמדת. הסבוך איננו דבר שמנהלים (הוא לא מקבל הוראות) אלא דבר שמתנהלים איתו ומשפיעים עליו באופן עקיף (למשל באמצעות שפה, אמונות, ערכים וכו׳). המרחב הלבנוני, על שלל העדות הפועלות שם, נוטה להתנהל כתופעה סבוכה. גם הורות, או משפחה הן תופעות סבוכות. אי אפשר להיות ״מומחה״ בהורות ואין פתרון קסם לבעיות הזוגיות.
המורכב, לעומת זאת, הוא דבר מה שקיימת בו סדירות אך זה אינה ידוע לנו (למשל חוקי הטבע) ועל כן הפעלת מאמץ שיטתית מאפשרת לפצח את הנוסחאות הנדרשות כדי לשלוט במרחב. האתגר הוא עניין אנליטי, מעשה מומחיות, הוא יקר מאוד, אבל הצלחה בו מאפשרת ליצור פתרונות בהיקף רחב מאוד. תוכנה, למשל, היא מעשה מורכב לרוב. גם בניית בנק יעדים על ארגון יריב.
התרבות האסטרטגית של ישראל, חמאס וחזבאללה
לישראלים יש איכות ייחודית בפעולה במרחב הכאוטי. המרחב הכאוטי הוא זה שבו טרם התהוותה סדירות ברורה או שהסדר הקיים קרס. במצב כזה, לא ניתן להעתיק צורות פעילות שעבדו במקומות אחרים, ואין זמן לפתח צורות פעולה מותאמות למצב. הפעולה, הרבה לפני הבנה מלאה של הסיטואציה, מכווינה את המהלכים הבאים. אולי זה דבר מה סמוי מן העין שנשתמר מימי הישוב והפלמ״ח. אבל האיכות הזו נשלפת כשאין ברירה. כשיש ברירה, הבחירה הישראלית תהיה לפעול במרחב המורכב, באופן יזמי, לפיתוח המענה המושלם. אם יתנו להם מספיק זמן וכסף, הישראלים ייצרו את התשתית הנדרשת לנצח באמצעות רצף של קונץ-פטנטים. האירוע הראשון שניתן לתאר ככזה הוא מבצע מוקד. עבודת מודיעין, חקר ביצועים ותכנון מבצעי מופתית של שנים באה לידי ביטוי במספר שעות שאפשרו את הטיית ההיסטוריה. השמדת סוללות הטק״א הסוריות בבקעת הלבנון היתה גם כן מן הסוג הזה – פתרון טכני, מטריאלי, בקנה מידה רחב מאוד, לבעיה אקוטית.
ב-18 השנים המתוארות, ישראל פעלה ללא ליאות ליצירת תשתיות יוצאות דופן מן הסוג המורכב. תשתיות אלו ישבו נצורות ברובן המוחלט עד להשתנות בקיץ 2024. על יצירתן עמלו נשות ואנשי מודיעין, חקר ביצועים והתכנון המבצעי במשך שנים רבות, באופן מצטבר, שאיפשר להפעיל אותן ביום פקודה מעכשיו לעכשיו. צה״ל אמנם הופתע לגמרי בלחימה בדרום, אבל הגיע ללחימה בצפון עם נכסים מבצעיים שאף יריב לא ציפה שיכולים להתקיים. ההתמדה, העקשנות, והברק הטכנו-מבצעי היטו את הכף וכופפו את כנף הרק״ק.
מה שאיפשר לישראל למצות את עליונותה בתווך המורכב, הוא הבחירה או ההכרח של חזבאללה להפוך ממיליציה לגוף סמי צבאי ואז לגוף מבצעי שהוא יותר צבאי מאשר סמי-צבאי. ככל הארגון גדל, התבסס, התפתח, הוא הפך למורכב יותר, וככזה גם לחשוף יותר למה שמאמץ מן הסוג המורכב יודע לייצר. מה מאמץ מורכב יודע לייצר? פעילות בקנה מידה נרחב מאוד, ביעילות גבוהה, עם גישה תוצאתית. מה הוא לא יודע לעשות טוב? להתנהל בסבוך או בכאוטי.
נראה כי חזבאללה למד מן האיראנים יותר מדי. הסדר, הגישה המחושבת, שהוטמעה בחזבאללה לאור המורשת האיראנית-פרסית, יצרה בארגון טרנספורמציה מארגון גרילה לצבא טרור. בעוד שהגרילה דלה ביכולותיה אבל גם קשה מאוד לגילוי ולהתמודדות, צבא הטרור, כמו צבא, חשוף לעיני היריב ומאפשר את הכרעתו בכלים מערביים.
בראשית שנות ה-2000 החלה ישראל להכווין את עוצמתה במרחבי המורכב לפירוק ארגוני הטרור ביהודה ושומרון. כאמור – תהליכים מהסוג המורכב לוקחים זמן ומשאבים רבים. כעבור מספר שנים הפך המנגנון לפירוק ארגוני טרור לאפקטיבי כל כך שכמעט רק יוזמות אישיות הצליחו לפרוץ (למשל באינתיפאצ׳ת הסכינים). המנגנון מורכב ממענה טכנולוגי, ארגוני, ומדיני שסיפק במשך שנים מענה מוצלח מאוד לזירה שהיתה בלתי נשלטת.
לעומת חזבאללה, חמאס מתגלה בפנינו כארגון שונה בתכלית למרות הלמידה ההדדית והדמיון הרב. מתוך המלחמה ניתן להבין כי חמאס היא קודם כל תנועה, ולא ארגון. התנועה מבססת את עוצמתה באחיזתה העמוקה מאוד באוכלוסיה הפלסטינית. גם כאשר הממשל המרכזי והמקומי החמאסי ברצועת עזה קורס, שליטה של תנועת חמאס ברחוב אינה מתפוגגת. המבנה המבוזר מאוד של חמאס, יחד עם יכולתה להשתנות כל העת כדי להתאים את עצמה, מסייעת לה לשרוד למרות הפגיעה העמוקה מאוד והקשה בשדרות הניהול של התנועה, בנכסיה, ובאוכלוסיה שעליה מתיימרת חמאס להגן.
הפער באפקטיביות הפעולה של צה״ל מול חמאס ומול חזבאללה, נובע לכן לא רק מפערי ההשקעה, אלא גם מפערי הזהות של הארגונים השונים, הנובעים מהתרבות האסטרטגית שלהם, מהאידאולוגיה והתפיסה הדתית, ומתנאי היסוד בכל אחד מן האיזורים. מרכיב משמעותי בתנאי היסוד קשור לכך שחזבאללה לעולם יאותגר מבית על ידי מי שאינם בני עדתו, בעוד שחמאס נהנה מאחידות אתנית ומדומיננטיות אידאולוגית ברורה.
יתרונה של ישראל במרחב המורכב, הוא גם הפער שלה מול חמאס. שנה לתוך המלחמה, עוד לא התחלנו לשאול את עצמנו מי זו תנועת חמאס וכיצד ניתן להכריע אותה או לפרק את אחיזתה באוכלוסיה. אנשי המודיעין והמבצעים המצויינים שעמדו לנו באתגר המורכב, אינם בהכרח אלו שאנחנו צריכים בהבנת הסבוך. אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בסבוך קשור במערכת האמונות של בני האדם. כל עוד אנחנו אוחזים בגישה מטריאליסטית קיצונית, יהיה לנו קשה מאוד להבין דבר מה בעל ערך במרחב זה.
במידה רבה, עם פירוק יכולותיו של חמאס בעזה, עם הפגיעה העמוקה ביכולותיו של חזבאללה בלבנון, אנחנו דוחקים את יריבנו חזרה מהמרחב המורכב, בו לישראל יש עליונות ברורה, אל המרחב הסבוך, שבו הרוח לא פעם קודם לחומר. במרחב הזה הסיכון שהגופים הללו יציבו בפנינו אומנם יקטן באופן משמעותי (בצבא קוראים לזה ״שלילת יכולות״) אך יתעוררו אתגרים חדשים. בצבא הצה״לית החל שימוש בשנים האחרונים במושג ״מימד״. הסייבר, למשל, הוא מימד לחימה חדש עבור הצבא, כפי שהיו ממדי הים והאוויר בעבר. בשנים האחרונות מתארים את מימד התודעה כמימד. בהמשך לחשיבה האמריקנית מדברים על שליטה במימד האינפורמציה. אבל כל עוד יוותר מרחב הרוח יתום, יוסיפו יריבנו כמעט ללא עוררין במרחב הרוח, שהשפעתו על עתידינו הביטחוני לא פחותה גם אם לא ניתן לשקול אותה מול היכולות הקונקרטיות..
ללא מודיעין, בפתחה של התהוות איתנים
מדינת ישראל העלתה בחודשיים האחרונים את הידע המודיעיני שלה באש. כל מה שידענו מבוסס על שנים של מעקב אחרי התרבות האסטרטגית ומערך הבכירים בארגונים הללו. קשה מאוד להגיד מיהו חזבאללה כאשר כל מי שהוביל את הארגון הזה, כלומר כל מי שבנה ועיצב את הארגון כפי שאנחנו מכירים אותו, אינם יותר בין החיים. גם חמאס לוודאי ישתנה לאחר מותו של סנואר, אבל המבנה הסבוך של חמאס צריך להוביל אותנו לחשיבה שאם לא נכניס את הידיים שלנו עמוק לתוך השאלות האזרחיות בעזה, דבר לא ישתנה שם מהיסוד.
סנואר נהרג בהיתקלות ובמקום שבו שהה חסן נצראללה נפער בור עמוק באדמה. נצראללה תואר במשך שנים בתקשורת בישראל כמי שמתחבא בבונקר מהפחד שישראל תפגע בו. שניהם, סנואר ונצראללה תוארו כמנהיגים שאף שיש להם תחכום אסטרטגי, הם משיחיים, הזויים, ונטולי בוחן מציאות תקין.
בדיעבד, נראה שצדק מי שתיאר אותם כמתגוננים וחסרי אונים. ברגע מסויים, גם אם זה לקח יותר זמן והרבה יותר אבדות ומשאבים, מכונת המלחמה הישראלית שלפה את שניהם ממקום המסתור שלהם. רצף האירועים שהחל ב-15 ביוני עם שחרור ארבעת החטופים בנוציראת, חיסול מחמד דף בפאתי ח׳אן יונס, סיכול פואד שוכר בבירות, מבצע האיתוריות ולבסוף סיכול נצראללה וסנואר הציב את המודיעין הישראלי, העליונות הטכנולוגית ואפילו את השיטתיות של זרוע היבשה בעמדת עליונות על היריבים. שוב איננו זקוקים לנסות להבין את היריבים, מספיקה לנו נקודת הציון של מיקומו של היריב, ואנשי חקר הביצועים של חיל האוויר יעשו את השאר.
תפיסת הניצחון של צה״ל מגולמת ברעיון שהפירוק השיטתי של מנגנון השליטה של היריב ושל יכולותיו (כלומר אמצעי הלחימה שאגר) יובילו לקריסתו. ניתן לראות היטב את התפיסה הזו בדברי הרמטכ״ל הלוי ביחס לחזית הצפונית:
אנחנו מאוד נחושים להכות את חיזבאללה כמה שיותר חזק ותסתכלו לקחנו לו (קרי ברמה המטכ״לית, באמצעות חיל האוויר – י.ה.) את כל שכבת הפיקוד הבכירה, אתם (הלוחמים בשטח – י.ה.) לוקחים לו פה את כל שכבת הפיקוד המקומית, הפיקוד (פיקוד צפון – י.ה.) עובד גם על מה שבאמצע והעסק הזה מתכווץ, מתכווץ. יש כאן נזקים גדולים מאוד שרשרת פיקוד שלמה נמחקת.
ועם זאת, חזבאללה וחמאס מוסיפים להלחם בישראל. יכולותיהם נפגעו, שדרת הפיקוד קרסה ברובה, והארגונים עדיין ממשיכים. כדי להיות מוכנים להתהוות האזורית שמולנו, אנחנו זקוקים לא רק לחשיבה מורכבת, מצוינת ואיכותית ככל שתהיה, אלא ליכולת גישוש, פעולה ויכולת לספר סיפור במרחב הסבוך של המזרח התיכון.
פרק ד. מאבק האיתנים
זו יומרה גדולה מאוד לנסות לספר את הסיפור בהא׳ הידיעה. אבל אנשים מספרים סיפורים שונים ובאופן מסויים נעשים מהסיפורים הקטנים הללו סיפורים לאומיים גדולים יותר. בפרק המסכם של המסה, אבקש לחרוג מהשיח האנליטי ולדלג לשיחה מסוג אחר לגמרי.
סינוואר תואר בתקשורת הישראלית במשך חודשים כעכבר שוכן מחילות. האופן שבו הוא נהרג תואר על ידי רבים כביטוי לשפל המדרגה אליה הגיע במלחמה. כך למשל תיאר שר הביטחון גלנט את רגעיו האחרונים:
סינוואר סיים את חייו כשהוא מוכה, נרדף, נמלט על נפשו, לא מפקד על הארגון שלו ורק דואג לעצמו.
הפלסטינים לעומת זאת, ראו בסרטון של רגעים האחרונים של סנואר מופת. סינואר נלחם עד נשימתו האחרונה. קריקטורות פלסטיניות מתארות כיצד סינואר מוריש לדור הילדים את ההתנגדות. המקל שהוא משליך ביאושו על הרחפן הוא למעשה המטה של משה. הבחירה של דובר צה״ל להציג את שלל אמצעי הלחימה שנמצאו בסביבתו היא מהלך אוטומטי של גוף שעסוק במשך שנים לשכנע את העולם שמי שאנחנו פועלים מולם הם לוחמים, לא אזרחים. פרסום הסרטון ואמצעי הלחימה הצליחו להשיב גם לפלסטינים את התחושה שמי שהוביל אותם היה לוחם נחוש, לא אזרח.
חוסר ההבנה העמוק של דובר צה״ל בשחרור החומרים המצולמים הללו נובע מהריק המטריאליסטי שמאפיין את כל השיחה האסטרטגית בישראל. עמדו לנו בעבר מנהיגים שראו בצד השני ובעוצמותיו יריב ראוי, מר נפש. משה דיין, למשל בהספד המפורסם לרועי רוטנברג, בן גוריון בפגישותיו הרבות עם מנהיגים ערביים הצליחו לנסח הבנה אינטימית מאוד על המערכות שפועלות סביבנו. כיום, אפילו גופי המודיעין מתקשים לייצר הבנה כזו. למול הריק הזה, אולי צריך להעמיד מחדש תשתית שרואה את העוצמות והעומק בצד השני. ללא יכולת כזו ספק אם נוכל ליריבים שדחקנו שוב אל הסבוך והכאוטי.
מפגש סינמטי עם בלעם
יוסף מחפוד לוי תיאר באופן חד את המהלך הנרטיבי-איסאלמי ביחס לסינואר כרגע:
איך הפך סִנְוַאר אלְ-פַאר (סינואר העכבר) ל-סִנְוַאר אל-טַּיַּאר (סינואר המעופף), ומה הקשר לשנת 629 לספירה?
[…]
סרטון ידו הפצועה של יחיא אל-סינוואר מצילום הרחפן הצה"לי, הופכת את דמותו לאט לאט לגיבור מיתולוגי מהמסורת האסלאמית – גַ'עְפַר בּן אַבּי טַאלִבּ המכונה גַ'עְפַר אל-טַּיַּאר ("ג'ַעְפַר המעופף").
מאתמול בערב, מספר שעות לאחר חיסול יחיא אל-סינוואר, שוחחתי עם עמיתים ומכרים מרחבי מדינות ערב, דווקא סרטון הרחפן הצה"לי בו נראה סינוואר משליך לעבר הרחפן מקל, מעורר הדים בעולם האסלאמי ובעיקר בין תומכי סינוואר.
מהשיחות איתם עולה זווית מרתקת וחשובה על בניית ההילה סביב חיסולו וסביב בניית הנרטיב המיתי על דמותו של יחיא אל-סינוואר והחלק של חיסולו בכך.
הכל מתחיל בשנת 629 לספ' בקרב שנקרא "קרב מֻאְתַה", בקרב זה שלח הנביא מוחמד לוחמים מוסלמים להילחם בביזנטים.
אחד ממפקדי קרב זה הוא בן דודו של הנביא מוחמד, גַ'עְפַר בּן אַבּי טַאלִבּ, שבחלק מהקרב נשא את דגל המערכה בידו הימנית.
לאחר שנקטעה ידו הימנית של גַ'עְפַר המשיך לשאת את דגל המערכה בידו השמאלית והמשיך להילחם בקרב עד ששתי ידיו נקטעו, וגם לאחר מכן לא ברח מן המערכה עד מותו.
על הגבורה והעוז אותם הפגין גַ'עְפַר, זכה לשתי כנפיים כמלאך איתן הוא מעופף בגן העדן, ומכאן קיבל את הכינוי גַ'עְפַר אל-טַּיַּאר ("ג'ַעְפַר המעופף").
[…]
יחיא אל-סינוואר מתחיל לקבל אט אט את ההילה כפי שקיבל גַ'עְפַר בּן אַבּי טַאלִבּ שהמשיך להילחם גם ללא ידיו, מה גם, לאחר מותו הגיע חַ'אלד בּן אלְ-וַלִיד המצביא המוסלמי הגדול ביותר.
יוסף מחפוד לוי, פוסט בפייסבוק
לדובר צה״ל לא היתה יכולת לדמיין שכך תעבוד המערכת הפרשנית של היריב. אבל הוא היה יכול להבין את הערך של נרטיב הגבורה בהקשר של סינואר.
סיפור פריחתו באוויר של סינואר מזכיר במסורת היהודית את פריחתו באוויר של בלעם. המדרש בתרגום יונתן מתייחס לתיאור המוזר בספר במדבר שמונה את הניצחון על חמשת מלכי מדין שכולם נהרגו במלחמה, אבל מציין שדווקא את בלעם בן בעור הרגו דווקא בחרב. לאור פריט המידע המוכמן הקצרצר הזה המדרש מספר סיפור שלם:
כיון שראה בלעם הרשע את פנחס הכהן רודף אחריו עשה מעשה קסמים ופרח (עף) בשמים. מיד הזכיר פנחס את השם הגדול והקדוש (שם ה׳) ופרח אחריו והחזיק בו בראשו, והורידו לארץ. שלף (פנחס) את החרב וביקש להרוג אותו (את בלעם).
פתח פיו (בלעם) בדברי תחנונים ואמר לפנחס – ״אם תקיים את נפשי אשבע לך שכל הימים שאני חי לא אקלל את עמך״.
תרגום יונתן, תרגום עצמי לעברית.
ענה ואמר לו (פנחס): ״הלא אתה הוא לבן הארמי שרצית להשמיד את יעקב אבינו, וירדת למצרים כדי לאבד את זרעו, ולאחר שיצאו ממצרים גירית בהם את עמלק הרשע, וכך היתגרית גם לקלל אותם, וכין שראית שלא הצלחת במעשיך ולא התקבלו דבריך אצל ה׳, יעצת למלך הרשע בלק להעמיד את בנותיו בפרשת הדרכים כדי להטעות אותם (את ישראל) ומתו בשל כך מהם עשרים וארבע אלפים, ולכן אי אפשר שוב לקיים את נפשך״.
מיד שלף חרבו מנרתיקה והרגו.
המדרש מתאר קרב ענקים מיתי. במילים ספורות התרגום דוחף לפסוק האינפורמטיבי דרמה שלא היתה מביישת סרט של דיסני. פנחס עף אחרי בלעם, ומוריד אותו לארץ. בלעם מתואר כנביא בעל כוחות רוחניים אדירים. לפנחס יש גם כן כוחות רוחניים, ולכן הוא גם יכול ״לפרוח באוויר״. אבל המדרש בוחר להנחית את שניהם לקרקע המציאות. משפט השדה המתואר לא מתקיים בשמים אלא על הארץ. כדי להרוג את בלעם צריך הצדקה טובה, ופנחס מתאר את כל סיפור החיים של בלעם, עם היסטוריה שכלל לא הכרנו – בלעם הוא למעשה לבן, חותנו של יעקב. הוא רודף אחריו עד מצרים ולמעשה יושב בדיון שבו פרעה מחליט לשעבד את עם ישראל ולהשליך את הבנים ליאור. הוא גם זה שמעורר את עמלק להלחם בישראל במדבר, הוא מנסה לקלל את ישראל (הפריט היחיד מכל המידע הזה שכן מופיע בכתובים) ונותן לבלק את העצה להזנות את עם ישראל בבעל פעור.
הבחירה להרוג את בלעם בחרב עוסקת בקדימות הממשות על הרוח. הגישה הבסיסית של ישראל עוסקת בכך שהרוח צריכה לבוא לידי ביטוי בממשות. שאין קיום להבדלה בין הרוח והחומר. אבל האתגר של העמידה מול גדולי הרוח היריבים הוא אתגר עמוק, מאתגר והמדרש הזה, בקצרנות המדרשית הרגילה, ללא ספק מעצים את הדרמה שבהתמודדות כזו.
היום השמיני
בדרך הביתה מתפילת חג הסוכות, לאחר שכבר נודע שסינואר נהרג, הבן שלי אמר שחבל שסינואר לא נהרג בשמיני עצרת, בדיוק שנה לתוך המבול שהביא עלינו ועליהם. הרהרתי בכך לרגע ואמרתי שאולי זו בדיוק הנקודה. סינואר וחבריו ניסו לערער על שמיני עצרת.
במסורת היהודית חג הסוכות מתואר כחג אוניברסלי. הממד הזה מופיע כבר בכמה מן הנביאים, למשל בנבואת זכריה אותה קוראים בבתי הכנסת בחג הראשון של סוכות:
וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.
זכריה יד טז
חז״ל במדרשים מעמיקים את הנקודה הזו, וטוענים ששבעים הפרים שמקריבים לפי המסורת בסוכות, הם למעשה כנגד שבעים אומות העולם. לעומת זאת, החג המסיים את מהלך החגים המכונה במקרא ״שמיני עצרת״, מתואר במשל המדרשי על ידי חז״ל כיום אינטימי של אלוהים וישראל לבדם:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה שִׁבְעַת יָמִים, וְזִמֵּן כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁבַּמְדִינָה בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה.
במדבר רבה כ״א
כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: ״כְּבָר יָצָאנוּ יָדֵינוּ מִכָּל בְּנֵי הַמְדִינָה, נְגַלְגֵּל אֲנִי וְאַתָּה בַּמֶּה שֶׁתִּמְצָא, לִטְרָא בָּשָׂר אוֹ שֶׁל דָּג אוֹ יָרָק״.
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״, גַּלְגְּלוּ בַּמֶּה שֶׁאַתֶּם מוֹצְאִים, בְּפַר אֶחָד וְאַיִל אֶחָד.
המדרש מתאר את חג הסוכות כמסיבה שבה המלך (אלוהים) מזמין את כל בני הממלכה. כשמזמנים את כולם צריך גם להביא אוכל לכולם. אחרי שבעת ימי המשתה האלו, נשאר המלך רק עם החבר הקרוב שלו, והוא אומר לו – ״בוא נעשה איזה אפטר-פרטי קטן, רק אנחנו. אל תשקיע באוכל, תמצא איזה שארית של משהו, זה ממש מספיק״. זה תיאור מאוד אינטימי, יומיומי, של היחס בין המלך לאוהבו. המלך יוצא לרגע מגינוני המלכות שלו כדי שיהיה לו רגע של שקט.
באותו מדרש עולה גם הביקורת של ישראל על הבחירה האלוהית הזו. בעוד שבני אומות העולם רק מכעיסים את אלוהים, בני ישראל נדרשים להקריב כנגדם. המדרש מונה מעט מתוך הדברים הרעים שנעשו:
אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ: ״הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָם הוֹסַפְתָּ שַׁלְוָה לְדוֹר הַמַּבּוּל! שֶׁמָּא הִקְרִיבוּ פַּר אֶחָד וְאַיִל אֶחָד? לֹא דַיָּן שֶׁלֹא כִבְּדוּךָ, אֶלָּא אָמְרוּ (בראשית יא, ד): ׳הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר׳ (במגדל בבל, י.ה.), וְכֵן לַסְּדוֹמִיִּים, וְכֵן לְפַרְעֹה, וְכֵן לְסַנְחֵרִיב, וְכֵן לִנְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁמָּא הִקְרִיבוּ אֶחָד מֵהֶם פַּר אֶחָד וְאַיִל אֶחָד?! לֹא דַיָּן שֶׁלֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא הִכְעִיסוּךָ! וּלְמִי נָאֶה לְהוֹסִיף שַׁלְוָה וְכָבוֹד? לְיִשְׂרָאֵל! שֶׁנֶּאֱמַר: ׳יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה'׳, וְאֵין גּוֹי אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז, כג): ׳וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ׳״
הביקורת הזו חוזרת באופן דומה בתחילתו של המדרש שהבאנו למעלה:
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קט, ד): ״תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה״
אַתְּ מוֹצֵא בֶּחָג יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ שִׁבְעִים פָּרִים עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים הֲרֵי אָנוּ מַקְרִיבִין עֲלֵיהֶם שִׁבְעִים פָּרִים וְהָיוּ צְרִיכִין לֶאֱהֹב אוֹתָנוּ! וְהֵם שׂוֹנְאִין אוֹתָנוּ!״ שֶׁנֶּאֱמַר: תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי.
לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״עַכְשָׁו הַקְרִיבוּ עַל עַצְמְכֶם, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.״
המדרש הזה מתאר מצב עניינים עולמי מסויים. למרות כל הדברים הרעים שנעשים לישראל ולמצוותיו של האל, הוא ממשיך לאפשר להם לשלוט בעולם שלו. את הפיצוי לישראל הוא לא מספק בדמות עוצמה, אלא דרך אינטימיות. כשאדם קרוב אצל אדם אחר הוא לא צריך לפרסם את זה. גם הטענות של ישראל על קרבתם לאלוהים מתקבלות באופן מאוד רע, ובצדק, בעולם. יש כאן סוד שצריך לשמור אותו ככזה.
אבל סינואר יצא בשמיני עצרת למלחמה כדי לטעון שליהודים אין שום מעמד מיוחד בשמים ובארץ. שהתורה שלהם היא סילוף, כמו שהמוסלמים אומרים, שהדת שלהם היא פגאנית, שהקשר שלהם לארץ הזו מומצא.
מול הבחירה שלו לפתוח בשמיני עצרת, בשמחת תורה, הטענה שלנו הפוכה לגמרי. לא נצליח לשכנע אותך, סינואר, וגם לא את העולם, שאנחנו אהובים יותר. זה שיח שאין טעם לנהל. כל אחד חושב שהוא הכי אהוב. השיחה שלנו איתך, סינואר, אחרי שאחזנו בראשך, והטחנו אותך בעוצמה חזרה לארץ, היא על הדברים הרעים שנעשו על ידך ועל ידי האנשים שאותם הובלת.
עשיית הדין בסינואר ביום הראשון של החג האוניברסאלי מסיתה את הדיון משאלת הבכורה על הארץ, ועל כן מפקיעה את הדיון מאמות המידה של כל אחד מהצדדים. הממד האוניברסלי של סוכות מציג את הרוע של חמאס ככזה הפוגע בדינים המקובלים על ידי בני האדם באשר הם. מי שהפך את האכזריות לכלי השרת שלו, אינו רשאי לפיכך להוסיף לחיות. לכן סגירת החשבון של ישראל עם סינואר, יפה לה שבאה בחג הראשון.
וכך אכן מצאנו במדרש שעלה בידינו מעפרות רפיח:
כיון שראה סינואר הרשע את פנחס הטען ויצחק התותחן מטנק ב׳ 3 רודפים אחריו, עשה מעשה קסמים ופרח בשמים. מיד שלחו במפקדת החטיבה את צוות הרחפן אחריו.
כשראה סינואר את הרחפן אמר – ״אם תניחו לנו לנפשנו, ותצאו מעזה, ותחזירו לנו האסירים, ותשכנעו את העולם לממן את שיקומנו ולערוב לביטחוננו אשיב לכם החטופים שנותרו״.
מיד אמר לו יצחק – ״אתה הוא סינואר הרשע שרצחת את האחים שלך במחנה הפליטים בח׳אן יונס, וישבת בשל כך עשרים ושלוש שנים בכלא. ובכל השנים האלו דאגו למחסורך, וריפאוך וכלכלוך ולימדוך. ובתום אותן כ״ג שנים, שילחוך, ואף על פי כן לא נחת, אלא שבת לרצוח מבני עמך, ולא בנית ביתם ושלא שיקמת אדמתם, אלא הוספת ובנית מנהרות ובכלי חרב, ושבת לחרוש מחשבות רעות על ישראל.
ובשמיני עצרת באת עליהם פתע, וביקשת להביא מבול לעולם, ועלתה בידך ומלאה הארץ חמס. ולקחת מהן שביה, ולא חמלת על נשים ילדים וזקנים. וכשהתקרבו חיילי צה״ל לפתח מערתך, הורית להרוג את ששת החטופים ששמרת עימך כדי להגן על עצמך. ובשל כך אי אפשר עוד לקיים את נפשך.״
כשראה סינואר שכלת אליו הרעה מאת הרחפן, ביקש להשליך בו מקל שמצא לידו. אמרו – מקל זה של משה רבינו היה, ונעשה לנחש בידו ונשכו.
מיד טען פנחס הטען פגז בטנק, וירה בו יצחק והרגו.
כתיבת תגובה