בקצב האירועים הניתך עלינו, סערת "היהודים באים" מעניינת כמו השלג של 2019. בשבוע שעבר עלה פרק הסיום של העונה. לאור הסערות שקדמו לו ושבריריות המערכת התקשורתית בעידן הנוכחי סביר להניח שזו היתה גם העונה האחרונה של הסדרה. בסופו של הפרק ביצעו הדמויות מהסדרה שיר סיום. הרצל, הבבא סאלי, דיין, בגין, אסתר ארדיטי, הרב לוינגר, יוסף, בת שבע, בן גוריון, טרופלדור, רבין ופרס, בן יהודה, וכן משה רבנו ובני ישראל שרים יחד את השיר של שלום חנוך ״אל תקרא לי עם״.

זהו אקורד סיום בוטה מאוד. אפילו צורם. אישית היה לי הרבה יותר קשה לראות את הקטע הזה מאשר את עשרות המערכונים המציגים אות אותן דמויות כאנשים קטנים ומסוכסכים, חלקם סוטים או סטלנים, גזענים ומיזוגניים. גם הצגת רגעיה הגדולים של האומה כאירועים מקריים שנולדו בטעות יש בה צד מבדר. אבל כאן יש משהו שהוא מעבר. ספר חדש שהתפרסם לאחרונה על חיים וייצמן מציג אותו כבוגד סידרתי וכמי שנגעל מארץ ישראל. ולמרות זאת, בעיני, הקטנות האנושית לא לוקחת ממנו את מקומו ברגע ההיסטורי הגדול שהוא היה שותף לו. בדומה לווייצמן, אנו יודעים כיום לראות את מי שנטלו חלק פעיל בעיצוב ההיסטוריה שלנו על שלל המורכבויות שלהן. אפשר לשאת בימים האלו את המורכבות של לאחוז בזה וגם בזה. אבל הסיום של היהודים באים גוזל מכל הדמויות האלו את משימת חייהם – השותפות הגדולה הזו בנסיון להפוך את היהודים לעם.

לשלום חנוך מותר בוודאי לשיר את ״אל תקרא לי עם״. השיר נכתב ברגעים הקצרים של קץ ההיסטוריה בשנות ה-90. עם הכאב שלאחר רצח רבין, השורות ״ישמור אותי האל מפני האמונה״ מקבלות ביטוי הקשרי ואפילו הגיוני. אנחנו גם יודעים שחנוך רוצה להיות הנביא של הקולקטיב הליברלי בארץ הקודש והמלים האלו, מתלבשות נהדרת ברצון הזה. אבל לשים את המילים האלו בפה של מי שכל מה שעשו ופעלו היה הפוך לחלוטין, לא מאיר לנו מבט אחר, מעניין, מצחיק או מחדש על ההיסטוריה או על הדמויות. הוא רק מציף את התודעה הדלה של מי שעומד מאחורי הפקת הסדרה, שהיא התודעה הדלה של הליברליזם הנאו קפיטליסטי במאה ה-21: כולנו פרטים, כולנו מסוכסכים עם עצמנו, לכולנו פנטזיות ומאוויים, אבל אין דבר כזה כולנו. גם דבר אינו חורג מן החומרי בשום צורה.

יש גם תשתית ערכית למהלך הזה: אל תפגע, אל תתגזען, אל תכפה. אבל אין לכולנו הזה שום תשתית משותפת ביחס לשאלה מה *כן* לעשות. והכולנו הזה גם מתקשה להבין כל מציאות חיים שאינה זהה לשלו. זה ממש עיוורון, שמוליד בתורו גם עוולות מסוגים שונים.

מה הקשר לקורונה תשאלו מן הסתם. זו שאלה טובה כי את מה שאמרתי למעלה רציתי להגיד בלי קשר. אבל אני רוצה לטעון שצורת החשיבה הזו, גם אם היא לא גלויה, מתארת את רוב הציבורים בישראל ואת ההתנהלות הציבורית שלנו ב-2020. היא בוודאי לא ייחודית רק לאלו ששומעים שלום חנוך בפומבי. השורה ״אין שום עם סגולה, יש רק יחידים״ היא תיאור לא רע של ישראל כיום ושל המנהיגות ברוב קצוות הקשת הפוליטית. הרעיון של מקסום האינטרס האישי שלי על חשבון האינטרס הלאומי משותף לברסלברים, למפגינים, לבעלי הרשתות, לשולמנים, לתושבי ניר דוד ולרבים נוספים. הוא נוכח אפילו אצל המיעוט שממשיך לטעון שרוממות הלאום בגרונו.

הבעיה היא שלחזור אחורה אי אפשר (לא נחזור להאמין לממסד כמו שנהגנו בעבר) ולא ברור מה הדרך קדימה. אם בפוסט הראשון עסקנו באובדן היכולת לתעדף כאן אנחנו עוסקים בהיעלמות ה-common sense. התרגום הנפוץ של common sense לעברית הוא ״היגיון בריא״. אבל באופן מילולי, common sense פירושו היגיון משותף (או היגיון צרוף). דרך קולקטיבית בסיסית לראות את הדברים. והקומונסנס הזה, על הצד הבריא שלו ועל הצד המשותף, חמק ונעלם.

צריכה להיות גם דרך שלישית. דרך שעוסקת באופן שבו ניתן לבנות היגיון משותף. אמת ונכון שהגענו למשבר הזה במצב של בור תקציבי עמוק במשאבי האמון שלנו. לא רק ביחס לאמון של האזרח במדינה. גם, ובעיקר בהיבטי האמון שלנו אלו באלו. ובאמת שאפשר להאשים את כל הצדדים הנוגעים בדבר במשבר הזה. מעטים משכו את ידיהם מהעונג של שליפת הקוביה הזמינה במגדל האמון שלנו. אבל כל זה לא אמור לרפות את ידינו מהמאמץ להשיב את הלבנים למקומן.

התפקיד המרכזי בשעת משבר של מנהיגות היא להצליח לספר סיפור חדש ורלוונטי. כזה שיאפשר לקבוצות השונות, להמוני בני האדם לזהות את עצמם עם סיפור גדול. הסיפור הקודם היה – כולנו פועלים לקידום של שגשוג אישי ולאומי. הסיפור הזה מאפיין את השחיתויות ואת ההצלחות שלנו בעשורים האחרונים. אבל המשבר הכלכלי הלאומי והעולמי מערער את הסיפור הזה מהיסוד. לצערי קשה לי לראות איך מספרים כאן סיפור בסדר הגודל הזה, ואיך מקדמים בפועל את הדרך השלישית הזו ללא מנהיגות. ובו בזמן קשה לי לראות מישהו מהמתיימרים להיות מנהיגים שמסוגל להוביל דרך כזו (הנה שלפתי עוד קוביה). אז מה אנחנו כן יכולים לעשות? אני חושב שאנחנו לא יכולים כפרטים וכקהילות לבנות מחדש את המגדל, אבל כן יכולים לבנות קוביות חדשות שישמשו לבניין של מגדלים עתידיים.

איך בונים כרגע קוביות? אם אני מסכם את מה שהבנו עד כה, ניתן לנסח אותו באופן הבא:

1. לשרוד – אנחנו במשחק של זמן. במשחק הזה משתתפים שחקנים פעילים כמו חוב, משפחה, תעסוקה, ילדים, חינוך, דיור ועוד. המטרה שלנו היא לשרוד ככל הניתן. הדרך הטובה ביותר של בעלי חיים לשרוד תקופות קשות (של קור קיצוני או של יובש וחום קיצוני) היא להכנס לתרדמת חורף או למחפורת קיץ כדי להגיח בריאים ומוכנים לתקופות שאפשר לחיות בהן. בני האדם פחות טובים בלהאט את חילוף החומרים שלהם, אבל אנחנו כן יכולים להאט ככל הניתן לא מעט איזורי חיים שהאצנו בעבר.
2. להצליח לשרוד – ההצלחה היא בעלת ערך משלה. כל יום מוצלח עם הילדים בסגר הוא הצלחה. כל חודש עם הראש מעל האוברדרפט הוא הצלחה. כל רבעון שהעסק ממשיך לרוץ ולשלם משכורות הוא רווח נקי.
3. להצליח לשרוד לבד – אנחנו לא יכולים לסמוך על אף מערכת שתעזור לנו. כדאי לנו לצאת מתוך נקודת הנחה שהבלבול שאנחנו חווים הוא כאין וכאפס לעומת הבלבול בכל מערכת שאנחנו פוגשים. המטרה של כל המערכות האלו כרגע היא בעיקר לצמצם את אי הוודאות שלהן, והצרכים המורכבים שלנו פחות נמצאים לנגד עיניהן.
4. להצליח לשרוד ביחד – אנחנו לא לבד. משאבי החוסן והכשרון שלנו מפוזרים באופן לא אחיד. בואו נמצה את הערך שאנחנו יכולים לספק אחד לשני. פשוט (גם אם לא קל) לדבר על תמיכה כלכלית בעת הזו. יותר קשה – אבל לא פחות חשוב – לדבר על תמיכה בחוסן נפשי של אחרים.
5. להצליח לשרוד ביחד למען עתיד גדול יותר – אנחנו לא חייבים להכריע איזה עתיד בדיוק זה יהיה. אבל ככל שאנחנו מעמיקים במשבר, החזרה לאחור פחות אפשרית. במקום לנסות לחזור לחלומות הישנים שלנו כדאי להפוך את הכתובות הישנות לסימני דרך לבאות.

*

שלום חנוך צדק. אדם נשאר אדם. אבל האדם לא מהלך לבד בעולם. הוא יכול לבנות משמעות משותפת ולהצטרף לשותפות שגדולה ממנו בהרבה. ואכן ״המציאות זקוקה להגנה״ כמו שמוסיף השיר. אבל גם זקוקה לכיוון וזקוקה להרבה מאוד אמונה.

אם היהודים באים יכולים לשים את המילים האלו בפה של דוד בן גוריון ושל הבבא סאלי, גם אנחנו יכולים לדרוש את אותן המילים לטובה:

״אם אתה עובר״, אם מתלמידיו של אברהם העברי אתה, שהיה עובר ממקום למקום;

״אצלנו בשכונה״, איזוהי שכונה, זו בירה דולקת [בית בוער] שפגש אברהם בדרך, שראה את העולם עולה באש, והבריות נאכלים בלהבה;

״תראה שם על הקיר כתובת ישנה״ שהאש מכלה את הקליפות וחושפת את מה שכבר נודע בתחילה.

"גם המציאות זקוקה להגנה״ שאמר אברהם – אפשר העולם הזה ללא מנהיג?!

"ישמור אותי האל״ ומיד נגלה עליו האל ואמר: אין עצה ואין תבונה אלא שינהיג האדם את עולמו

״מפני האמונה" ואין הנהגה אלא גילוי פני אמונה.

וסיים ואמר:

״אדם נשאר אדם, אל תקרא – לי,

קרא לי – עם.״

---