לפני עידנים ניסיתי לעסוק כאן בצורך בתיאולוגיה חדשה בתוך העולם העולה באש. ביקרו אותי אז בצדק שחסרים לנו הרבה דברים לפני שחסרה לנו תיאולוגיה. בכל זאת השתחררתי בשבוע שעבר מ-221 ימי מילואים, ואחד הדברים שחסרו לי מאוד היא תיאולוגיה רלוונטית. בשפה יותר יומיומית – להבין מה היהדות יכולה להביא ליהודים בפרט ולאדם בכלל בעת הזו. כמו שאמרנו בקורונה היהדות שוב חסרת ערך ברגע הנוכחי, מסתחררת לתוך מסרונים של הדלקת נרות עבור החיילים והחטופים.

במידה רבה הדתיות בעידן המודרני היא הכרה בכך שהתברברנו בדרך ולכן מהווה נסיון לחזור ולאחוז בנקודה האחרונה שבה חשבנו שכן ידענו איפה אנחנו נמצאים. מתוך ההעמדה הזו יכולות להיות שלוש הכרות מרכזיות:

1. להחזיק קשר עמוק אך לא כפייתי כעוגן לעבר, מתוך הכרח להמשיך את הקשר עם העולם המשתנה ואפילו תוך חיבה לבירבור שמאפיין אותו (בגדול זו העמדה המסורתית והדתית-לייטית).
2. נסיגה אל תוך העבר (העמדה החרדית) – בחירה לעמוד מנגד למציאות שהשתנתה באופן שלא מאפשר יותר לקיים בתוכה חיים יהודיים כמו שאנחנו מכירים אותם מהעבר.
3. נסיגה אל תוך הווה/עתיד מדומיינים (עמדה חרד״לית) – בחירה לראות במציאות רק את מה שמצוי בהלימה לאיך שהעולם אמור להתקיים (כמו שהוא מתואר במסכת הכתיבה היהודית לדורותיה). הפרקטיקה מחייבת התעלמות מרוב מה שלא בהלימה, מאבק מול היבטים ספיצפיים שניצבים במובחן כנגד האופן שבו המציאות צריכה להתקיים, והאדרה עד כדי המצאה של מה שכן בהלימה.

מה שמאוד חסר בקבוצה הזו היא עמדה שטוענת שלא התברברנו או שהתברברות היא חלק מהותי, אולי מכוון, בעולם הזה. במקורה, העמדה של הרב קוק מבוססת על אוסף טענות מהסוג הזה (ראיית הערך והטוב בהתפתחויות של ההשכלה, הלאומיות והחילונות). אבל בגלל הנטייה האידאית שלו הנוכחות של המציאות די מוגבלת בכתיבה שלו. תלמידיו כבר פיתחו מתוך הגישה הזו את הגישה החרד״לית ההפוכה (זו שמתרפקת על המציאות שלפני מאה שנים ומתעלמת מרוב מה שקרה מאז).

מה שעוד חסר בגישה הזו היא נוכחות אלוהית. במידה רבה הסדר שלמעלה (מסורתיים > חרדים > דתיים לאומיים) הוא גם סדר הצמצום של האלוהות במציאות. אחת הביקורות הקלאסיות של החילונות על הדתיות היא המקום הקיצוני שדתיים מייחסים לאל בקבלת ההחלטות שלהם, אבל בפועל הדתיות היהודית המודרנית כלאה את רוב העיסוק באלוהות במסגרות מאוד מנוהלות. המסורתיים עוד מאמינים בו כמשהו פועל, החרדים פחות, והחרד״לים בגדול יצרו דיון באלוהות כמערכת נטולת פנים. האל חדל להיות סובייקט.

וחלק מגאולת היהדות הדתית בעת הזו מחייב את גאולת האל כסובייקט, אבל לא רק במובן האישי (כלומר – הלאה ומעבר ל׳טאטע׳ החסידי). התבוננות על דמות האל היהודית במקרא ובהגות של בית שני מגלה אל שהוא מאוד לא כל יכול. הוא אולי האל הכל יכול הכי כושל שאפשר להעלות על הדעת. שום מהלך שהוא מנסה להוביל לא מצליח בפעם הראשונה, לפעמים גם לא בפעם השניה והשלישית. הקריאה הקבלית באירועי הבריאה מגלים שרוב מה שהוא מנסה לא מצליח. האדמה הארורה הזו ארורה גם בשבילו. והקריאה של ספר בראשית – זו שמנסה למצוא מקום שיש בו יראת אלוהים (ולא רק יראת חטא, כלומר מקום שבו נוכחות הסובייקט האלוהי מאפשרת מציאות חיים אפשרית במזרח התיכון חסר החוק והסדר). אירועי ה-7 לאוקטובר מגלים שעדיין אין יראת אלוהים במקום הזה.

וכל זה מחזיר אותי אל הדרך הרביעית שחסרה למעלה. אם הציונות היא הבחירה של היהודים לקחת את גורלם בידם, הרי שתיאולוגיה ציונית היא הבחירה של היהודים לקחת את הדת שלהם בידם, כלומר להיות מוכנים להאמין מחדש. להאמין במובן של להיות האומן, זה שנושא את היונק על ידיו, זה שהולך לפני האלוהים ולא רק אחריו. יראה, כמו אדם שמתבייש בפני ילדיו, שרוצה ליצור כאן מקום טוב יותר לחיות בו בשביל מי שיבואו אחריו, שידעו כל הארץ כי יש יראת אלוהים במקום הזה.